פרשת תצוה - מוקסיני

מה בפרשה?

הפרשה נפתחת בפסוק: " אַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד ".

הפרשה עוסקת בבניית המשכן ובהכנת הבגדים לכהן הגדול ולכל הכוהנים האחרים.

הנושאים הנידונים בפרשת תצוה:

הדלקת המנורה
הכנת בגדי הכהנים
הכנסת הכהנים לעבודת המשכן
מטרת יציאת מצרים

הדלקת המנורה

בכל לילה לפני שהכהן האחרון היה יוצא מבית המקדש, היה מדליק את המנורה במקדש משתחווה ויוצא. מערב ועד בוקר. לפי פשט הדברים: לא מכבוד המקדש שיישאר חשוך כל הלילה. אף על פי שאין שם אף אחד ובית המקדש סגור לחלוטין, היו מדליקים את מנורת המקדש לקראת ערב: "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

השאלה הגדולה שמתעוררת כאן היא כאשר משווים את הציווי בתחילת הפרשה הזו לבין הציווי של הפרשה הקודמת:

הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, נפתחת ב: " וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי׃ וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת׃ וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים׃ וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים".

הפרשת הנוכחית, פרשת תצוה, נפתחת ב: " וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

נשאלת השאלה: מדוע על רשימה של חומרים יקרים לצורך בניית המשכן: זהב, כסף, נחושת ועוד הקב"ה משתמש במילה "דבר" אל בני ישראל והם מייד יתרמו, ואילו על שמן זית שהוא זול בהרבה הקב"ה משתמש במילה "תצוה" את בני ישראל. מדוע יש לצוות על בני ישראל שיביאו שמן זית ואילו על חומרים יקרים מספיק לדבר איתם והם מייד יתרמו, הרי ידוע שהניסוח של הקב"ה הוא מאוד מדויק ?

התשובה: התורה קיפלה יסוד וסוד גדול בנפש האדם בכל הקשור לעבודה על המידות ועיצוב האישיות ולהתמודדויות שונות שיש לנו בחיים.

בפרשה הקודמת דובר על תרומה חד-פעמית.

בפרשה הנוכחית מדובר על תרומה יום-יומית קבועה.

הכנת בגדי הכהנים

הקב"ה מצווה את משה שאהרון ובניו ישמשו ככהנים: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן " ולהכין בגדי קודש עבור הכהנים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".

הקב"ה מצווה להכין את בגדי הכהונה הבאים: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי".

האפוד

הוא מעין סינר שחוגרים אותו מאחור והוא מגיע עד העקבים: "וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב". יש לו שתי כתפיות העולות עד הכתפיים ובקצה שלהן על הכתפיים משובצות שתי אבני שוהם, אחת על כתף ימין והשנייה על כתף שמאל. על כל אבן שוהם חרוטים שישה משמות השבטים:

על אבן שוהם שעל כתף ימין חרוט: על אבן שוהם שעל כתף ימין חרוט:

ראובן גד

שמעון אשר

לוי יששכר

יהודה זבולון

דן יוסף

נפתלי בנימין

החושן

חלק נוסף בלבוש הכהן המונח על החזה, הנועד להשיב על שאלות שיש בעניינים שונים, ולכן נקרא: חושן משפט. משובצות בו שתים עשרה אבנים בארבע שורות. בכל שורה שלוש אבנים ועל כל אבן חרוט שם של אחד משבטי ישראל לפי סדר לידתם: "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט". בתוך קפלי החושן היה כתוב השם המפורש של הקב"ה והוא נקרא האורים והתומים. כאשר נשאל הכהן הגדול שאלה, האירו האותיות השונות של שמות השבטים, וכך בכוח האורים והתומים התקבלה התשובה: "נָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד".

חושן משפט

המעיל

המעיל נקרא מעיל אפוד "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת" ותולים עליו פעמונים מזהב כך שישמיעו קול כשהכהן הולך: "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב".

הציץ

הוא לוחית דקה העשויה מזהב שהכהן מניח על לאורך מצחו ועליה כתוב: " קודש לה' ": "עָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהוָה". הלוחית קשורה בשלושה חוטים: שני חוטים מכל צד וחוט שלישי באמצע, וכך הציץ נקשר לראש הכהן. על הכהן לא להסיח את דעתו מהציץ.

הבגדים הבסיסיים של כהן

הכהן לובש כותנת ומתחתיה מכנסיים. על הכותנת אבנט (מעין חגורה) ועל ראשו חובש מגבעת: "וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם".

