מעמד הר סיני – התחייבות נצחית
מי שחושב שמעמד הר סיני הוא בגדר סיפור עם, טעות בידיו. מי שחושב שמעמד הר סיני חייב רק את אלו שנכחו שם וזה לא קשור אליו, טעות בידו. בפרשת "ניצבים", משה מסביר לבני ישראל שהם עומדים לכרות ברית עולם עם הקב"ה. בברית זו הם יהיו העם של הקב"ה, כפי שהקב"ה נשבע לאבותינו שהוא לא יחליף את בני ישראל לעולם: "לְמַעַן הָקִים־אֹתְךָ הַיּוֹם ׀ לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה־לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב׃ ." הברית הזו היא לא רק עם בני ישראל שעומדים פה היום: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת׃", אלא עם כל בני ישראל לדורותיהם: "כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם׃".
כיצד באה לידי ביטוי הברית בין הקב"ה לבין בני ישראל?
הבטחות מפורשות של הקב"ה לישראל
התורה היא תורת נצח ושזורות בה הבטחות מפורשות מאת הקב"ה לעם ישראל, שאם ילכו בדרכיו, לא יקומו לו אויבים לא מבית ולא מבחוץ, הגויים יעריצו את עם ישראל, שישב לבטח בארצו ויהנה מארץ זבת חלב ודבש. לראייה ניתן היה לראות את עם ישראל בשיא תפארתו בתקופת שלמה המלך. להלן חלק מן ההבטחות:
- "לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ: כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי:" (תהלים פא, יד-טו). פירוש: אמנם עם ישראל חטא, ונענש בפורענות, אך אסור להם להתייאש מן הגאולה, אלא לדעת שהקב"ה מצפה שישובו אליו, ואז בזמן קצר הוא יכניע את כל אויביהם.
- "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל־יְהוָה כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ׃" (הושע ו, א). פירוש: הנביא אומר לעם ישראל שבעת צרה ישובו אל הקב"ה כי ממנו באה הצרה וממנו תבוא גם הישועה. האויב לא גבר מכוח ידו, אלא כי הקב"ה נתן את ישראל בידם. הכל בידי הקב"ה.
- "בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה־חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ׃" (תהלים קח, יד). הפירוש: בכוחו של הקב"ה נעשה חיל ונתגבר על אויבנו והוא ירמוס ויכניע את אויבנו תחת רגלינו.
- "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ׃". פירוש: מבורך האדם הבוטח בקב"ה.
לאחר שהבנו שיש לנו ברית (=הסכם) נצחית עם הקב"ה, וכמו בכל הסכם, מי שמקיים אותו זוכה לתגמולים שופעים ובלתי נתפסים בחמשת החושים: של חיי נצח והתענגות על ה', ומנגד, מי שמפר אותו, מסתכן בסנקציות ועונשים על אי-עמידה בהסכם. עכשיו נתקדם צעד נוסף בהבנת גרעין ההסכם – השבת.
המרכיב המרכזי בברית עם הקב"ה: שבת
שבת היא ראשי תיבות:
ש – שבת, שמירת שבת.
ב – ברית קודש, ברית מילה.
ת – תפילין.
בחיבור זה נתמקד, בע"ה, באות ב' המייצגת את ברית הקודש.
ברית מילה
ה' ברא את האדם עפר מן האדמה ונפח בו נשמת חיים: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׃" (בראשית ב,ז). ה' ברא באדם יצר חיים עצום של אהבה והשתוקקות בין איש לאישה וכאשר היצר מנותב לקדושה, הוא היסוד לברית הנישואין ולדבקות שבין האיש לאישתו שעליה נאמר: "עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד׃" (בראשית ב, כד). כל זאת כדי שהזוג יוכל לקיים את המצווה הראשונה בתורה – מצוות פרייה ורבייה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ׃" (בראשית א, כח).
יצר ההשתוקקות שבין האיש והאישה הוא היסוד לחיים, והוא היצר החזק שבאדם. כחלק מהברית עם ה', נצטווינו לעשות ברית מילה על ידי הסרת הערלה מהאיבר שמחבר בין האיש לאישה וזוהי ברית המילה. על יד הסרת הערלה, המבטאת את התאווה הזרה, הברית הקדושה שבין ה' לישראל נמשכת לברית הנישואין שבין האיש ואשתו, וכשהם מתחברים בקדושה וטהרה, בשמחה ובאהבה השכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א), ומתוך חיבורים מתפשט בעולם שפע של אורה וברכה, טובה ושמחה, חיים ושלום (ברכות ו,ב; יבמות סב,ב).
עכשיו נגיע לפגם הברית.
מהו פגם הברית?
פגם הברית הוא כאשר הגבר מוציא שכבת זרע לבטלה (ראשי תיבות: שז"ל). מה הכוונה לבטלה? ייעוד הזרע הוא יצירת חיים והבאת ילדים לעולם. המונח שבו גבר מקיים יחסי מין עם אשתו נקרא ביהדות: ביאָה. כאשר הגבר לא מוציא את הזרע במסגרת ביאה הוא עובר על איסור מן התורה וזה נחשב איסור חמור מאוד. שולחן ערוך הוא חיבורו ההלכתי החשוב של רבי יוסף קארו, הנחשב לספר הפסיקה המרכזי ביותר ביהדות. בספר זה נפסק שעוון הוצאת זרע לבטלה חמור מכל העבירות שבתורה.
היכן נזכר לראשונה עוון הוצאת זרע לבטלה?
בספר בראשית פרק לח מסופר שלאחר מכירת יוסף למצרים, יהודה נשא אישה שילדה לו שלושה בנים: עֵר, אוֹנָן ושֵלָה. כשעֵר בגר, יהודה לקח לו לאישה את תמר. עד כאן הכל טוב ויפה. עכשיו מגיע פסוק ז שאמור לזעזע אותנו וכך כתוב: "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה׃". רש"י מסביר שתמר הייתה יפה מאוד ועֵר לא רצה שהיא תתעבר (=תיקלט להריון) ואז תאבד מיופיה, ולכן הוא השחית זרעו לבטלה, ובשפת ימינו: גמר בחוץ. התגובה מה' הייתה חריפה וקטלנית, וה' המית אותו. בזה הסיפור לא נגמר…
יש מצווה שנקראת: יבום. במצב שאדם נפטר ללא ילדים. אחיו אמור לשאת את אלמנת האיש (=גיסתו) לאישה והילד שנולד למעשה נחשב לילד של הנפטר. באופן זה ישנה המשכיות לנפטר. יהודה פונה אל בנו האמצעי ומבקש ממנו לקיים את מצוות היבום ולהמשיך את זרעו של אחיו הבכור, כאמור: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ׃". אונן ידע שהבן שיוולד לא יחשב כבנו, אלא כבנו של אחיו שנפטר, ולכן כמו אחיו גם הוא בא אל תמר, אך השחית את זרעו בחוץ: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו׃". גם כאן התגובה מה' הייתה חריפה וקטלנית, וה' המית גם אותו: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ׃".
