בכל מערכת יחסים אנו מוצאים את עצמנו גם קצת מרצים. לא תמיד בא לנו להיפגש עם החברים שלו/שלה- ואנו נפגשים. לא בא לנו לתת מעצמנו כי אנו זקוקים לזמן משלנו או עייפים או פשוט לא בא לנו- ואנו נותנים. אנו לא רוצים לאכזב את הצד השני ומאידך אנו רוצים להישאר נאמנים לעצמנו. מה הגבול בעצם?
הבן שלי, לפני שנים כשהיה צעיר, לימד אותי שיעור חשוב בנושא. זוכרת שהבטחתי לו שאסיע אותו לאיזה מפגש ילדים. הייתי באותו היום עייפה, לחוצה בזמן להגיע לפגישה, היו פקקי תנועה לא פשוטים. התלוננתי בפניו וקיטרתי תוך כדי נסיעה על המטלה הלא כיפית הזו. הבן שלי הקשיב והשיב לי: "אמא, אם את לא רוצה לעשות משהו- אז אל תעשי, אל תבטיחי מראש. אבל אם את כבר עושה אז תעשי מכל הלב בלי להתלונן. כי זה לא נעים שאת ככה". הבטתי אל הילד שלי בעיניים פעורות ואמרתי לו: אתה כזה חכם וצודק, ואתה לגמרי לא אשם. מיד שיניתי טון והפכתי את נסיעתנו לקלילה וחייכנית. ידעתי שהתפוצצתי באותה הנסיעה רק משום שלקחתי על עצמי כמה מחויבויות מעבר ליכולתי. כשאין איזון במהלך זמן בין המרצה לרוצה- הנפש סופגת, מתעייפת עד שמתפוצצת.
כילדים, לימדו אותנו לא לחשוב רק על עצמנו ושנתינה היא ערך נהדר. וזה נכון עד שמגיע לנתינת יתר- לרצות את האחר על חשבוננו, על חשבון הצרכים והרצונות הפנימיים שלנו. במקום לתת מתוך רצון ושמחה. כשאנו לא יודעים להעמיד גבולות לילדים שלנו או לחברים, סביר להניח שנתחיל לרצות אותו.
מכירים את החברים שתמיד אומרים כן לאירועים? אלו שלא רוצים לאכזב ומבטיחים הבטחות שלא מצליחים לקיים? ברגע האמת לא מגיעים כי התחייבו בזמן נתון לכמה אירועים בו זמנית, או הם פשוט עייפים ומותשים.
על פי המחקרים
הריצוי מגיע מילדותנו. בגילאים 3-4 אם גדלנו בבית שבו האהבה של הורינו הייתה תמיד "על תנאי": אם לא תעשה את מה שאבקש, לא אקבל אותך כמו שאתה/ לא תקבל חיבוק/ לא אדבר אתך…. התנאי הזה מייצר בתוכנו את הריצוי. במיוחד אם להורים יש אישיות עם קווים נרקיסיסטים, או הורה סימביוטי, שלא מאפשר לילד לייצר אישיות מובנת משלו. הילד חושש להרגיש דחוי ונטוש. הדרך היחידה עבור הילד לשרוד, מאחר וזקוק מהוריו לאהבה וטיפול- היא להישמע להורה ולעשות כדבריו. גם אם הילד רוצה להתנגד, יודע שאולי ישלם מחיר כבד על כך. הסכנה שייהפך לילד שיעשה הכל, כדי לזכות באהבה.
נכון, לתת לאחר זו מעלה, אבל גם להשמיע את הקול האותנטי שלנו ולהגיד לא-זו מעלה. כי כשאנחנו מבינים שהריצוי יכול לפגוע בנו ועשוי לגרום לנו לאבד את הצרכים והרצונות שלנו. עד כדי אובדן זהות עצמית. במיוחד במסגרת זוגית.
הנטישה
פחד הנטישה יוביל למקום שבו נאמר מה שבן הזוג שלנו רוצה לשמוע. שנלבש מה שהוא אוהב לראות. שנהיה נחמדים לחברים שלו, למשפחה שלו, נשמיע מה שמצפים מאתנו. ואם בן זוגנו יקטין אותנו- הריצוי יתגבר. הפחד לאכזב, פחד שיעזבו אותנו, שלא יאהבו אותנו.
נרגיש שאנו הולכים לפעמים על ביצים. ויום אחד- נביט בראי ולא נכיר את עצמנו. לא נדע להיכן נעלמו הרצונות שלנו. יש לי חברה שבגיל 44 התגלתה לה מחלה ללא ריפוי ששינתה את חייה. היא הייתה מרצה. ריצתה את הוריה, את בני הזוג שהיו לה, את ילדיה. היא לא חייה את חייה- אלא את חיי משפחתה. לפני המחלה- היא הייתה מתנדבת לכל דבר, לקחה על כתפיה לא מעט מטלות. אחרי אבחון המחלה- היא השתנתה לגמרי. הייתה ישירה בדיבור, לא עשתה שום דבר שלא באמת רצתה. למעשה היא לא השתנתה- אלא הפכה למי שהיא באמת. שאלה את עצמה- מה אני באמת רוצה לעשות. מה אני עושה כדי לרצות וגורם לי לאי נוחות או עייפות כי לא מונע מרצון אמיתי. כשהיא באה לבקר אותי, אני יודעת שהיא מגיעה כי היא רוצה, ואף זקוקה לי! תחושה נהדרת.
מה שקרה לחברה שלי, בדומה לאחרים, היה ניסיון נואש להשמיע את הקול האמתי שלה, אחרי שנים של ריצוי, גם במחיר של בדידות, כעס, כי לא כולם יקבלו את השינוי הזה. רגילים ממנה לרצות. קשה לנו לקבל שינויים.
פתרון? קודם כל שאלו את עצמכם שניה לפני שאתם נוטים לרצות שוב, מה אני רוצה ומה אני צריך, ולא מה מישהו אחר רוצה וצריך. אם מה שאתם רוצים וצריכים תואם לבקשת האחר, נהדר, אם לא, שימו גבול. העזו לומר לא, אני לא יכול או לא אני לא רוצה, בלי לתת כל הסברים לכך. יתכן שחלק מהאנשים שהיו רגילים שאתם מרצים אותם יתרחקו, חלק יריבו, יעלמו. אבל בפעם הראשונה תרגישו שהגעתם הביתה. גם במחיר של אובדן אנשים אחרים. טיפוס מרצה חושש מעימותים, מכעס, נטישה, ולכן בעל נטייה לא לחשוף רגשות, לא לומר אפילו לעצמו כשכואב לו. חשוב שנדע לומר לעצמנו. "כרגע אני פגוע, כועס," הרבה פעמים דיכאון (דיכוי) הוא תחליף לכעס שלא הורשה לצאת החוצה. העלו את הדימוי שלכם בעיני עצמכם. כולנו ראויים להיות אותנטיים, להיות מאושרים, להיות אנחנו !!!
בברכה
רונית נוביק, מנטורית ואמנית רב-תחומית
הוספת תגובה