הפרשה נפתחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׃ וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה׃".
הפרשה נפתחת בעניין הדלקת המנורה, שאמנם הוזכר פעמיים קודם לכן, אך כאן כבר הוא מופיע בציווי מעשי להדלקת המנורה במשכן כבר ביום הראשון. הפרשה ממשיכה בעבודת הלוויים, פסח שני, עמוד הענן ועמוד האש, יצירת החצוצרות, חטא המתאוננים ומסתיימת בצרעת מרים, אחות משה.
הנושאים הנידונים בפרשת בהעלותך:
- הדלקת המנורה
- לקיחת הלויים
- עבודת הלויים
- פסח שני
- עמוד הענן ועמוד האש
- יצירת החצוצרות
- המסע הראשון של בני ישראל
- חטא המתאוננים
- צרעת מרים
- הדלקת המנורה
הפרשה הקודמת הסתיימה בעניין הקרבת הקורבנות במשך שנים עשר יום על ידי שנים עשר נשיאי השבטים לכבוד חנוכת המשכן. כל השבטים הקריבו מלבד שבט לוי. הדבר גרם צער לאהרון. הקב"ה ניחם את אהרון בכך שהעניק לו את הזכות להדליק את המנורה, שהיא מצווה קבועה: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה׃". במנורה ישנו נר מערבי, שאינו כבה לעולם. הכהן הגדול היה מדליק את המנורה מידי יום. בדרך נס היו פונים ששת הנרות כלפי הנר האמצעי, שנקרא: "הנר המערבי", שפנה כלפי השכינה הנמצאת במערב.
- לקיחת הלויים
לאחר שתוארה עבודת הכהנים בהדלקת המנורה, מצווה הקב"ה על משה לקחת את הלוויים, המסייעים לכהנים בעבודתם, ולהכשירם לעבודת המשכן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם׃". תפקיד הלוויים כרוך בקדושה יתרה, ומצריך טקס היטהרות, ככתוב: "וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם׃ וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה׃". במקור, עבודת המשכן הייתה צריכה להיעשות על ידי הבנים הבכורים של בני ישראל, אך מאחר שהם חטאו בחטא העגל, היא עברה ללווים שנשמרו מן החטא: "וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃". הקב"ה מינה את אהרון ובניו להיות אחראיים על עבודת הלוויים: "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ׃". משה ואהרון פעלו לקיום מצוות הקב"ה: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃".
- עבודת הלויים
הלוויים התחילו לשרת במשכן בגיל 25, בו למדו את הלכות העבודה. הם החלו לעבוד בגיל 30 וסיימו בגיל 50. לאחר גיל 50 המשיכו לשרת במטלות קלות יותר מבחינה פיזית, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד׃ וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד׃ וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם׃".
- פסח שני
שנה לאחר יציאת מצרים מוזכר עניין פסח שני, שהוא תזכורת לבני ישראל להקריב את קורבן הפסח. כאמור מועד קורבן הפסח הוא בי"ד בניסן. היה מצב שבו אנשים מסוימים היו טמאים, ולכן לא יכלו להקריב את קורבן הפסח, ככתוב: "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃". משה פנה לקב"ה שהורה להקריב את קורבן הפסח בדיוק חודש לאחר מכן, בי"ד בחודש אייר, ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה׃ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃". עד כמה חשוב העניין? אנו למדים מהמשך הכתוב: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְהוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא׃". כלומר, מי שלא יעשה כן, מסתכן בעונש חמור ביותר, עונש כרת.
אדם שהתגייר מחויב גם הוא לעשות את הפסח: "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ׃".
- עמוד הענן ועמוד האש
כאמור, הקב"ה הקיף את בני ישראל בשבעה ענני כבוד. מעבר לכך, היה ענן נוסף שריחף מעל המשכן החל מיום הקמת המשכן. עמוד הענן היה סימן לנוכחות הקב"ה השורה על מחנה בני ישראל. במהלך היום הוא נראה כענן ובמהלך הלילה הוא נראה כאש: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר׃". תנועות הענן היו אמצעי שבו הקב"ה הנחה את בני ישראל מתי לנוע ומתי לחנות: "עַל פִּי יְהוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ׃". כאשר הגיע הזמן לנוע, עמוד הענן התקפל לצורת קורה מעל שבט יהודה. כשהגיע זמן לחנות, עמוד הענן הפך למין סוכה מעל שבט יהודה. לפעמים חנו יום, לפעמים מספר ימים ולפעמים מספר שנים: "אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ׃ עַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְהוָה יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה׃".