דרך אגב, המילה אוננות מקורה בשם אוֹנָן על עצם העובדה שבפעולה זו האדם משחית את זרעו לבטלה, וזה דבר חמור מאוד מאוד.
רצון ה' הוא שהאיש והאישה יקדשו את החיבור ביניהם והאיש יעביר את הזרע לאישה לצורך קיום מצוות פרו ורבו, אך אם הדברים לא נעשים בקדושה וטהרה הדבר נקרא: פגם הברית והם משחיתים את יצר החיים בתאווה אנוכית או בניאוף.
היכן הופיעה הוצאת זרע לבטלה פעם נוספת בתורה?
בני דור המבול חטאו בכך, שעליהם נאמר: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב). מתוך כך המשיכו להיגרר אחר היצר וחטאו בניאוף, עבודה זרה וגזל, עד שנשחת העולם כולו במי המבול. אמרו חכמים, שכשם שהם חטאו ברותחים, שהטו את האש שהייתה צריכה לעורר את אהבתם במסגרת הנישואין לחטא של הוצאת זרע לבטלה וניאוף, כך נענשו ברותחים, שמי המבול היו רותחים (סנהדרין קח, א-ב). זוהי הוכחה אחת מיני רבות שהקב"ה נוהג עם בני האדם בדרך של: מידה כנגד מידה. לקב"ה אין בעיה להשמיד עולם שלם של חוטאים ולהשאיר משפחה אחת כאשר לא מקיימים את תורתו, חוקיו ומצוותיו. ועל כך כתב שלמה המלך בקהלת ב, יד: " הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ", ודַּי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא.
מהי חומרת פגם הברית?
- בהוצאת זרע לבטלה יש משום חטא הניאוף החמור שבעשרת הדיברות, וכפי שדרשו חכמים (נדה יג, ב; שמות כ, יג): "לֹא תִּנְאָף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל", היינו שלא יוציא זרע לבטלה בעזרת היד או הרגל. וכן נאמר (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". דרשו חכמים (ירושלמי קידושין א, א): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא בזכור ולא בבהמה", וכן בכל אופן שאינו באשתו (צדקת הצדיק קכא). מפני שיצר חיים זה נועד להרבות אהבה ודבקות בין בני הזוג, והמשחית אותו כדי לספק את יצרו, פוגם ביכולתו לאהוב את אשתו בדבקות.
- בנוסף לכך, יש בהוצאת זרע לבטלה פגיעה במצוות פרו ורבו, ודבר זה רע בעיני ה', כפי שנאמר לגבי ער ואונן, שהשחיתו את זרעם כדי שלא להוליד. לפיכך, אסור לאיש לבעול את אשתו ולפני שזרעו יצא, לפרוש ממנה ולזרות את זרעו בחוץ.
- גם העושה זאת בעת שאשתו אינה יכולה להתעבר, כגון שהיא מעוברת או מניקה או זקנה, עובר באיסור זה (יבמות לד, ב).
- מצד אחד הפליגו חכמים בחומרת עוון זה, ואמרו (נדה יג, א): "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה". עוד אמרו: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים… וכאילו עובד עבודה זרה". מסבירים:
שופך דמים – מפני שהוא משחית את זרעו שצריך להוסיף חיים בעולם.
עובד עבודה זרה – מפני שבמקום להרבות אהבה הוא מטה את יצר החיים לתאווה אנוכית, וכפי שעובדי עבודה זרה מטים את כוח האמונה שלהם לעצים ולאבנים (עי' מהר"ל חידושי אגדות לנדה יג, ב).
- בזוהר הפליגו יותר בחומרת העוון, ואמרו שכל החוטא בו לא יראה את פני השכינה, ולא יזכה לעלות לגן עדן, מפני שהוא דומה למי שהרג את בניו ממש. והוא גם שופך דמים מרובים, מפני שהרגיל בחטא זה, חוזר עליו פעמים רבות. ועל כל העבירות שבתורה אפשר לחזור בתשובה חוץ מעל עוון זה. אמנם אם ישתדל מאוד בתשובה גדולה מאהבה, יוכל לכפר גם על עוון זה (ח"א ריט, ב; סב, א). על פי דברי הזוהר כתב בשולחן ערוך (אה"ע כג, א): "ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה". אפשר לעשות תשובה, על עוון זה, אך צריך לעשות תשובה רצינית, אמיתית, יסודית ועם כוונה גדולה מאוד להפסיק עם זה לתמיד.
כיצד מתבטאת הפגיעה של פגם הברית בחיי היומיום?
אדם שמוציא זרע לבטלה, אפילו המקיים יחסי-מין עם אישתו, או בת-זוגו, גורם לכך שאותם ילדים פוטנציאליים שהיו צריכים להיוולד יורדים כנשמות לעולם, אך לא בגוף פיזי והם יונקים ממנו את השפע שהוא מקבל. כתוצאה מכך האדם יסבול בחיים אלו מ:
- קשיים כלכליים עד כדי עניות.
- לא ימצא את זיווגו האמיתי.
- קשיים וייסורים – נגמר לו המזל בחיים. כל מה שהוא ינסה לעשות לא ילך לו. יבוא לפתוח עסק, ולא ילך לו.
- עצבות, דכדוך, דכאון, חוסר שמחת חיים.
למה יזכה האדם ששומר את הברית קודש?
הדוגמה המובהקת של האדם ששמר את ברית הקודש בקנאות היא של יוסף הצדיק. יוסף נמכר על ידי אחיו, לפוטיפר, סריס פרעה, במצרים. יוסף היה נער יפה תואר, ואשת פוטיפר, שגם היא הייתה יפת-תואר, חשקה ביוסף וניסתה לפתות אותו לשכב עימה. היא הייתה מחליפה את בגדיה מספר פעמים ביום, אך יוסף הצדיק, שמר את המבט ולא הביט בה. זה נמשך תקופה ממושכת עד שיום אחד היא תפסה אותו והוא נאלץ לברוח מבית פוטיפר, וההמשך ידוע.
בעקבות כך, יוסף זכה לגדולה, הגיע להיות משנה למלך מצרים, זכה לכבוד מלכים, לעשירות, לאישה טובה, לבנים, למעמד ולהיות המשביר = האדם שמפרנס את האחרים בזכות צדיקותו. על פי הספר "טהרת קודש" אדם שזוכה לשמור את הברית זוכה לשפע של ברכה שהיריעה קצרה מלהכיל:
- הקב"ה מתפאר בו כל יום.
- הקב"ה שומרו ואין שום דבר שיכול להזיקו.
- זוכה לבנים צדיקים.
- יזכה לגאולה.
- זוכה לראות את הקב"ה.
- זוכה למלכות.
- מושגח בהשגחה פרטית יותר מכל העולם.
- הקב"ה מסתיר אותו משונאיו.
- מקבל שפע ללא הפסקה.