הכנסת הכהנים לעבודת המשכן

הכהן הגדול

על הכהנים לטבול במקווה כדי להיטהר: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם" ולאחר שיטהרו, משה ילביש את אהרון בבגדי הכהן הגדול: "וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד׃ וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת". לאחר מכן על משה למשוח את אהרון בשמן המשחה: " וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ".

הכהנים

משה ילביש את הכהנים בבגדי הכהונה: "וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת׃ וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו" . בסיום המעמד הזה הכהונה של אהרון ובניו תחול גם על זרעם לעולם.

קידוש הכהנים

כחלק מתהליך קידוש הכהנים, הקב"ה ציווה על משה לקחת איל ועל ראשו ישימו אהרון ובניו את ידיהם. לאחר מכן משה ישחט אותו ומדמו ייקח דם לשלוש נקודות בגוף הכהנים: בתנוך האוזן הימנית, על בוהן יד ימין ועל בוהן רגלם הימנית: "וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב".

מטרת יציאת מצרים

מטרת יציאת מצרים היא שהקב"ה ישכון בתוך בני ישראל ויהיה לנו לאלוקים, ככתוב: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים׃ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם".

מהם המסרים בפרשה?

בנפש האדם הרבה יותר קל לתת באופן חד-פעמי מאשר להתמודד יום-יום באותו עניין. הקב"ה רומז למשה שכאשר משה יבקש מעם ישראל תרומה חד-פעמית לבניית המשכן הם יתלהבו ויתנו. בנפש האדם הרבה יותר קל לתת באופן חד-פעמי מאשר להתמודד יום-יום עם אותו עניין. כשצריך לעשות יום-יום, הוא יותר מחייב ויותר קשה, ולכן הקב"ה אומר למשה תצווה אותם שישימו דגש.

איך להצליח לחולל שינוי בחיים ולהתמיד בו?

התורה מלמדת אותנו יסוד גדול: אדם שמחליט היום אני לא כועס או שאת השבת הזאת אני שומר. כל סוג של קבלה שאדם רוצה להשתנות, כשמדובר בקבלה חד-פעמית, קל מאוד להחליט ולבצע. אבל לקבל קבלה שאמורה ללוות אותנו כל החיים לחולל שינוי אמיתי שאני עולה קומה ונשאר שם, זה דבר המצריך מאמץ יום יומי קבוע, והוא קשה יותר.

יש פסוק: "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (תהלים כ"ד, ג).

יש אדם העולה בהר השם, אך זה לא מראה על גדולה אמיתית. השאיפה היא "מי יקום במקום קדשו" – החכמה היא להתייצב שם ולא להיות שם בתנודות. אמנם אנחנו לא מלאכים. כל אדם חייב לעלות בשלבים ולדעת שיש גם נפילות. לכל אדם יש את המעידות שלו. האדם לא מושלם.

יש פסוק: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ).

אין אדם שעוזב את העולם בלי כישלונות. אחרי הכל האדם לא מושלם. אדם שמתחזק ומצפה מעצמו בבת-אחת להגיע לפסגה בלי ליפול יכול להגיע לאכזבה. ליצר הרע שהוא מלאך שווה לפעמים להפיל אדם בעבירה קטנה לא בשביל העבירה, אלא להרוויח את הייאוש של האדם בעקבות העבירה. להפיל את האדם בעבירה זה כסף קטן בשבילו. היצר הרע אומר לאדם: "חשבת שאתה כבר מתוקן במקום גבוה, שאצלך אין נפילות בתחום הזה, תראה אתה לא שווה שום דבר".

יש פסוק: "שבע יפול צדיק וקם" )משלי כד, טז).

היה צריך להיות כתוב "אדם". למה כתוב "צדיק"? לכאורה, אם הוא נופל הוא לא צדיק. אבל העניין הוא שאם הוא קם, אז הוא נקרא צדיק. הוא יודע שהוא נפל והוא בודק את סיבת הנפילה. האדם אומר לעצמו: "נפלתי כי לא נזהרתי, עברתי על דברי חכמים". מהנפילה הוא לומד לא ליפול ומתייצב. כמו שילד קטן לומד ללכת. הוא הולך כמה צעדים, נופל. האמא מעודדת אותו. קם שוב והולך כמה צעדים ונופל שוב עד אשר הוא לומד ללכת היטב. מכל נפילה הילד לומד איך לא ליפול. אם הוא היה מתייאש מכל נפילה הוא לעולם לא היה לומד ללכת.