- יצירת החצוצרות
הקב"ה פנה אל משה והורה לו להכין שתי חצוצרות מכסף שבהן יתקעו לצורך:
- איסוף העם.
- הודעה לפני המשך המסע.
ככתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת׃". מלבד הסימן של עמוד הענן, שאולי לא תמיד נראה בבירור לכל העם, היה צורך גם בהכרזה רשמית, שתודיע לבני ישראל מתי יוצאים למסע ומתי חונים.
היו שני קולות בסיסיים:
- תקיעה – קול רצוף ומתמשך.
- תרועה – מורכבת מקטעי קולות קצרים.
- כאשר תוקעים בשתי החצוצרות, זה סימן לכל העם להגיע אל משה: "וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃".
- כאשר תוקעים בחצוצרה אחת, זה סימן לנשיאים להגיע למשה: "וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃".
- כאשר תוקעים תרועה, זה סימן לבני ישראל להתחיל במסע: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה׃".
בני אהרון אמונים על התקיעה בחצוצרות: "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃". במקרה שתפרוץ מלחמה, יתקעו בחצוצרות, והקב"ה יושיע אותם: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם׃". מנגד גם בראשי חודשים, בחגים ובעת הקרבת הקרבנות יש לתקוע בחצוצרות: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃".
- המסע הראשון של בני ישראל
בני ישראל חנו מול הר סיני מא' בסיון עד כ' באייר שהם שנים עשר חודשים פחות עשרה ימים: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת׃". ביום זה עלה הענן ובני ישראל התכוננו למסע מסודר על פי המחנות והדגלים. המשכן פורק על ידי בני גרשון ובני מררי, ואילו בני קהת נשאו את כלי הקודש.
משה פנה ליתרו והציע לו להצטרף אליהם ולקבל חלק בארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל׃". יתרו השיב שהוא חוזר אל משפחתו ואל נכסיו, אך בהמשך ישוב לארץ ישראל.
בני ישראל יצאו לדרך והלכו ביום אחד דרך של שלושה ימים וזאת מאחר שהקב"ה עשה להם "קפיצת דרך" כי חפץ להכניסם מהר לארץ ישראל, כשארון הברית, ובו שברי הלוחות, הולך לפניהם ומקדים אותם דרך של שלושה ימים, וזאת כדי להכין להם מקום חניה מבעוד מועד: "וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה׃".
לאורך מסעותיהם במדבר בני ישראל היו מוקפים בשבעת ענני כבוד: ארבע עננים מארבע רוחות השמיים, ענן מעליהם, ענן מתחתיהם וענן שביעי לפניהם שהיה מפלס את הדרך עבורם: משטח את האזורים הגבוהים ומגביה את האזורים הנמוכים והורג נחשים ועקרבים: "וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה׃".
כאשר הגיע הזמן לצאת למסע, משה אמר את הפסוק הבא: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ׃". פסוק זה נאמר בבית הכנסת בכל פעם שמוציאים ספר תורה מארון הקודש. כוונת הפסוק היא בקשה מהקב"ה להמשיך ולהתקדם הלאה ובקשה שיבריח את אויבנו. כשהגיע הזמן לחנות, משה אמר את הפסוק: "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃" ויש כאן בקשה מהקב"ה להשרות את שכינתו בבני ישראל.
- חטא המתאוננים
מתוך הערב-רב היו רשעים שהתחילו להתלונן כביכול על הקושי בדרך, אך למעשה רצו להתנער מן המצוות. הדבר הכעיס את הקב"ה ששלח בהם אש, ששרפה אותם וגם את שבעים זקניי ישראל שלא השתיקו אותם מייד, ככתוב: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה׃". העם נלחץ ופנה אל משה שיצילם. משה התפלל להפסקת האש והיא כבתה, ככתוב: "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ׃".