ועוד…
שני היבטים בעוון פגם הברית
שני צדדים ישנם בעוון הוצאת זרע לבטלה. מהצד הגלוי, הוא פחות חמור מחטאי ניאוף ושאר החטאים שקצבה עליהם התורה עונשים, מפני שבפועל הנזק שנגרם ממנו פחות חמור. אולם מהצד הפנימי, חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שכן הפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הנבראים לבורא ונמשך לפירוד שבין הנבראים עצמם. ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא "כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצוות עונה (מצוות האיחוד הגשמי והרוחני בין בני הזוג). וזה עניינו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם, וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות (לעיל א, ד).
מנגד, כאשר אדם משתמש ביצר החיים הזה כדי לספק את תאוותו, הוא משחית את יסוד חייו. במקום שירבה על ידו אהבה בינו לבין אשתו, הוא מאבדו לבטלה בתאווה אנוכית. לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם.
על כן מי שחטא בזה נפגם בעולם הזה ובעולם הבא:
- בעולם הזה – שהוא פוגע ביכולתו לאהוב את אשתו ולשמוח בה שמחה שלימה, כי איבד חלק מכוחות אהבתו לריק, והם יחסרו לו בבואו להתחבר עם אשתו. וגם אם יתאמץ מאוד, קרום דק של אנוכיות יחצוץ ויפגום את הייחוד שביניהם.
- בעולם הבא – שנשמתו אינה יכולה להתעלות וליהנות מזיו השכינה כפי הראוי לה. ואף שמבחינת עונשי גיהנם דינו קל מרוב החטאים, מצד הפסד יכולתו להתקרב אל ה', עונשו חמור, כי אותו החלק שנפגם בנשמתו מתנתק מהחיים ואינו יכול לעלות לגן עדן, ואינו נתקן עד תחיית המתים.
גם תשובה רגילה שמועילה לכל החטאים, אינה מועילה לקרב את נשמתו למעלה הראויה לה, מפני שהתאווה האנוכית מרחיקה את האדם מהחיים האמיתיים, וכשם שאינו יכול להתאחד בשלימות עם בת זוגו, כך אינו יכול ליהנות מזיו השכינה כראוי לו. ואין הכוונה לייאש בזה את האדם, אלא להעמידו על הצורך לתקן עוון זה בתשובה גדולה מהמקובל. כדי שיתאמץ מאוד לאהוב את ה' ולדבוק בתורה ובמצוות, וירבה באהבת אמת עם אשתו, כדי להשיב את כוחות החיים שאבדו לו. וכיוון שידו של ה' פשוטה לקבל שבים, כל המתאמץ לשוב בתשובה גדולה, יזכה לרוב נחת ושמחה על תשובתו (ועיין באורות התשובה ז, א, ו; טו, ח).
מדוע יצר העריות מתגבר בתקופתנו?
אמנם ידוע שקשה מאוד להתגבר על היצר הזה. על פי דברי חכמים יצר זה הוא שהוביל לחטא אדם הראשון, שבעטיו נקנסה על בני האדם מיתה, ובעטיו נכנס יצר הרע לתוך ליבו של האדם, עד שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהוצאת זרע לבטלה או לפחות במקרה לילה. במיוחד הוא מתגבר בגיל הנעורים. ואילו היה אדם בעולם שהיה מצליח לשמור את כל תשוקתו לאשתו, היה זוכה לגלות ניצוץ מהאחדות האלוקית בחייו, ומתקן לגמרי את חטא אדם הראשון ולא היה מת לעולם. אבל הקשה הקב"ה עלינו מאוד לתקן פגם זה, כדי שגם הצדיקים ייכשלו בו, ועל ידי כך יצטרכו גם הם להיות בעלי תשובה, ומתוך כך יזכו לעסוק בתיקון העולם כולו, על כל תאוותיו ונטיותיו. לכן בעיקבתא דמשיחא (התקופה שתקדם לביאת המשיח) עוון זה מתגבר מאוד, מפני שלקראת הגאולה יצר החיים גובר מאוד, ועימו הקושי לשמור אותו בקדושה, והצדיקים צריכים להתגבר על כל המכשולים ולקום ולהתעודד, כפי שנאמר (משלי כד, טז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". ומתוך כך נזכה לגאולה מיצר הרע והמוות הכרוך בו, והחיים יתגלו במלא עצמתם עד תיקון העולם בתחיית המתים (צדקת הצדיק קט, קיא).
מהו התיקון לפגם הברית?
- התיקון הראשון הוא: להתחתן!
- להימנע מלשון הרע. האדם ילמד הלכות לשון הרע של החפץ חיים, כך שיגיע למצב שלא אומר שום דבר רע על אף אדם מישראל. נשאלת השאלה מה הקשר בין פגם הברית לבין שמירת הלשון? הפה ואיבר המין נמצאים באותו קו אמצע של הגוף ויש ביניהם קשר. אדם שפוגם בברית גם מדבר לשון הרע. זה הולך יד-ביד.
- מידת הענווה. האדם ילמד על מידת הענווה, למשל, כפי שמופיעה בספר "אורחות צדיקים" עד אשר יקנה שליטה במידה חשובה ונעלה זו.
- תיקונים שונים נאמרו לחטא של הוצאת זרע לבטלה, אולם התיקון הראשון והעיקרי הוא כמובן תיקון הברית, היינו שיתקשר האיש אל אשתו באהבה גמורה. שאמרו חכמים (ויק"ר כא, ה), באיבר שאדם חטא, בו עליו להוסיף מצוות. היינו שיתאמץ מאוד לשמח את אשתובכל העונות שהוא חייב בהן, וכשיש התנגשות בין מה שמשמח אותו לבין מה שמשמח את אשתו, ישים את תאוותו בצד וישתדל לשמח את אשתו ככל יכולתו.
- וכן יהדר במצוות פרו ורבו, להוליד בנים ובנות ככל שכוחו וכוח אשתו מאפשרים להם. ובלבד שלא יתקוטט על זה עם אשתו, שכבר למדנו שהתיקון הראשון הוא לשמח את אשתו ככל יכולתו. אלא שאם יזכה מתוך שמחת עונה להדר במצוות פרו ורבו, יזכה לתיקון גדול. במקום מה שהשחית והמית – ירבה חיים. במקום חטא האנוכיות – יקדיש עצמו לטובת גידול ילדיו וחינוכם לתורה ומצוות.
- מעבר לכך, תיקון גדול לעוון זה הוא לימוד תורה, מפני שעל ידי לימוד התורה מתקשרים לשורש החיים, ומוסיפים חיים לעולם ומתקנים אותו. וכן למדנו (קידושין ל, ב), שברא הקב"ה יצר הרע וברא לו תורה תבלין, הרי שהתורה מתקנת את יצר הרע והופכת אותו לטוב. וכן למדנו, שאין אש של גיהנם שולטת בתלמידי חכמים (חגיגה כז, א). וכן למדנו שהתורה מגינה על האדם ומצילה אותו (סוטה כא, א). ובמיוחד על ידי לימוד התורה בשקידה ויגיעה אפשר לתקן עוון זה, שעל ידי שאדם ממית את תאוותו החיצונית בשקידת התורה, הוא מחזיר את החיות הפנימית שלו לקדמותה (ברכות סג, ב; תמיד לב, א. צדקת הצדיק צז, קו, קכג).
