האמירה הזו, בלב הלבנט המיוזע, המנוהל עדיין בשנים ההן בידי המנדט הבריטי, מנציחה את הרוח החופשית, המתקדמת, הנועזת, ועם זאת, מאופקת, אירונית לעתים, פרועה אבל עם עניבה וצילינדר.
לא בכדי כשכמעט כל האומות האירופיות הופכות לדיקטטורות חשוכות בשנות השלושים של המאה העשרים, נותרת אנגליה כמעוז של מחשבה חופשית והפשיסט היחיד שמנסה להרים ראש – אוסוולד מוזלי, מנסה להחדיר רעיונות גזעניים לבסיס השיטה השלטונית, אזרחי אנגליה, ברחובות, מורידים אותו ואת הרעיונות שלו לביב השופכין של ההיסטוריה.
יש משהו בתרבות הזו של אנגליה, תרבות עתיקת יומין, שאפשרה תמיד תחרות של דיעות ורעיונות. כך – בפרלמנט האנגלי, בבית המשפט, בהייד פארק בה כל ממזר על ארגז עץ רשאי לאחוז במגה-פון ולנאום, כל אלה הפכו את אנגליה וגם את מעט האומות שלמדו משהו ממנה, לשגשג. גם אנחנו, הלבנטינים, ברי מזל שזכינו להיות חצי קולוניה וחצי כבושים בידיה, ואלמלא השלטון הבריטי, שמקים סוכנות יהודית המתנהלת במודל דמוקרטי בריטי, ובתי משפט בעלי שיטה אדוורסארית- כזו שמאפשרת להתחרות ולאתגר, ואלמלא "אלביון הנוכלת", כפי שכונתה אנגליה בשנות המאבק במנדט לקראת הקמת מדינה, היינו באמת רפובליקת בננות.
"הדוכס" – הוא סרט על בריטניה שמלקקת את פצעיה לאחר שהיא מבינה שהיא כבר לא אימפריה, אבל משהו מהרוח החופשית הזו, המרדנית הזו, נותר בה יציב. וכפי שאמר עליה נפוליאון בלעג – "זו אומה של חנוונים", וכפי שמרגרט תאצ'ר ראשת הממשלה, אשת הברזל, הביטה באמירה הזו דווקא בגאווה, הרי שזו אכן דמוקרטיה המורכבת מאינדיבידואלים, בעלי עסקים קטנים, שמניעה כלכלה ותחרות חופשית.
"הדוכס", the Duke, הוא סיפור אמתי על רובין הוד בן שנות השישים של המאה הקודמת, אדם שמחליט לשדוד בקלות בלתי נסבלת את ציור דיוקנו של הדוכס מוולינגטון שצויר בידי פרנסיסקו גויה הספרדי, מן הגלריה הבריטית הלאומית. אבל במקום שודד ערל לב, מתוחכם, כריש פשע, מתגלה נהג מונית מזדקן בשנות השישים לחייו [במקור נהג משאית], אזרח קטן אבל עם עמוד שדרה, בן המעמד הבינוני הנמוך, אבל עם יומרות להיות איש רוח, פרולטר שיודע לדקלם שייקספיר וצ'כוב, כזה המפוטר מעבודה אחר עבודה, בעיקר כי יש לו פה גדול עם רצון נאיבי משהו לייצר מהפכות חברתיות קטנות. את הציור הגנוב הוא מבקש להשיב בתמורה להפקדת כספים לצדקה, והשוד, הופך בפיו, ל"קמפיין", תרגיל מחאה נמרצת ומקורית כנגד הממשלה, כשהוא מבקש לרכוש רישיונות צפייה עבור קשישים בטלוויזיה של הבי.בי.סי. חייב לומר שזה מזכיר משהו מן הימים שבהם רשות השידור שלנו גבתה אגרה בעבור החזקת מכשיר הטלוויזיה, וכמו כאן, כשבערוץ האחד והיחיד אצלנו, הזהירו את האזרחים כי מעקלים יבואו אליהם הביתה ויחרימו להם את הטלוויזיה, גם בבריטניה מתנהל הסרט סביב הזקנים שהקשר שלהם עם העולם הופך יותר ויותר למה שמשדר מכשיר הטלוויזיה כשגובים בריונים מטעם המדינה משיתים עליהם קנסות.
חייב לומר שמיד אחרי הסרט הייתי חייב לגגל ולבדוק את הסיפור האמיתי. ואכן, הסרט לרוב די מדייק בפרטים השונים והפנטסטים של עלילה שיכולה להתרחש רק באומה האנגלית, כזו ששופט חמור סבר מנחה את המושבעים להישמר מכאלה שיחליטו שהם רוצים לשדוד נכסי תרבות ולא משנה בעבור מה, אבל המושבעים, יעשו מה שהם חושבים ורוצים, ללא מורא מן השלטון, והכל בלי שפיכות דמים, בלי קללות ונאצות, באנדרסטייטמנט אנגלי, שנון, ציני.
התוצאה היא דרמה חברתית, בסגנון סרטיו של קן לואץ' הגדול, upstairs-downstairs על המתח שבין המעמדות באנגליה, עם אלמנטים קומיים פנטסטיים, כשחלק נפלא מן הסרט מציג את ניהול משפטו של השודד, במדינה שמותר לומר בה הכל, אפילו בבית המשפט, ואפילו את הדברים המרגיזים והמקוממים ביותר, רק שם, בניגוד מעט אלינו – שכן לנו אין מספיק תודעה אזרחית דמוקרטית, איש לא ירצה לתלות את הסניגור, אלא יאזינו לו.
לפעמים אני תוהה אם התיקון הנדרש לשיטת המשפט שלנו, היא אמנם לא החלפת שופטים מקצועיים בחבר מושבעים, במדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, אבל בדומה לבתי הדין לעבודה למשל, הצבה של שופטי צד, עורכי דין אולי, שינתקו במשהו את הבדידות הזוהרת של השופט הישראלי, שנותר לבד ללא מושבעים, כאחת מן הירושות של אנגליה לקולוניות, בהן היה ברור שבכל מקום שהכתר האנגלי יעמיד לדין את אחד מן הנייטיבז, אזי הנייטיבז יזכו אותו, אם ישבו בחבר המושבעים.
"הדוכס", הוא אם כן, הצצה מעוררת קנאה למדינה שבה תרבות אזרחית של תחרות בין רעיונות, גם מקוממים, ניצבת עמוק בבסיס הרוח האנגלית. מודה, מעורר חשק להשבת המנדט אלינו, אפילו לחודש בשנה. לא רק לאנגלופילים. לכו לראות!
במאי – רוג'ר מישל, שחקנים: ג'ים ברודבנט והלן מירן.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
