צילומיה של אליסיה שחף מבקשים להפנות זרקור אל המגוון העצום של אמנות שנוצרת על ידי נשים הפועלות כיום ברחבי הארץ: מבוגרות וצעירות, יהודיות וערביות, מהגרות וכאלה שנולדו במדינה. סביבת העבודה של האמניות מלמדת רבות על חייהן – הן כנשים והן כיוצרות.
אליסיה שחף : “כל כך הרבה לבד יש בחייה של אמנית. הצורך הבלתי פוסק הזה, לעשות, להגיד, ליצור, ללדת את עצמך. אומרים עלינו, הצלמות, שאנחנו מציצניות, אני בוחרת לקרוא לעצמי סקרנית. אני סקרנית להפר את הלבד הזה, להציץ אל הלבד של אמניות אחרות בזמן שהן בסטודיו.
צילום יחצ
“מה יש להן בסטודיו? מה הן עושות כשהן לא עושות אמנות?… למבט ולצילום יש כח להגדיל את המקום והנוכחות של נשים בשדה, והגיע הזמן. כי המפגש עם אמניות אחרות נותן להן ולי כח שצומח מתוך אחוות המדוכאות, אחוות המורדות”
אוצרת התערוכה ד”ר טל דקל : יש אמניות שבוחרות לקיים רצף בין חלל הסטודיו וחלל הבית, ואילו אחרות עומדות על כך שתהיה להן הפרדה מוחלטת בין שני חללים אלו, הנדרשים להן כדי להתמקד בייצור האמנותי. ישנן גם אמניות שמצהירות שהן יכולות לעבוד בשני סוגי החללים גם יחד ואף להחליף ביניהם בעת הצורך.
יש יוצרות שזקוקות לכלים מיוחדים כדי ליצור (למשל ריתוך מתכת או ניסור קורות עץ) ולכן זקוקות לחלל ייעודי ומיוחד ואילו אחרות זקוקות רק למחשב אישי נישא (למשל אמניות וידיאו וצלמות סטליס) ולכן לא ממש משנה להן היכן נמצא חלל העבודה שלהן. הן יכולות לעבוד אפילו כשהן שרועות בנוחות על המיטה או על הכורסא שבסלון”.
עו”ד אורנה קופלוביץ-ראש היחידה להוגנות מגדרית ב-HIT מכון טכנולוגי חולון : “כמעט מאה שנה אחרי שוירג’יניה וולף העלתה לכתב את חדר משלך, A Room of One’s Own (1929), בו הביעה את הצורך במרחב אישי וכלכלי, לנשים המעוניינות לכתוב ולממש את כשרונן, נראה שהמלאכה רחוקה מלהסתיים.
“וולף טענה כי היעדר תנאים נאותים, גורמים לכך שנשים מתרכזות בכתיבת רומנים, שאותם ניתן לכתוב גם מחדר אורחים, בין הסחות הדעת. ובכך הן הופכות לכותבות נחותות יותר, לעומת גברים. מתן לגיטימציה ליצירה והפיכתה של זו לחלק מהותי מהזהות האישית שלנו, נלכדת במצלמתה של האמנית אליסיה שחף, שצילומיה מספרים סיפור אישי – נשי המתחולל בתוך מרחב”.
הוספת תגובה