- וכן אדם שזוכה ללמד תלמידים ולקרבם לתורה, מתקן עוון זה, מפני שגם התלמידים נקראים בנים. וכנגד מה שחטא בהשחתת כוחות חיים, הוא מוסיף חיים בתלמידיו. ובמיוחד מי שזוכה לקרב רחוקים, הרי שהוא ממש מתקן חטא זה, שעל ידי שהוא מסייע למי שנפל לחזור ולהתקרב, הוא גם מחזיר את כוחותיו שנפלו (צדקת הצדיק קטז, קכו).
- גם מתן צדקהלעניים הוא תיקון גדול לחטא זה, כמו שנאמר (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". במקום מה שהמית מכוחותיו הוא מוסיף חיים. ובתנאי שייתן צדקה לעניים הגונים, היינו עניים שאינם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, ומשתמשים בכסף לדברים טובים, ולא לסמים ואלכוהול וכיוצא בזה. אבל אם הוא נותן צדקה לעניים שאינם הגונים, הרי שהוא ממשיך לחטוא בחטא הדומה להוצאת זרע לבטלה, כיוון שמבזבז דמים לשווא. ולפעמים, כאשר אדם עוד לא שב על חטא זה כראוי, גם כשהוא רוצה לתת צדקה לעניים, מן השמיים מכשילים אותו בעניים שאינם הגונים (צדקת הצדיק קכה).
- תיקון פ"ד תעניות – זהו תיקון שעורכים בהדרכת רב מוסמך. לכל עוון ועוון אשר חטא יש לעשות תיקון בנפרד. אם יש לאדם עוון אחד המורכב משני חטאים. למשל, שכב עם אשת איש בזמן שהיא נידה. אז יש לו כאן שתי עבירות: חטא עם אשת איש ובנוסף בא על הנידה (שכב עם אישה נידה). יש לתקן כל אחד עוון בנפרד. לכל עוון יש מספר תעניות שצריך לעשות. תענית היא צום. למשל, תיקון פגם הברית מצריך פ"ד = 84 תעניות. לרובנו, קשה לצום כל כך הרבה תעניות. מה שעושים הוא שעושים תענית אחת ואת השאר פודים בכסף לצדקה. הסכום שנותנים הוא, בדרך כלל, חישוב כמה אדם עני אוכל ביום ואת הסכום מכפילים במספר התעניות. לא פעם, מגיעים לסכום לא מובטל, אך הסבל והייסורים שאדם חוסך בעולם הזה ובעולם הבא הם כאין וכאפס לעומת הסכום שישלם עבור התיקון.
יש כאלה שיגידו שהם פגמו בברית והם עדיין חיים. נסביר. על פי התורה, אסור לפגום בברית, ומי שפגם מתחייב במיתה. אלא, שהקב"ה מרחם, אבל לא מוותר, וממתין לראות האם האדם ישוב בתשובה רצינית ואמיתית. מעבר לכך בתורה נכתב שעני חשוב כמת, ולכן האדם נענש בעניות, שמכפרת על עוונו.
איך להימנע מפגם הברית?
- דבר ראשון הוא לשמור על קדושת העיניים. מה זה אומר? יצר הרע יכול לשלוט רק במה שהאדם רואה. אם אדם רואה תמונות וסרטים של נשים הלבושות באופן חשוף ופרובוקטיבי, כולל הסתכלות על נשים הלבושות באופן חושפני, ולצערנו זה נמצא בכל פינה כשיוצאים מהבית לרחוב, הולכים לאירועים, בריכה, ים וכו', אז הדבר גורם לו לגירוי רק בעצם ההסתכלות וההרהור. לכן יש לעשות כל שניתן כדי להימנע מהסתכלות על השפלת המבט ולהימנע ככל שניתן משהייה במקומות כאלו. כאשר האדם שומר על עצמו מלמטה, הקב"ה מסייע לו מלמעלה.
- אסור לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יגרום לקישוי והוצאת זרע לבטלה. ואם הוא משתין וחושש שמא יינתזו רסיסים מסביב או על רגליו, מותר לו לכוון עצמו על ידי נגיעה בעטרה, היינו בקצה האיבר, במקום שאינו מגרה כל כך. ומי שהוא נשוי ואשתו טהורה, רשאי בשעת הצורך לנגוע באיבר שלו כדי לכוון עצמו. אבל שלא לשם כך, גם לנשוי אסור, כדי שלא יגרה עצמו, שכל אותו גירוי צריך להיות שמור להרבות אהבה בינו ובין אשתו.
- האיסור הוא לנגוע באיבר עצמו, אבל באשכים אין איסור, ובתנאי שלא יגרה את עצמו בכך. גם בשעה שאדם מתרחץ, לא יגע בידיו באיבר שלו, שמא יגרה עצמו, אלא ירחץ וינקה את מבושיו סביב, ובתוך כך יבואו מים וסבון וינקו גם את האיבר עצמו. ויש חולקים ומתירים בשעת הצורך לנגוע גם באיבר ממש, בתנאי שאינו גורם לגירוי. ונשוי רשאי בשעת הצורך להקל בזה.
- בשעת הצורך, כדי למנוע גירוד או אי נעימות, מותר לנגוע באיבר על ידי בד עבה, מפני שבאופן זה, כל זמן שאינו מתכוון לכך, אין חשש שיגיע לגירוי (מ"ב ג, טו). וכן בשעה שאדם לבוש במכנסיו, מותר לו לסדר את עצמו דרכם.
- כדי להסיר צער מותר לנגוע באיבר, כגון למרוח משחה או להסיר קוץ, ובתנאי שלא יגרום לגירוי.
הרהורי עבירה
שני סוגי הרהורים אסורים:
- האחד, להרהר בעבירה של ניאוף.
- השני, להרהר בדבר שעלול לגרום להוצאת זרע לבטלה.
טעם האיסור בשניהם, שהם פוגמים בייחוד המקודש שבין בני הזוג, ומטים את התשוקה שצריכה להוסיף ביניהם אהבה ודבקות למחוזות זרים, וגורמים לשכינה שתסתלק מביניהם.
נרחיב על כל אחד מההרהורים האסורים:
- האחד, שאסור לאדם להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמו חוטא בניאוף עם אשה שאינה אשתו וקל וחומר שאסור לתכנן במחשבתו את החטא, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". פרשו חכמים (ברכות יב, ב): "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות (עבודה זרה או כפירה)… אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה". לפיכך, אסור לאדם להתבונן בנשים או בבגדיהן באופן שעלול להביא אותו להרהורי עבירה (שו"ע אה"ע כא, א). בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה אסור, מפני שהוא פוגם באהבה שבינו לאשתו, ומטמא את מחשבתו בדברים אסורים, הוא גם עלול להביאו לידי ניאוף ממש. שהחטא מתחיל בהרהורי תאווה, שעל ידי הגברתם היצר משתלט על האדם עד שמחטיאו בניאוף. אמרו חכמים שהרהורי עבירה קשים מהעבירה עצמה (יומא כט, א). אמנם העונש החמור הוא על העבירה, אולם ההרהורים בעבירה, הם שגורמים לאדם להפר את ברית נישואיו ולחטוא בניאוף, והם שנמשכים לפני העבירה ואחריה, והם שמטמאים יותר את מחשבתו ונשמתו.