כאמור, הקב"ה הוריד לבני ישראל מָן מִן השמיים. המָן היה מזון מושלם: כשהוא נאכל הוא נטמע בגוף בצורה מושלמת מבלי שהיה צריך להפריש את הפסולת כפי שיש בכל מזון אחר. בנוסף היה נס נוסף והוא שכשאדם היה אוכל את המָן, הטעם היה לפי מה שאותו אדם חשב באותו רגע שאכל אותו. כלומר, אם אדם רצה לאכול סטייק, למָן היה טעם של סטייק. אם האדם רצה טעם של עוגת תפוחים, המָן היה מקבל טעם של עוגת תפוחים.
למרות זאת, האספסוף החל להתאוות לבשר. הם ישבו ובכו על סיר הבשר במצרים, ככתוב: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר׃ זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים׃". איך זה ייתכן? האם בימינו אנו רואים ניצולי שואה בוכים שהם רוצים את האוכל שהנאצים, יימח שימם וזיכרם, נתנו להם באוושויץ?! הם שכחו שהמצרים היו דוחפים את התינוקות שלהם לקירות, אם הם לא עמדו בהכנת מכסת הלבנים? כיצד ייתכן הדבר הזה? מה עוד שהיה להם צאן שהם יכלו לשחוט ולאכול. אז איך ייתכן שהם העדיפו להתלונן ולזלזל במן?
אלא שלמן הייתה מעלה נוספת, נס נוסף והוא שהוא הראה בדיוק מהי מידת הצדיקות של כל אדם. מה הכוונה? אם אדם היה בעל מידות טובות, המן היה יורד קרוב לאוהל שלו. ככל שהמידות של האדם יותר מתוקנות והאדם היה יותר צדיק, כך היה המן יורד קרוב יותר לאוהל שלו, ולהיפך, ככל שהאדם היה עם מידות פחות טובות, כך המן היה יורד רחוק יותר מהאוהל שלו. אם אישה בגדה בבעלה, המן שלה היה יורד ליד אוהל הוריה, כי צריך לגרשה. הקב"ה יודע בדיוק מה המעלות של כל אחד ואחת. זה לא כמו היום שאפשר לעשות הצגות ואדם יכול ליצור לעצמו תדמית של צדיק או של צדיקה. עם הקב"ה אין משחקים, אין הצגות, אין פוזות, אין העמדת פנים. המן חשף למעשה את הפרצוף האמיתי של כל אדם בבני ישראל. להרבה אנשים היה קשה שידעו מי הם בדיוק, ולכן הם רצו שהמן יפסק ויחזרו לעולם השקר והבלוף ויאכלו אוכל רגיל.
משה פנה אל הקב"ה ואמר לו שקשה לו לשאת לבד את כל העם הזה: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי׃" , וכאמור, יסוד חשוב מאוד הוא שהקב"ה לא אוהב מתלוננים. הקב"ה ביקש ממשה שיאסוף 70 איש מזקני ישראל שיסייעו לו בהנהגת העם, ככתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ׃ וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ׃".
בעניין המתלוננים על כך שהם רוצים בשר, הקב"ה אמר למשה שהוא יביא להם בשר, עד שזה ייצא להם מן האף: "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם׃ לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם׃ עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם׃".
הקב"ה הביא שלווים רבים לאספסוף, שאכלו את הבשר ותוך כדי אכילתם במלוא התוואה, נענשו במגיפה ונפטרו. למקום שנפטרו קראו: "קברות התאווה", ככתוב: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים׃". זהו מוסר השכל גדול כדי שיזכרו מהו עונשו של מי שלא שמח בחלקו.
- צרעת מרים
מרים דיברה עם אהרון על כך שמשה, אחיהם, כבר לא מגיע לביתו, וכביכול, מזניח את אשתו וילדיו ונמצא כל היום בשיחה עם הקב"ה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח׃".
