במזנון עדין מונחת חפיסת שוקולד אחרונה. אני מקלף את העטיפה ושובר לי ריבוע. המתיקות של השוקולד מתערבבת לי במליחות של הדמעות" אומר יהלי בתחילת הספר "קוביות של שוקולד" כשהוא נזכר בסבו. קוביות השוקולד מהוות עבורו זיכרון משמעותי וחשוב מסבו, אליו היה קשור מאוד. בין נכדים ונכדות וסבים וסבתות ישנו קשר מיוחד שמהווה חלק משמעותי ומרגש מחייהם. לא בכדי ילדים ששים לישון אצל סבא וסבתא, שם יוכלו להתפנק ולהיות עטופים בחמימות. ולאחר לכתם של הסבים וסבתות נותרים רק הזיכרונות שנצרבו מאותם רגעים מרגשים. חלק זוכרים ומתגעגעים לבישולים הטעימים, חלק לפינוקים ותשומת הלב וחלק לשיחות ולדיבורים על העבר. יהלי גיבור ההצגה "קוביות של שוקולד" בעיקר זוכר מסבו את הטקס המרגש שנהג לעשות לו: "…הוא מושיט לו שני אגרופים סגורים ואומר, 'תבחר יד', ויהלי בוחר ומוצא בכף היד של סבא שלו קוביות של שוקולד. תמיד מצליח לנחש ולא יודע שדוד מחביא שוקולדים גם ביד השנייה".
הספר "קוביות של שוקולד" עליו מבוססת ההצגה הוא ספרה של הסופרת ומחזאית נאוה מקמל-עתיר. מקמל-עתיר היא סופרת לילדים ומבוגרים, היא כתבה ספרים רבים אודות סוגיות חברתיות שמעסיקות את בני הנוער, כמו בספר "מבחן קבלה" (שגם נלמד בבתי הספר העל יסודיים) שעוסק בהתמודדות של ילדים עם מצב כלכלי קשה מאוד, חרם ורצון להיות חלק מהחברה, התמודדות עם שכול כפי שנעשה בספר "מלך ההר", ובסודות משפחתיים שמתגלים כמו בספר "העדי של עדי". מבין שלל ספריה הועלו לבמות התאטרון עיבודים לספרים "העדי של עדי" בתאטרון אורנה פורת, "קיסר השכונה" בפסטיבל הצגות ילדים בחיפה ו"מלך ההר" שהועלה בתאטרון הנפש.
המחזה "קוביות של שוקולד" מתרחש חודשיים לפני חגיגות בר המצווה של יהלי. יהלי הוא נער בגיל העשרה, שמאוהב בליבי וחושב שאם יהפוך לכוכב כדורסל יצליח לכבוש את ליבה. יהלי הנחבא אל הכלים הוא סופר בהתהוות: כותב סיפורים לעיתון בית הספר בעילום שם כדי לא להיחשב חננה. יום אחד, כשהוא מגי לבקר את סבו וסבתו, על כוס מרק קובה ומעט דמעות על הציון הגרוע באנגלית מבשר יהלי לסבתו שהחליט לא לעלות לתורה: "אני לא חייב כלום! אלה החיים שלי! אם הם כל כך רוצים עלייה לתורה בבית כנסת שיעלו לתורה בעצמם!.." אמירה זו גורמת לה לעגמת נפש גדולה ולאחר שסבו מגלה על כך, הוא מקבל זאת אף גרוע יותר. יהלי שמגיע מבית חילוני וכף רגלו לא דרכה בבית הכנסת אינו מבין מה הסיבה העומדת מאחורי העלייה לתורה. אך סודות משפחתיים שהוסתרו ממנו מעבירים את יהלי מסע רגשי בנפתולי הזמן, שמאיר את הבר מצווה באור אחר, שונה ממה שחשב. "
בניגוד לרוב המקרים בהם עיבוד בימתי לספר לא נעשה על ידי הסופר/ת, המחזה "קוביות של שוקולד" עובד על ידי הסופרת עצמה, לכן לא נעשו שינויים מרחיקי לכת. המחזה מנסה לעשות יד אחת עם המקור, אך בלתי אפשרי להכניס למחזה ספר שלם ואין מנוס מקיצורים. במקרה בו עסקינן, היו שינויים יחסית קלים שנבעו מאילוצי במה והחלטה לגבי עיקר ותפל על ידי המחזאית, מקמל-עתיק והבמאית ליאת פישמן לני. השינויים שנעשו היו מעטים מאוד על מנת שיתאימו למגבלות הבמה, אם כי חלק מהדמויות שבספר יכלו להיות מעובדות בימתית ויכלו להוסיף, כמו דמותו של סלביק המנקה או דמותו של האב שבכלל לא באה לידי ביטוי בהצגה.
המחזה מיועד לילדים בגיל הנעורים, גיל בו ההורמונים משתוללים והמרדנות גואה. לכן השפה המדוברת קולחת, צעירה ומתובלת בהרבה בדיחות על פערי הטכנולוגיה (.."וחושבים שהוא הילד הכי מגניב בכיתה. 'מגניב?' היא נבהלה. 'מה הוא מגניב? כסף?' הסברתי לה שמגניב זה 'קול'..") לכן נושא הבר מצווה שמעיד על בגרותו של הנער וההחלטה אם לעלות לתורה או לא הוא נושא ראוי לדיון. ההצגה מציגה צד אחר של העלייה לתורה – קשר לעבר המשפחתי שהוא זה שמכריע את הכף בנוגע לעלייה לתורה של יהלי. השימוש באירועים היסטוריים מכוננים מהעבר בהחלט תורם למנת רגש גדושה.
העיבוד והבימוי של פישמן לני מרגשים ומצליחים להעביר את הסיפור בצורה שעושה עימו חסד. הבמה יחסית מינימליסטית ומורכבת משולחן ושני כסאות, כיסא נדנדה ומאין מראות מחוברות יחד ומותאמת לביתה של הסבתא, שהוא מקום ההתרחשות המרכזי בעלילה. הקו העלילתי של המחזה נע בין ההווה לעבר על ציר זמן משתנה. השימוש העיקרי שמעיד על המעברים בין התקופות השונות הוא השימוש המושכל בתאורה (אורי מורג) ובווידאו (ארז שורצבאום) שעוזרים להמחיש זאת. יש לציין את המוזיקה הנעימה של איתמר גרוס שעוזרת להתפתחות העלילתית ומסייעת במעברים בין התקופות. החלק העיקרי הוא ארבעת השחקנים המוכשרים שהכימיה הבימתית ביניהם מאוד מורגשת: מיכל אטלס שמגלמת את הסבתא נפלאה ותורמת לאנקדוטות ההומוריסטיות, גיל וסרמן שמגלם את הסבא מרגש והסצנות בינו ובין הנכד מאוד אותנטיות ומרגישות טבעיות, נוי בן-ברית שמגלמת את אמו של יהלי אמינה ומשעשעת ובראשם עמית כהן שמגלם את התפקיד הראשי פשוט כובש את קהל הצופים ומעביר בטבעיות בלתי מתאמצת את המסר החינוכי של ההצגה: להיות אמיץ, להכיל וללכת עם הלב.
מאת מיכל ליבר
הוספת תגובה