אחת הסיבות לתקנת חכמים לקרוא בכל יום את פרשת 'ויאמר', כדי לעורר את האדם להישמר מהרהורי עבירה, שנאמר בה (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ברכות יב, ב). שעל ידי זיכרון הציצית יכול אדם להינצל מעבירה.
- השני, אסור לאדם להרהר בדברים שמגרים את יצרו וגורמים לקישוי האיבר והוצאת זרע לבטלה. איסור זה כולל הרהור או קריאה או צפייה בדברים שמגרים את היצר וגורמים לאיבר להתקשות. ואף מי שמצליח להתגבר על עצמו ואינו מגיע מתוך ההרהור לאיסור העיקרי של הוצאת זרע לבטלה, כל זמן שההרהור מביא אותו לידי גירוי וקישוי, עדיין יש בו איסור, מפני שהוא עלול לגרום להוצאת שכבת זרע בלילה מתוך שינה. שנאמר (דברים כג, י) "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב). גם לאדם נשוי, בעת שאשתו טמאה או כשהם רחוקים זה מזה, אסור להרהר בענייני החיבור עימה באופן שמגרה אותו, שמא יבוא לידי טומאה בלילה. שכל התשוקה הזו צריכה להיות שמורה לאשתו בלבד.
מהו קרי?
יציאת הזרע בלילה נקראת 'קרי' ו'טומאה'. 'קרי' מפני שהיא מתרחשת בלא כוונה אלא ב'מקרה לילה'. ויש בה 'טומאה', שגזרה התורה טומאה על מי שיצאה ממנו שכבת זרע, שאסור לו לעלות להר הבית ולאכול בטהרות. וכדי לטהר עצמו, עליו לטבול ולהמתין עד צאת הכוכבים.
'מקרה לילה' קורה משילוב של טבע הגוף שמייצר זרע, יחד עם הרהורים שאדם מהרהר בהקיץ ומגרים את יצרו וגורמים לאיבר שלו להתקשות. ואף שבמשך היום הוא מצליח לשלוט בעצמו ואינו מוציא את זרעו לבטלה, הרהורים אלו חוזרים אליו בחלומות הלילה וגורמים לו ל'מקרה לילה'. ובכל אופן, גם צדיקים שמצליחים לשלוט על מחשבותיהם ביום, רואים מעת לעת קרי, מפני שכך הוא טבעו של הגוף שמייצר זרע, וככל שעוברים הימים, הגוף מתעורר יותר להוציאו. ודבר זה קורה לצעירים בתדירות גבוהה מאשר אצל מבוגרים.
גדר ההרהורים והדרך להינצל מהם
בשני סוגי ההרהורים, האיסור הוא שאדם ישקיע מחשבתו בהם, ויעורר תאוותו אליהם. כפי שאמרו חכמים (ב"ב קסד, ב): "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה (שמסיח דעתו מעט בתפילה), ואבק לשון הרע".
ככל שאדם מקושר יותר עם אשתו באהבה, ונזהר בהלכות צניעות, כך הוא ניצול יותר מהרהורי עבירה. ולכאורה, כדי להינצל מהרהורי עבירה היה צריך להינשא בגיל בר מצווה, אלא שהואיל והנישואין דורשים אחריות רבה, ויש צורך להתכונן לקראתם בלימוד תורה ולימוד מקצוע, הורו חכמים לכלל הציבור לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה עד עשרים (אבות ה, כא). ועם זאת הזהירו שלא לאחר את הנישואין יותר, שאם ידחה, "כל ימיו בהרהור עבירה". שהואיל וכבר התרגל בהם, גם לאחר נישואיו יתקשה להשתחרר מהם. אמנם הטעם העיקרי לחובת הנישואין לפני גיל עשרים אינו כדי להימנע מהרהורי עבירה אלא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (קידושין כט, ב, להלן ה, ז). כיום שהחיים נעשו יותר מורכבים, והניסיונות והאתגרים מרובים, רוב הצעירים נזקקים לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים. ומכל מקום אין לאחר את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע.
בינתיים, עד זמן החתונה, צריכים הצעירים להשתדל לגדור את עצמם מקשר לא צנוע עם בנות ומהרהורי עבירה, וככל שיתחזקו יותר בלימוד התורה כך יוכלו יותר לעמוד בזה. שכן אמרו חכמים שהתורה היא המועילה ביותר כנגד יצר זה. "תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל, ב). וכן נפסק להלכה: "אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה לדברי תורה, שהיא אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (רמב"ם הל' איסורי ביאה כא, יט; והובא בשו"ע יו"ד כג, ג).
המצווה להתחתן
גם מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה ואף הוסיף וזכה להוליד ילדים רבים, אם מתה עליו אשתו, מצווה שיתחתן עם אשה שעוד יכולה ללדת ילדים, כדי להוסיף במצוות פרו ורבו. אם קשה לו לגדל עוד ילדים, כגון שהוא מבוגר, או שיתקשה לפרנסם, או שהוא חושש שתתעורר מחלוקת בין בניו מאשתו הראשונה לאשתו השנייה והילדים שתלד לו, מותר לו להימנע מלהתחתן עם אשה שיכולה ללדת. אבל מצווה עליו להתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, מפני שזהו מצב החיים השלם של האדם, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (שם סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. זהו שהורו חכמים (שם סא, ב): "אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים – אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". ובכך יזכה להמשיך לקיים מצוות עונה, וימנע עצמו מהרהורי עבירה.
וכן פסק הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): "מצוות חכמים היא שלא ישב איש בלא אשה שלא יבוא לידי הרהור". וכל כך חשובה מצווה זו עד שיש אומרים, שמה שהתירו למכור ספר תורה כדי לשאת אשה, הוא אפילו לשם נשיאת אשה מבוגרת שכבר לא תוכל להוליד, כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות עונה ולהינצל מהרהורי עבירה.
מי שהזדקן ופסקה ממנו תאוות אשה, ואינו משתוקק יותר לקיים מצוות עונה, כיוון שכבר קיים מצוות פרו ורבו, אינו חייב לשאת אשה. אמנם אם ישא אשה ויחיה עימה באהבה ושמחה – יקיים מצווה. הן מפני שהזוגיות היא המצב הראוי לאדם, שעל ידה הוא מקיים בשלימות את המצוות שבין אדם לחברו, והן מצד מצוות עונה עצמה. אולם כאשר הוא חושש שמא ייגרם לו צער מנישואין נוספים, כי אולי לא יצליח להתקשר באהבה עם אשתו השנייה, כל זמן שאין חשש שמא יחטא בהרהורי עבירה, אינו חייב לישא אשה. והיו גדולים שכך נהגו, שאחר שנפטרה אשת בריתם, לא נשאו אשה שנייה.