הקב"ה שמע זאת: "וַיִּשְׁמַע יְהוָה׃ וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃" וכינס את שלושתם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם׃".
הקב"ה פונה אל מרים ואהרון ומשבח את משה. הקב"ה מציין שכאשר הוא רוצה לתת נבואה לנביא כלשהו, הוא מעביר לו תמונה או שמתגלה אליו בחלום. לעומת זאת, עם משה הקב"ה מדבר ישירות, בלי חידות, וזאת בשל מעלתו הגדולה: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ׃ לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא׃ פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט". הקב"ה מוכיח אותם איך הם לא חוששים לדבר על משה: "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה׃". הקב"ה כעס על כך: "וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ׃" וכתוצאה מכך מרים נענשה בצרעת: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת׃".
מרים יצאה אל מחוץ למחנה לשבעה ימים ומתוך כבוד כל בני ישראל המתינו לה עד שתחזור: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם׃". רש"י מסביר שהקב"ה חלק לה כבוד על שעה אחת שהיא המתינה למשה כשהיה בתוך תיבת גומא על היאור. זוהי הנהגה של מידה כנגד מידה.
איך יתכן שצדיקה כמו מרים דיברה לשון הרע? התורה אומרת שכוונתה הייתה לטובה. היא, חס וחלילה, לא דיברה בגנותו של משה. העניין הוא שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים, ולכן מרים נענשה בצרעת.
מהם המסרים בפרשה?
- מתלונות בני ישראל על סיר הבשר במצרים, מוזכר שוב היסוד, שעל האדם לא להתלונן ולהשתדל לשמוח בחלקו, בבחינת: איזהו עשיר? השמח בחלקו. זה לא אומר שאי אפשר לבקש עוד, אלא לא להתלונן. להודות על הקיים ולהתפלל על העתיד.
- כמו כן, יש לנו מצווה לזכור את המעשה של מרים ולהימנע מלדבר לשון הרע. זהו חטא חמור ביותר.
נסיים בסיפור מתוך הספר 'טעם התורה' מאת שלומי ביטון:
מה לא עושים בשביל מצווה אחת
בכל חודש מיד כשמלאו שבעה ימים ממולד הלבנה לעת ערב, התכונן רבי ישראל אבוחצירא בשמחה גדולה לקידוש הלבנה. הוא לא היה מוכן לדחות אפילו לזמן קצר את אמירת התפילה הזו, שחכמנו למדונו כי שקולה היא כקבלת פני השכינה.
חודש אחד בימי החורף התארח הרב בעיר ליאון שבצרפת. עברו כבר מספר ימים מאז שהגיע זמן ברכת הלבנה, אך אי אפשר היה לצאת ולקדש את הלבנה, כי השמים היו מכוסים בעננים. כשהגיע היום האחרון בו אפשר לקדש את הלבנה ועדיין לא השתפר מזג האויר, ביקש ממקורביו שיבדקו האם יש מקום אחר בו השמיים בהירים. בררו את הדבר ואמרו לו כי מהעיר מרסיי הרחוקה כארבע מאות ק"מ ממקום הימצאו נמסר שהשמיים שם בהירים.
מיד לבש הרב את גלימתו וביקש שייקחו אותו אל תחנת הרכבת. הוא עלה על הרכבת המהירה הראשונה שנוסעת למרסיי, ולאחר מספר שעות הגיע לשם ואמר קידוש לבנה בשמחה עילאית.
וידוע המעשה שהתרחש בארץ ישראל. באחד מימות החורף המעוננים רצה הבבא סאלי לברך ברכת הלבנה, אך הלבנה לא נראתה. לקח הבבא סאלי את מקלו והרים אותו לכיוון העננים, והזיז את היד ימינה ושמאלה והעננים זזו אף הם, וכך יכל לברך ברכת הלבנה.
אומרים חכמי המוסר שהבבא סאלי שלט בלבנה בקלות בגלל מסירות הנפש שמסר על המצווה הזו.
כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:
עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד
טעמו וראו כי טוב ה'
בכתיבה התבססתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א
https://www.facebook.com/Rabbi.Mizrachi
הוספת תגובה