הכלל הוא לעלות מדרגה: מתייצבים, שמחים בטוב שעשינו: כשרות, שמירת שבת, לא להתגלח בסכין, לקבוע עיתים לתורה, מרגישים מספיק חזק ולעלות עוד מדרגה. עד שמגיעים לשלמות בעבודת השם.

לדוגמה: אדם שעובד על מידת הכעס. הוא מרגיש שהילדים הקטנים לא צריכים לקבל את הכעסים שלו מהעבודה ומבעיות שונות של שלום בית או שהוא כועס על אשתו. הוא מרגיש לא טוב עם עצמו על כך שהתפרץ וכעס עליהם. כשהוא הולך לישון הוא מרגיש כאוב עם זה.

הרב וולבה אמר: "מה שעבורנו ברור ומובן מאליו מתוך ניסיון של עשרות שנים, לילד קטן שהוא חדש בעולם כל דבר הוא כמו גזירה חדשה בלתי מובנת לחלוטין". צריך להדריך את הילדים הקטנים ולא להתפרץ עליהם. הרמב"ם אומר שכשמתחילים להתאמן ולעבוד על מידת הכעס, האדם נמצא במבוכה ואומר: אם לא אכעס, דברים לא ישתנו. זה נכון גם ביחסי עובד-מעביד. כשהבוס כועס על עובדיו, הם מתחילים לזוז.

הפתרון של הרמב"ם שכל אדם ירגיל עצמו להראות עצמו כאילו הוא כועס בפנים אבל בלב הוא לא כועס. הפנים יקרינו כעס אבל בלב הוא באמת לא כועס. הפסיכולוגים טוענים שיש צורך להוציא את הכעסים. ההדרכה של התורה היא אל תכעס וממילא גם לא תתפוצץ מבפנים. יבוא אדם וישאל: איך אפשר לא לכעוס, מה אני מלאך? כשמתרחשים אירועים חיצונים שמכעיסים, איך אדם אמור לא לכעוס? יש לו דברים שלא מסתדרים. ידוע שאדם שלא כועס הוא יותר אהוב על הבריות, מעריכים אותו יותר, הילדים שלו גדלים בצורה טובה יותר.

ככל שאדם מחנך את עצמו לאמונה וביטחון הוא גם כועס פחות.

מה זה אמונה ובטחון ?

הוא אומר לעצמו: עליי מוטלת חובת ההשתדלות בכל תחום שאני רוצה להשיג. אם משמיים הקב"ה סובב שמה שעשיתי לא הסתדר, כנראה יש כאן משהו טוב שאני לא יודע. אני לא מנהל את העולם, יש את הקב"ה שמנהל את הדברים ויש בזה רק טוב בשבילי. נקודת המוצא: אני מנהל את חייו לפי ההיגיון שלי אבל יש בורא לעולם שמנהל את העולם ולקב"ה יש את החשבונות שלו, ואם הוא הוביל את הדברים אחרת ממה שחשבתי, סימן שיש פה משהו טוב בשבילי. אולי כפרת עוונות, אולי גזירה שהתבטלה. מה יש לי לכעוס? הקב"ה מנהל את הדברים בשורה התחתונה, ולכן אין לי מה לכעוס. כך האדם לא בוער בתוכו. התורה מלמדת את האדם שלא יהיה לו כעס פנימי. זהו תהליך ששווה להשקיע בו.

הרמב"ן מתחיל את האיגרת המפורסמת שלו כך: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחֲטִיא בְנֵי אָדָם."

בפרשת תצוה לא מוזכר שמו של משה רבינו ע"ה. ובכל הפרשיות משעה שנולד משה, הוזכר שמו. חוץ מחומש דברים בפרשיות ראה שופטים כי תצא כי תבוא, וכן בכל חומש בראשית ומרומז באותיות מחני נא מספרך "אשר כתבת"א' חומש ברא'שית, ש'ופטים, ר'אה כ'י ת'צא, כי תב'וא, ת'צוה. והטעם שלא מוזכר שמו בפרשת תצוה, כתב בעל הטורים משום שמשה אמר מחני נא מספרך אשר כתבת לכן לא הוזכר שמו. ואע"פ שמשה רבינו אמר זאת רק אם ה' לא ימחל על מעשה העגל והרי ה' מחל לישראל, בכל זאת כיון שיצא מפי משה, וקללת חכם אפילו על תנאי באה.

בכתיבה התבססתי על שיעור מאת כבוד הרב זמיר כהן שליט"א

כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:

עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

טעמו וראו כי טוב ה'

הוספת תגובה