הרהורים באשתו טהורה ונידה
מותר לאדם נשוי, בזמן שאשתו טהורה והוא מתכוון להתחבר עימה בלילה, להרהר בדברים שיכולים לעורר את תשוקתו לאשתו, מפני שאין חשש שיגיע מכך לידי טומאה בלילה. אבל בזמן שהיא טמאה או כשהיא רחוקה ממנו, אסור לו להרהר בדברים שמגרים את יצרו אליה, שמא יבוא לראות טומאה בלילה. גם בימי הטהרה צריך אדם להיזהר שלא לקרוא או לצפות בדבר שעלול לעורר אותו להרהורי עבירה, היינו שיחשוק לעשות עבירה או להרהר בדברים שיפגעו באהבתו לאשתו.
כדי שלא יגיע אדם לידי עבירה או הרהורי עבירה, קבעו חכמים סייגים לזמן שאשתו של אדם טמאה, כגון שלא ישחוק ולא יקל ראש עימה, ולא יסתכל במקומות המכוסים שבגופה, ולא יושיטו דבר זה לזה, ולא יאכלו לבדם על השולחן בלא סימן שיזכיר להם שהם אסורים, ולא יאכלו מאותה קערה.
התמודדות עם היצר
כדי שלא יחטא אדם בהרהורי עבירה, אסור לאדם לעסוק בדבר שיגרה את יצרו, כלומר יביא אותו לידי קישוי או לידי מחשבות ממושכות אודות אשה מסוימת. לפיכך, יש לאדם להתרחק ממקומות ומצבים של חוסר צניעות שעלולים לגרות את יצרו. אולם לפעמים יש בדבר צורך של פרנסה, כגון לימודים אקדמאים במסגרת שאינה צנועה כהלכה. ואזי הדין הוא, שאם יש לו אפשרות ללמוד את אותו המקצוע במסגרת צנועה, חובה עליו לעשות כן. ואם אין לו אפשרות ללמוד את המקצוע המתאים לו במסגרת צנועה, מותר לו ללמוד במסגרת שאינה צנועה ובתנאי שהוא מעריך שיצרו לא יגבר עליו. אבל אם הוא מעריך שיצרו יתגבר עליו, אסור לו ללמוד שם. במצב של ספק או במצב של שעת הדחק יש לשאול שאלת חכם.
איסור אוננות בנשים
- גם לנשים אסור לגרות את עצמן כדי להגיע לשיא התענוג. וזאת מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה להוסיף אהבה ודבקות בין איש לאשתו, ולא לסיפוק תאווה אנוכית. כל התענוג הזה צריך להיות שמור לחיזוק הקשר שבין בני הזוג.
אמנם מפני שתי סיבות שכרוכות זו בזו איסור זה פחות חמור בנשים מבגברים:
- ראשית, אצל גברים יציאת הזרע פוגעת במצוות עונה, מפני שכוח הגברא של הגברים מוגבל, וכאשר הזרע יוצא לבטלה, רצונו של האיש להתחבר אל אשתו יפחת, ואם זמן העונה יהיה באותו יום, פעמים שאף אם ירצה, לא יוכל להתחבר אליה. לעומת זאת, אצל אשה, אין כל כך הגבלה בעניין זה, וגם לאחר שתביא את עצמה לשיא התענוג, תוכל להגיע שוב לשיא התענוג עם בעלה, ובכל אופן תוכל לקיים את החיבור עימו.
- שנית, בזרע של הגברים יש את יכולת ההולדה, ואילו בנוזלים המופרשים אצל נשים על ידי הגירוי, אין יכולת הולדה. שגם לאחר הפרשתם, הביצית שברחם יכולה להיות מופרית כמקודם.
עוד הבדל ישנו בין גברים לנשים, שאצל הגברים הגירוי מהיר, וכל נגיעה באיבר עלולה לעורר את היצר, ולכן אסרו חכמים לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה. ואילו אצל נשים מגע רגיל באותו מקום אינו מעורר כל כך, ולכן אמרו חכמים לעניין בדיקת דם נדה, "כל היד המרבה לבדוק בנשים – משובחת" (נדה יג, א).
איסור הרהור לנשים
כשם שלגברים אסור להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמם חוטאים, וקל וחומר לתכנן את ביצוע החטא, כך אסור לנשים להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמן חוטאות בניאוף עם גבר זר, וקל וחומר שאסור לתכנן זאת. שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". "אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה" (ברכות יב, ב). וכפי שכתב בספר החינוך (שפז), שמצווה זו נוהגת "בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות". "שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות" (שם קפח).
בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה גורם לאשה לאהוב פחות את בעלה, ומטמא את מחשבתה בדברים אסורים, ההרהור בזה עלול להביאה בהמשך לידי ניאוף ממש. שכך היא דרכו של יצר הרע, בתחילה מעורר להרהר בדבר, ואח"כ ממשיך לקרב את האדם לחטא עד שלוכדו ברשתו ומחטיאו בניאוף ומאבדו מהעולם. ובעניין זה גברים ונשים שווים.
- מותר לאשה להרהר בענייני החיבור עם בעלה.
- מותר לאשה להרהר בבעלה בעת נידתה.
נשים המסוללות (לסביות)
אסור לאשה לגרות עצמה עם חברתה, מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה לאהבה המקודשת שבין איש לאשתו ולקיום מצוות עונה ומצוות פרו ורבו. ועל כך הוזהרנו בתורה (ויקרא יח, ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ… וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". אמרו חכמים (ספרא שם) שמעשה ארץ מצרים היה: "איש נושא איש, ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים" (רמב"ם איסורי ביאה כא, ח; שו"ע אה"ע כ, ב).
יש תנאים ואמוראים שסברו, שאשה שעשתה זאת נחשבת 'זונה', ואסור לכהן להתחתן איתה, שנאמר (ויקרא, כא, ז): "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלוֹהָיו". אבל למעשה נפסק שאף שזו פריצות, אין אשה שעשתה זאת נחשבת 'זונה' להיאסר לכהן. וכמובן שגם אשת איש אינה נאסרת בזה לבעלה, הואיל ואין במעשה זה בעילה כדרך איש באשה (יבמות עו, א; רמב"ם שם).
משכב זכר
נצטווינו בתורה (ויקרא יח, כב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא". וכן נאמר (שם כ, יג): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם". שתי אפשרויות של משכב ישנן עם אשה, כדרכה ושלא כדרכה, שנאמר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. שלא כדרכה היינו במקום הרעי (פי הטבעת), וזה מה שהזהירה התורה בזכר, שלא יבעל את חברו בפי הטבעת. ומשעה שהיתה 'העראה', היינו שהעטרה שבראש האיבר נכנסה לתוך פי הטבעת, עברו שניהם באיסור תורה, למרות שלא כל האיבר נכנס לאותו מקום ולמרות שלא יצאה ממנו שכבת זרע. וזאת בתנאי שהאיבר היה בקישוי (יבמות נה, ב; רמב"ם איסורי ביאה א, י; לט"ז איסור התורה גם במקצת עטרה; ולנו"ב אה"ע ב, כג, בכל העטרה).
