את חוויותיו הוא עיבד לאוסף הסיפורים הקצרים תחת הכותרת "פרידה מברלין", ואלה התגלגלו מאוחר יותר למחזמר – "קברט" של הצמד ג'ון קנדר ופרד אב, ולאחר מכן לגרסה הקולנועית האלמותית בשם זה של הבמאי בוב פוסי. פוסי, ששירת בצבא האמריקאי מצא עצמו עם תום המלחמה בגרמניה, בבר במרתף של כנסייה הרוסה.
בבר, הוא מספר הייתה הופעה של מנחה גרוטסקי, ושתי נשים כבדות משקל לצד פסנתר רעוע ולא מכוון רקדו ושרו בכבדות. המקום לימים, ואווירת קץ הימים, יהוו את ההשראה למועדון הקיטי-קאט בברלין, שבו מועלית כל ערב הצגה, בידי מנחה שפניו צבועות בלבן המשכנע את הגרמנים המלקקים עדיין את פצעי מלחמת העולם הראשונה, לשכוח מהצרות, ולהתמקד בתענוגות המושחתים של הנערות אשר משמשות בקברט ספק שחקניות, ספק יצאניות.
קשה היה שלא לחשוב על ההקשר החצי מחתרתי הזה, בהופעה במרכז התרבות ה Center Stage שברעננה, מקום קסום שנועד בעיקר להוות שמורת טבע לאוכלוסייה האנגלו-סקסית שוחרת התרבות של רעננה. ואכן, במועדון הקטן אך החמים הזה, עם שוחרי תרבות מבוגרים לרוב, עלה על הבמה אייל שרף – דמות כריזמטית ומוכשרת, ועם ניצוץ בעיניים לצד פסנתר עומד שסוד קסמו הוא שהיה רק חצי מכוון, סיפר במופע מרתק של אינפוטיינמט [אותה הכלאה שבין הרצאה למופע בידור] את סיפורם של האנשים מאחורי שתי היצירות הגדולות הללו – קברט, ושיקגו.
יחד עם אלון אביב הפסנתרן ששר עם שרף כמה שירים מתוך היצירות הללו, והכל בבימויו וליוויו האמנותי של אודי רצין, חזרנו לשעה וחצי מאה שנה אחורה, לזמנים אפלים ומעוררי מחשבה. הדרמה הגדולה ב"קברט" נוצרת כנראה שעה שאנו מביטים בהצגה שבמועדון, בידיעה לאן כל הליברליזם והחירות הזו הלכה כמה שנים מאוחר יותר בגרמניה.
שרף הוא וירטואוז שהיטיב לספר ולשיר את סיפורן של שתי היצירות המתרחשות על הרקע ההיסטורי האפל. המעבר החד מן הדקדנס של ברלין רגע לפני שהפשיסטים ירו לחופש הביטוי בראש ל"שיקאגו", היה מלא במשמעות. מחירות אחת שנגדעה, לעידן של חירות ללא סטנדרטים ביקורת ובקרה. ולא ניתן שלא להרהר בהשוואה לעידן אושיות הרשת של היום, נוכח סיפורן של גיבורות שיקגו – שתי נשים שרצחו את מאהביהן, והפכו לסלבריטאיות בשנות העשרים בארצות הברית. הקהל שרוצה לצרוך עוד ועוד בידור, בתהליך של הרדמת הבקרה והביקורת שלו, הפך את שתי הרוצחות למושא להערצה עיוורת.
כנראה שבדיוק אודות בידור זה, כתב ההוגה וולטר בנימין, בספרו הנודע "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". [תורגם בידי שמעון ברמן ויצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד]. בנימין שראה כיצד בגרמניה הנאצית מנצלים את האמנות היחסית חדשה אז של הקולנוע לשם החדרת מסרים וניטרול הביקורת והבקרה של הצופה על התכנים, נחרד.
בעידן שצורך בידור ורק בידור, מצאנו עצמנו אל מול אובדן נקודת הייחוס – מה גבוה, מה נמוך, מהי אשפה ומהו זהב. ובחזרה ל"שיקאגו" ברעננה. "איכות" ו"גבוה" אשר הפכו מזמן למילה גסה, הבהירו לי מדוע מופע כה נפלא ומעורר סקרנות, נערך כמעט במחתרת בפני קהל מבוגר של שוחרי תרבות ההולכים ומתמעטים. כל היתר, מסתבר, ספונים בביתם, צופים בסלוט הריאליטי התורן של תשע בערב אחרי החדשות בדיוק כמו שחזה וולטר בנימין. ואני אומר, שחררו לערב אחד את המסכים, ורוצו לראות את נוצץ ומסוכן. מעורר מחשבה ומהנה.
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
מסכימה שאייל הוא אכן וירטואוז ושהמופע הוא באיכות אחרת. הוא גם נגיש לכל מי שמוכן להקשיב