"מכל מלמדיי השכלתי"- דברים שלמדתי דווקא מתלמידיי

מה שהם לא יודעים בתחילת התהליך הוא שמדובר בכלי להתפתחות אישית. זו גם הסיבה שאנשים חווים חוויה מדהימה בתהליך הקבוצתי. בכל קבוצה אני לומדת מחדש על טבע האדם, על רצונות, על פחדים, על הגשמת מטרות ויעדים ואין ספק שמדובר בבית ספר הכי טוב שהיה לי.

באחת הקבוצות הכרתי בחורה מקסימה שזה עתה סיימה שרות צבאי וחזרה מהטיל הגדול בדרום אמריקה. היא רוצה לעמוד מול קהל ולספר את סיפור חייה והקשיים שחוותה אך משהו חוסם בעדה. כששאלתי אותה מה מונע ממנה לקום ולהגשים את המטרות שלה, היא לא היססה וענתה שזהו הרצון לשמור על הקיים, הצורך בביטחון והשענות על המוכר והידוע.

למרות שבמקרה שלה המוכר והידוע אינו מרנין. מי מאתנו לא יכול להזדהות עם הצורך בביטחון? "למה קשה לאשה מוכה לקום וללכת?", היא שאלה. "כי היא פשוט רגילה", היא ענתה מבלי לחכות לתשובה. מסתבר כי גם אם הצורך לשינוי מקנן בנו, לרוב יש לא מעט גורמים העוצרים בעדינו. אחת הסיבות הכי נפוצות שחוסמות אנשים מלצעוד אחר הייעוד שלהם הוא הצורך שלהם לראות באופן ויזואלי מה יקרה איתם, לקבל תשובות מוחלטות האם השינוי יצליח, וזה כאמור בלתי אפשרי." אני מוכנה לנסות אבל אני רוצה לדעת שהכל יהיה בסדר." היא אמרה. הרצון והוודאות בהצלחה הוא דבר טבעי ולא פעם מהווה מחסום לעשות שינוי בחיים.

לפתע הבנתי מה אני צריכה לעשות כדי לסייע לה. אני צריכה לנסות להעניק לה בפעם הראשונה לראות את ההזדמנות שהיא מסוגלת להצליח. ביקשתי ממנה לשבת, לעצום עיניים ולדמיין את עצמה עומדת על הבמה בביטחון, רואה את הקהל מוחא לה כפיים ובתום ההרצאה עומדים אנשים ומבקשים ממנה להצטלם עימם. ביקשתי ממנה לדמיין איך היא מקבלת אין ספור מחמאות. היא פקחה את העיניים, וניכר שמאוד התרגשה. "תודה", היא אמרה. "לא האמנתי שאצליח לראות את זה". מדובר אומנם בתרגיל פשוט אך מאוד עוצמתי. זו הפעם הראשונה שהיא הרשתה לעצמה לראות, גם אם זה בדמיון, את עצמה מגשימה את המטרות שלה. מאחר ומחשבה יוצרת מציאות, לרוב, יש סיכוי שהתרגיל הדמיוני גם יתגשם.

בקבוצה אחרת הכרתי עורך דין כבן 60, איש מצחיק ומספר סיפורים נפלא. כל מי ששמע אותו מיד אמר:" איך יכול להיות שאתה לא שחקן?". באחד המפגשים, לאחר שסיפר סיפור מצחיק במיוחד, הוא נעמד מול כולם, ובמקום לחזור למקומו, הוא שתק. התבונן על כולם ואמר:" אני לא שחקן כי אבא שלי לא אפשר לי. הוא זלזל ברצון שלי ללמוד משחק וגם כשהייתי ילד והמורה הפצירה בו לרשום אותי לחוג דרמה הוא צחק לה בפנים וביקש שלא תתערב בחינוך שלי. אפילו להצגות לא אפשר לי ללכת. ושלא תבינו לא נכון, אני בא מבית מבוסס.

בן יחיד שלא חסר לו כלום. בעצם כן חסר לי. התמיכה של ההורים שלי. לאימא שלי לא היה סיכוי מול אבא שלי. בכל פעם שרק ניסתה להגן עליי הוא השתיק אותה בגסות. אז היום אני עורך דין ובכל פעם שאני עומד מול שופט אני מדמיין שזו במה ומשתדל לתת את תפקיד חיי". כל חבריי הקבוצה עמדו על הרגליים והריעו לו. פעם אחר פעם אנו שומעים על החשיבות של תמיכת הסביבה הקרובה בהגשמת המטרות שלנו. אולם לעיתים דווקא הסביבה הקרובה משדרת לנו שלא כדאי לקחת סיכונים מאחר ועדיף ללכת עם המוכר והידוע, שהרי לא כולם מצליחים….למעשה הסביבה הקרובה רוצה להגן עלינו אבל בפועל היא מטיחה בנו את הפחדים של הסביבה שהן לא בהכרח הפחדים שלנו.