וכל כך חמור איסור זה, עד שהעוברים עליו נענשים במיתת סקילה, שכל מקום שנאמר דְּמֵיהֶם בָּם פירושו סקילה (סנהדרין נד, א; רמב"ם שם א, ו). והעונש הוא רק כאשר עשו זאת במזיד, בפני שני עדים שהתרו בהם שלא יעשו כן, ושאם יעשו ייענשו בסקילה, ולמרות זאת עברו וחטאו בפניהם. בפועל אין כמעט מי שמעיז לבצע חטאים שחייבים עליהם מיתה בפני עדים שמתרים בו שאם ימשיך בחטאו ייענש במיתה. לכן, ההוצאה להורג בבית הדין הייתה נדירה מאוד עד שאמרו חכמים, שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבע שנים, נקראת 'חובלנית' (משנה מכות א, י). נמצא אפוא שהעונש הקצוב בתורה מלמד על חומרת העוון, והרתיע אנשים מלעבור עליו בזדון ובחוצפה בפני עדים.
עוון משכב זכור נחשב חמור במיוחד, שכן מתוך ארבע מיתות בית דין, סקילה היא החמורה ביותר. בין שאר חטאי גילוי עריות שעונשם סקילה: הבא על אימו או על אשת אביו, והבא על אשת בנו הנקראת כלתו, והשוכב עם בהמה או חיה, וכן אשה ששכבה עם בהמה או חיה (רמב"ם איסורי ביאה א, ד). והחוטאים בזה במזיד בלא עדים, נענשים בידי שמיים בכרת.
מעבר למעשה האסור, כבר למדנו שהתורה אסרה גם להרהר בביצוע חטא של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". פירשו חכמים (ברכות יב, ב): "אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה" (כמבואר קודם לכן). בנוסף לכך, מי שהקשר עם גבר אחר מגרה את יצרו, צריך להיזהר שלא להגיע מתוך כך להוצאת זרע לבטלה, שלדעת רבים מהפוסקים אסורה מהתורה. וכן לא יתקשר עם חבר כדי לגרות את עצמו, שכן בכך שהוא גורם לעצמו קישוי הוא עובר באיסור חכמים (נדה יג, ב). אלא ינהג עם חבריו באופן רגיל, כדרך שאר החברים, וישתדל להימנע מקישוי.
הגורמים לגילוי יצר זה
בקרב הציבור החילוני רבים סוברים שהמשתוקקים למשכב זכר נולדו עם תכונה זו, ואין ביכולתם לשנותה. לכן לדעתם, מי שנוטה לכך, צריך ללכת אחר נטיית ליבו, ובוודאי שאין לבקרו על כך. אולם על פי התורה, גם כשיש לאדם נטייה חזקה לכך, האיסור נותר במלוא תוקפו, וחובה עליו להתגבר על יצרו, כשם שהמתאווים לנאוף עם אשת איש חייבים להתגבר על יצרם. אמנם בדיני שמיים מתחשבים בקושי של האדם להתגבר על יצרו, וככל שיצרו חזק יותר, כך עונשו קל יותר.
גם אם נקבל תופעה זו כנטייה מוּלדת, ברור לנו שגם לאקלים החברתי והמוסרי יש השפעה רבה, לא פחות מהנטייה המולדת. עובדה היא, שהיו תרבויות בעבר שתופעה זו הייתה רווחת אצלן מאוד, עד מצב שבו רוב הגברים חטאו בזה. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאשה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי. וכפי שלמדנו במשנה (קידושין פב, א): "רבי יהודה אומר: …לא יישנו שני רווקים בטלית אחת, וחכמים מתירים". ביארו בגמרא, שרבי יהודה החמיר בזה, שמא יגיעו לידי חטא. בעבר נהגו לישון בלא בגדים, הרי שהחמיר שלא ישנו שני רווקים ערומים תחת שמיכה אחת. וחכמים התירו, משום "שלא נחשדו ישראל על משכב זכור". כלומר תופעה זו הייתה נדירה כל כך, עד שלדעת חכמים לא היה צריך לגזור על זה. וכן לעניין ייחוד, ידוע שאסור לאיש ואשה להתייחד בחדר סגור, שמא יגיעו לידי עבירה, אבל לשני גברים הדבר מותר. וכן נפסק בשולחן ערוך (אה"ע כד, א), אלא שמצד מידת חסידות הוסיף וכתב: "ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר". ודבריו מתאימים למה שהיה רווח אז בקרב הגויים בארצות האיסלאם לחטוא במשכב זכור. אולם גדולי אשכנז כתבו, שבמדינות שלהם לא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים, שאסור להחמיר בזה, מפני יוהרא (יש"ש קידושין ד, כג). אמנם לגבי שינה ביחד תחת שמיכה אחת, נחלקו גדולי אשכנז. יש שהחמירו (ח"מ וב"ש), ויש שהקילו (יש"ש), ולמעשה עד לפני כמה דורות נהגו להקל בכך (ערוה"ש כד, ו).
כיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה, מוכרחים להסיק, שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית מהסוג שרווח בישראל במשך דורות רבים, נטיות אלו לא באו לידי ביטוי, עד שלא היה חשש שאנשים אלו יחטאו גם כאשר ישנו עם חבריהם בחדר סגור, בלא בגדים ותחת שמיכה אחת.
איננו יודעים מה השתנה בדור האחרון, עד שישנם אנשים שבטוחים שמטבע בריאתם, תשוקתם מופנית אך ורק לבני מינם ואין להם שום בחירה בזה. האם החירות שהפכה לגורם מרכזי בחיינו, יחד עם המעלות שבה, גם נתנה דרור לכל הנטיות שהיו כמוסות בתהומות הנפש לצאת אל הפועל, ומשיצאו קשה יותר להתגבר עליהן. או שמא התנועה הפמיניסטית שיצרה מתח ומלחמה בין המינים גרמה לבלבול זהות בקרב מקצת הגברים ולחשש מפני קשר עם אשה. יש עוד עשרות השערות והסברים להתגברות התופעה. מסתבר שתקופה זו תחלוף, ונמצא את הדרך להעמיק יותר את קשר הנישואין בקדושה, באהבה ובשמחה כמצוות התורה, ומתוך כך ההשתוקקות לחטא זה תפחת מאוד.
חשוב לדעת, שלעיתים הצער, התסכול והבושה שמלווים נטייה שכזו קשים כל כך, עד שיש צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. ועל כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה שכזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך. ראשית, כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם. ושנית, כדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עם כך ולהפיח בהם תקווה לחיים טובים בעלי ערך ומשמעות גם אם לא יימצא פתרון לנטייתם.
מצוות החתונה
מצוות התורה חלות על כל ישראל, וגם על גבר או אשה שנוטים להשתוקק לבני מינם, חלה המצווה להתחתן ולקיים באהבה ובשמחה את מצוות עונה ואת מצוות פרו ורבו.
