ואם לחזור לאופוריה, מדובר באחד מהפרקים האומנותיים שהציגו לנו. מעברי המצלמה בין המציאות למחזה היו מהמרשימים שראיתי לאחרונה והנקודות בחיים של לקסי שבאו לידי ביטוי במחזה ובחיים שלה מעניינות לא פחות מכל דמות אחרת (רוצה להזכיר שבעונה הקודמת קיבלנו פרק שלם על מקיי. זוכרים אותו? יפה).
על חברות אמת
הפרק מתעסק המון בקשר של לקסי ורו שהיו החברות הכי טובות עד שאבא של רו נפטר והיא התחילה להשתמש בסמים. גם לקסי הייתה צריכה להתמודד באותה תקופה עם אבא שהתדרדר לסמים ונעלם, אימא אלכוהוליסטית ולא יציבה במיוחד. אחות שכל מה שמעניין אותה זאת חיבה מגברים. לקסי הייתה צריכה בגיל 13 להיות המבוגר האחראי בבית שלה. רו נפלה לסמים קשים, לקסי התחילה לחיות בתוך הראש של עצמה. לדמיין שרוב החיים שלה הם סרט שתכף יגמר.
לקסי גם מציגה מראה לחברות בין מאדי לקאסי, לפני שנייט נכנס לתמונה. בשחזור לסצנת העידוד האייקונית מהעונה הראשונה, בנוכחות של מאדי בחיים של קאסי ולקסי. בהסבר הפשוט שלה על בטחון עצמי, אי אפשר לדעת אם את באמת בטוחה בעצמך או משחקת אותה. ככה מאדי מתנהלת בכל תחומי החיים. משם אנחנו עוברים למציאות, לעימות בין מאדי לקאסי ותצוגת פגיעות מפתיעה במיוחד. כולנו היינו בטוחים שכשהבגידה של קאסי ונייט תתפוצץ, מאדי תגיב באלימות. במקום זה קיבלנו אותה כל-כך שברירית שהלב יצא אליה ובאמת האמנתי לה כשהיא אמרה שהיא לעולם לא הייתה עושה את זה.
נפש האדם
אופוריה מציגה לנו דמויות מורכבות.
אפשר לכעוס על הדמויות כשהן עושות דברים מחרידים, אבל יש רגעים שאני יושבת מול המסך ואומרת לעצמי 'אם נייט היה הולך לפסיכולוג בזמן'. החלום שלו מציג בפנינו את הטראומה שהוא סוחב, חשופה לחלוטין. מצד אחד הוא במלחמת גבריות מול אבא שלו. מנסה להשיג את הבחורה הכי יפה ונשית שיש. מצד שני הוא מרגיש קרבה עמוקה לג'ולס ומפחד פחד מוות להיות כמו אבא שלו. מצד אחד הוא רוצה לשלוט באישה שמולו מצד שני הוא מפחד להיות כמו אבא שלו. הכל ביחד מצטייר כמו סיוט מהסוג שגורם לנו להרגיש לא בנוח.
קאסי, שאבא שלה נטש אותה בגיל צעיר, כל החיים מחפשת להיות נאהבת. היא מחפשת קרבה גברית בכל רגע נתון בעזרת מיניות. בשביל להיות נאהבת היא מוכנה לוותר לחלוטין על האישיות שלה. היא אומרת לנייט שהיא מוכנה שהוא יחליט על כל תחום בחייה רק כי היא חושבת שזה מה שהוא רוצה ממנה, אנחנו מקבלים את הסצנה הקרינג'ית בה הוא מלביש אותה כמו בובה. משהו באמת לא נעים. אבל גם פה, מצד אחד קאסי עושה דברים נוראיים, מצד שני, היא עושה את זה כי היא רוצה שנייט יאהב אותה וזה כל מה שמעניין אותה. זאת המטרה היחידה שלה בחיים.
אנחנו מבינים מרו שעברו כמה חודשים מהפרק הקודם, היא נראית שמחה יותר, רגועה יותר, אני נוטה להגיד נקייה יותר (?) אבל היא וג'ולס עדיין לא מדברות. היא מסתכלת על המחזה של לקסי בהערכה. למרות שהשנייה מציגה חלקים כל-כך מהותיים בחיים שלה, היא בוחרת לראות בו את הרגעים היפים. את החברות הטובה שהייתה ביניהן.
השיחה בינה לבין אימא שלה, קשה ככל שתהיה, נכונה לשלב הזה. רו צריכה להתמודד עם ההשלכות למעשים שלה. היא צריכה להבין איך ההתמכרות שלה משפיעה על הסביבה הקרובה ביותר אליה.
בין מבוכה לכעס
אית'ן (אוסטין אברמס, הנהדר) בתצוגה בימתית שהייתה מקנה לו פסלון טוני קטן, מגלם מחצית מהדמויות. את אמא של האחיות, שישבה בקהל והתענגה מכל רגע, אבא שלהן, דמויות רנדומליות ולבסוף גם את נייט.
בקטע מוזיקלי, לקסי באה לגחך את תרבות הספורט בבית הספר, אולי בכל בתי הספר. הם מציגים את חברי קבוצת הפוטבול בצורה הומוארוטית (מי המנהל של בית הספר הזה ואיך הוא הסכים לעניין?) אבא של נייט יצא מהארון, נייט עצמו לא בטוח עד הסוף במיניות שלו ומרגיש שכולם מסתכלים עליו, הוא מרגיש שכולם יודעים עליו סוד. שהוא לא בשליטה על העניינים. הוא קם והולך, מבוייש כמו שלא ראינו אותו מעולם. כמעט שברירי.
כשקאסי יוצאת אחריו הוא אומר לה שתיקח את הדברים שלה ותצא מהבית שלו. מבחינת קאסי מדובר במשבר מהותי, עוד גבר שהיא אוהבת, עוזב אותה, הפעם היא יכולה להאשים את לקסי. כמו שנראה אותה כנראה עושה בפרק הבא.
מחשבות לפני פרק הסיום: מה קרה מהרגע שפז סיים להתארגן עד לתחילת המחזה? מה מנע ממנו להגיע? האם קאסי תרצח את לקסי? האם הכפילה של קאט תקבל יותר זמן מסך מקאט? כל זאת ועוד…
מאת: מאיה גולדין
הוספת תגובה