נכון, אפשר גם בלי זוגיות, לחיות חיים שלמים ללא מערכות יחסים מתמשכות, וללא פרטנר. חיתי גם כך תקופה קצרה, נהניתי מהמחשבה שאני יכולה לישון באלכסון גם אם לא ישנתי כך. אהבתי שאני ציפור חופשיה בכל המובנים. חברים, ילדים, נכדים תופסים את מקום הלבד. סקס? היום כולנו מוצאים פתרונות. ומאד התחברתי למשפט של 'מרעיבו- שבע'.
יש תקופות שאפילו המיניות נדחקת לפינה. כולנו נעים בסופו של דבר על גלי אנרגיה, אלא אם למדנו לחיות על אוטומט רגשי או גופני. ואז- תקופת החגים מגיחה ולרוב מטלטלת את הלב. מחדדת רגשות וקצוות. ועם החגים מגיח רגש חבוי של צורך ולו קטן בזוגיות יציבה, במסגרת חמה בטוחה, ונחשף הרצון הטבעי שלנו, התקווה שלפני החג משהו טוב יקרה: לפנויים שבינינו- שנמצא אהבה, שתצדיק את התקוות והבקשות שנארזות במילים צבעוניות. אולי השנה זה יקרה. ואם לא? אולי נבלה בחו"ל עם חברים, ולא נצטרך להתמודד עם השאלה באיזה מעגל חברים או מעגל משפחתי מורחב נבלה את החג. ולא נצטרך להצדיק את הרצון שלנו לחגוג אותו פשוט לבד עם סרט בנטפליקס וקערת פופקורן.
ולמה זה קורה דווקא בשבתות וחגים?
שבתות וחגים אף פעם לא היו ידידותיים במיוחד לאנשים שמרגישים בדידות. נא לא להתבלבל בין לבד לבודד. אני בוחרת בלבד וזה לא בהכרח שאני בודדה. ולפעמים אני בודדה למרות וגם כשאני לא לבד… גם אנשים שחיים במערכת זוגית לא איכותית יכולים לחוש בדידות. החגים נצרבים לנו בזיכרון ומחברים אותנו אל בית הורינו, אל ה בייחד, התפיסות שהושרשו בתוכנו לגבי ערך זוגיות ומשפחה. בשבתות וחגים אנו עוצרים את מרוץ החיים, את האוטומט שאנו חיים על פיו. חגים מטלטלים אותנו לחשבון נפש פנימי: מה התחדש לנו השנה? מה הספקנו לעשות? מה הצלחנו לממש. ולא כייף בכלל להכיר בעובדה- שמאום לא השתנה ואנו עומדים באותו המקום בדיוק. וזה קצת מייאש…
איך לא להרגיש בודדים?
בתקופה שאני ללא בן זוג- אני דואגת לחגוג עם החברים שאני מרגישה איתם הכי בבית והכי בנוח. זוכרת שהיו פעמים שהייתי מתלבשת לקראת הארוחה ומשהו בתוכי תמיד רצה לבטל ולהישאר בבית. ומאידך לא וויתרתי לעצמי ויצאתי לחגוג. בסוף תמיד נהניתי! אני מזכירה לעצמי שבחרתי בלבד אבל זה לא אומר שאני בודדה. אני מכירה מאות אנשים שפותחים דלתם בחגים לאנשים חדשים שאין להם מקום לחגוג. זו הזדמנות נהדרת להכיר אנשים חדשים כמונו. היו חגים שפתחתי את שולחן ביתי לבודדים ובודדות בחג. האהבה שהייתה סביב לשולחן מילאה את הבית בשמחה. המדינה שלנו אמנם קשה אבל יש בה המון אנשים טובים ונדיבים.
הכרת תודה
למדתי על בשרי שדווקא ברגעים המאתגרים בחיים- אני הכי צומחת. לב שבור מצמיח חמלה, הלבד מוביל לתובנות פנימיות, דרכו אני מכירה את עצמי טוב יותר. ברגעים הללו יותר מתמיד מקפידה להודות על מה שיש לי בעולם, על כל הנקודות והמתנות הקטנות בחיים שמרגיעות אותי ומעניקות תקווה. כשאני חשה בודדה אני מבינה שזו תחושה סובייקטיבית. שזה זמני, שהכל משתנה כל הזמן, וכמו שהטוב חולף כך גם הרע חולף. אני עושה משהו טוב עבור עצמי, משמחת את עצמי, לא נותנת לעצמי לשקוע בדרמה. נורא קל להתבוסס במחשבה שאני לבד וכמה הדבר עצוב ומייאש. קל להפוך לקורבן. אבל הקורבנות לא תוביל אותי לאושר. אולי אני לבד אבל לא באמת בודדה. הלבד- מעניק לי את החופש לעשות כל מה שאני רוצה.
לבד?
כשחשתי לבד- אימצתי כלבה. כמה תנועה ושמחת חיים בבית. כשחשה לבד- נכנסת לוירטואל- משוטטת ומבינה שיש המון אנשים שמרגישים בדיוק את אותו הדבר. כשלבד לי- בוחרת סרט טוב ושמח בנטפליקס, או בוחרת ספר לקרוא וממריאה בעולמות מקבילים. כשלבד לי- מתקשרת לחברה שהיא גם לבד, משתפת ברגשות וכבר לא לבד לי… כשלבד? יוצאת לבית קפה ומפנקת את עצמי. מתבוננת גם בזוגות וגם באנשים כמוני שמגיעים לקפה לבד כדי לחוש את שמחת הביחד.
הביחד מתחיל בזוגיות טובה עם עצמנו, בלאהוב את עצמנו, בלסלוח לעצמנו על חוסר המושלמות שלנו, לא לכעוס על המצב אלא להשלים איתו. להבין שזה קרש קפיצה עבורנו להגיע לשלב הבא שלנו.
מאחלת לכולכם גמר חתימה טובה ונשתמע בכתבה הבאה
שלכם,
רונית נוביק, מנטורית לחיים, לזוגיות ויוצרת רב-תחומית.
כמו כל הכתבות של רונית נוביק, גם זו נהדרת.
מעניינת ומעצימה!
תודה!!