ניתן להניח, שכשם שבדורות הקודמים לא שמענו כמעט על אנשים שלא התחתנו מסיבה זו, כך גם בדורנו, למרות השינויים הסביבתיים, רבים מהאנשים שחשים תשוקה לבן מינם יכולים להתגבר על יצרם ולהקים משפחה באהבה ושמחה. וכן ידוע שרבים מהמשתוקקים לבני מינם מסוגלים לגלות השתוקקות גם לבן המין השני. ועל המתקשים בכך, מוטלת המצווה להשתדל בכל האמצעים האפשריים להטות את נטייתם, כדי שיוכלו לבנות זוגיות נאמנה כדת משה וישראל.
אמנם למעשה, כל עוד אדם חש שלא יוכל להתקשר לאשה ולהתחייב לאהוב ולשמח אותה כראוי לה ולא לבגוד בה, הרי שבפועל לפי תפישתו את עצמו הוא אנוס, ואינו יכול להתחתן. ורק לאחר שיכיר בנפשו שהוא מסוגל להתחייב לאהוב את אשתו ולשמח אותה במצוות עונה כפי שמגיע לה, יוכל לקיים את חובת מצוותו ולהתחתן. וכן הדין לגבי אשה, רק לאחר שתדע שתוכל להיענות לתשוקת בעלה תוכל להתחתן.
איש ואשה שיש להם נטייה חזקה לבני מינם, וקבלו על עצמם לכרות ברית נאמנות ביניהם, ולהיות חברים טובים זה לזה, ולהשתדל לקיים מצוות עונה כפי יכולתם, יכולים לקיים את מצוות הנישואין באופן זה, ולהקים משפחה טובה. וגדול שכרם מאוד, על שהצליחו להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בנו זוגיות נאמנה ואוהבת והקימו משפחה. וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא". ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר, וכדרך שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
ויש בזה תיקון גדול לעולם. מפני שרבים כל כך נגררים אחר התאווה החומרנית הרעה, וחוטאים בזנות וניאוף. ואף את נישואיהם הם מבססים על התאווה החומרית בלבד, וכיוון שכך, התאווה חולפת, והם חוזרים לספק את יצרם בניאוף וכל שאר התועבות. ותמיד בסוף מתאכזבים, מפני שכל קשר גשמי שאין בו ערך מוסרי של קדושה, הוא קשר שמוביל לשיממון ומוות. כדי לתקן את העולם, יש צורך בתשובת המשקל, בהדגשת הערך הרוחני של הנאמנות, החברות והמוסר, וקדושת ברית הנישואין. וזה נעשה על ידי אותם אנשים שאינם חשים תשוקה טבעית, ואע"פ כן מתוך קבלת עול מלכות שמיים, כורתים ברית נישואין בנאמנות עמוקה. ועליהם אמרו חכמים (שבת פח, ב) שהם "עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
האם צריך לספר לפני הנישואין?
איש שחש בנפשו נטייה מסוימת לבני מינו, אבל בפועל הוא מצליח להשתלט על עצמו, והוא יודע בוודאות שיש בו תשוקה ורצון להתחתן עם אשה, ויוכל לשמוח באשתו ולשמחה כפי הראוי לה בלא חשש שיבגוד בה, אינו חייב לספר על נטייתו הנוספת לבחורה שאיתה הוא נפגש.
אבל כאשר הנטייה הזו חזקה יותר אצלו, ויש לו ספקות, שמא לא יצליח לשמח אותה כראוי, וקל וחומר אם מקנן בליבו חשש שמא יתקשה להיות נאמן לה. חובה עליו לספר על כך לבחורה לפני הנישואין, כדי שתוכל להחליט אם היא סומכת עליו שיוכלו להקים יחד בית נאמן באהבה ושמחה.
בכל מקרה של ספק, נכון להתייעץ עם רב או מומחה ירא שמיים. וכל האמור לגבי זכרים חל גם על נשים שחשות משיכה דווקא לבנות מינן.
אם אדם שרגיל בחטא של משכב זכור, התחתן בלא לספר על כך לאשתו, וכשנודע לה הדבר, מיד רצתה לבטל את הנישואין – במקרים מסוימים, כאשר קשה להשיג מהבעל גט, בית הדין יכול לבטל את נישואיהם בלא גט, משום שהתקדשה לו בטעות (אג"מ אה"ע ד, קיג).
התורה לחוטאים במשכב זכר
התורה הגדירה עוון משכב זכור כתּוֹעֵבָה (ויקרא יח, כב), ודרשו חכמים (נדרים נא, א): "תועה אתה בה". כלומר, ייעודה של תשוקה זו לחבר בקדושה ובשמחה את האיש והאשה, ומתוך חיבור זה נולדים ילדים והעולם מתקיים. ואילו החוטאים בזה מפנים את תשוקתם לבני מינם ופוגעים בקדושת הנישואין ובקיום העולם.
חובה להדגיש, גם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור, חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום וכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.
ואם זה שחש נטייה חזקה מאוד לבני מינו לא מצא בת זוג שאיתה הוא יכול להתחתן, ואע"פ כן הוא מתגבר על יצרו ואינו חוטא, הרי הוא מהאנשים שהקב"ה מכריז על מעלתם בכל יום שהם חסידים (פסחים קיג, א). ובעקדה שהוא מצליח לעקוד את יצרו לכבוד שמיים, הוא מגלה את הערך המוחלט והמקודש של התורה והמצוות, ותיקון גדול נעשה על ידו בעולם. אמנם להקים משפחה אינו זוכה, אבל אור נאמנותו לתורה מאיר בכל העולם, ומוסיף חיים וברכה לכל המשפחות.
לסיכום…
חז"ל אמרו: בן 18 לחופה. כאשר אדם נושא אישה בגיל צעיר ושומר איתה על טהרת המשפחה, זוכה לברכה מאת הקב"ה ולזוגיות טובה ומאושרת לאורך עשרות שנים. עוד הוסיפו שכאשר אישה טובלת במקווה היא חביבה על בעלה כביום כניסתה לחופה. בזמן הנידה של האישה, יצירת ההפרדה הפיזית (ולא הרגשית) בין בני הזוג, גורמת למשיכה ביניהם, וכך נשמר הקשר הזוגי לאורך עשרות שנים.
המצב כיום הוא שכבר בגיל הנעורים, הנוער מקיים יחסי-מין שהם בוסר, נחשפים לטומאת הנידה, אין בזה קשר זוגי עמוק ומשמעותי, מכירים, נפרדים, שברון לב. חלקם עוברים לגור ביחד במשך שנים ואוספים עשרות עבירות. מחכים להתחתן אחרי הטיול או אחרי הלימודים. מחשבה חסרת הגיון מאחר שאם מישהי מוצאת חן בעיניך, תתחתן איתה ותחייה איתה בקדושה ובטהרה. לראייה שיעור המתגרשים בחברה החילונית הוא גבוה ביותר, דבר המוכיח שזוהי לא הדרך הנכונה.
את הדרך הנכונה שירטטו לנו חז"ל, ואשרי מי שהולך בה!
מקורות:
- שמחת הבית וברכתו בהוצאת מכון הר-ברכה.
- שיעורים מאת:
- א. הרב אלון עטיה שליט"א
- ב. הרב מאיר אליהו שליט"א
- ג. הרב יצחק לוי שליט"א
הוספת תגובה