בעצם עלינו לנטרל את כל רעשי הרקע הללו, לצעוד דרך ולקחת סיכונים. לא תמיד זה קל, במיוחד כאשר אנחנו תלויים בסביבתו. מה קורה כשאנו מתבגרים ומסוגלים כבר להחליט החלטות עצמאיות? האם אז זה קל יותר? לא בהכרח.  לשם כך דרוש המון אומץ. גם היום, כשאני חושבת על הצעד ששינה את חיי אני מבינה שהיה לי אומץ הרבה יותר ממה שחשבתי. תארו לכם, שחקנית שוויתרה על החלום, עשתה הסבה לעבודה סוציאלית, ובוקר אחד, כשהיא אם לארבעה ילדים קטנים, קמה באמצע החיים, ללא תמיכה ומבלי לשתף את הסביבה, והחליטה לחזור לעולם הבמה. כמובן שהדרך הייתה רצופה בעליות ומורדות אבל הנחישות והאומץ היו שם לאורך כל הדרך. ומה עוד גיליתי? כאשר אנחנו נחושים בסופו של דבר גם הסביבה שלא תמכה בהתחלה צועדת אתנו יד ביד, וכשאנו משדרים שאנו בדרך הנכונה, אין לה ברירה לדרך, אלא לפנות לנו שביל לצעוד בבטחה. אז אם הדרך שלכם היא לעמוד מול קהל, אני פה עבורכם להושיט יד ולסלול את שביל ההצלחה.

אחד התלמידים שהכי ריגשו אותי בשנה החולפת הוא גבר כבן 30, איש עסקים שהגיע ללמוד כיצד לדבר בביטחון בישיבות הצוות שלו בחברת ההייטק בה הוא עובד. גבר מרשים, רווק נחשק, חייכן ובטוח בעצמו. בכל פעם שעמד ונשא את נאומו הוא דיבר אומנם ברהיטות אולם משהו שם לא עבד. הוא היה מעושה מידי, לוחץ מידי ולא שידר שום רגש. למעשה אי אפשר היה לנחש מה הוא מרגיש. האם הוא אוהב את מה שהוא אומר? האם הוא מתרגש? לא הייתה שם אותנטיות, דבר שהקשה על החיבור ועל ההזדהות שרצה ליצור אצל הקהל.

באחת השיחות האישיות שלנו דיברנו על הקושי שלו לחשוף רגשות והוא אכן הודה שהוא מרגיש שהוא חייב "להיות מוחזק רגשית", דבר המפריע לו גם בחיי הזוגיות. "מה עליי לעשות?", הוא שאל. ביקשתי ממנו לראות קטע מסרט של צ'ארלי צ'אפלין ולספר לי במפגש הבא את חוות דעתו. הוא לא הבין את הבקשה המוזרה ומה היא קשורה לעניין עליו שוחחנו.

כעבור שבוע הוא סיפר שראה סרט שלם של הגאון הקומי אך עדיין לא הבין מדוע ביקשתי ממנו לעשות זאת. חייכתי אליו ואמרתי כי צ'ארלי צ'אפלין  אמר פעם שהוא אוהב לצעוד בגשם כי אך אף אחד לא מבחין בדמעותיו. מאחורי המשפט המרגש יש המון כאב. בעצם, צ'ארלי מספר כי הוא מעדיף להסתיר את הבכי שלו והגשם מסייע לו להסוות את רגשותיו. כשאנו עומדים מול קהל, דווקא הפגיעות הופכת אותנו למרצים אותנטיים ומרתקים. מרצה החושף את רגשותיו, למשל כשהוא מתרגש, למעשה יוצר אפשרות להזדהות מצד הקהל. לקהל קל יותר להזדהות עם דמות אנושית שלעיתים חשה כאב, התרגשות או שמחה. למעשה הם מצליחים לראות בדמות המרצה העומד על הבמה- את עצמם! אם בעבר הערצנו דמויות מושלמות ויפות שנראו בלתי מושגות, היום דווקא מרצים שהם לא "מושלמים" חיצונית,  הם מרצים המצליחים לכבוש את הקהל בכל פעם שהם עומדים מול קהל. שם המשחק הוא אותנטיות. "אז מה אני צריך בעצם לעשות?", הוא שאל. חייכתי אליו פעם נוספת ואמרתי לו: "פשוט תהייה אתה! ללא מסיכות, פשוט אתה".

אחרי כל כך הרבה שנות לימוד באוניברסיטה ובקורסים שונים ומגוונים, דווקא מתלמידי למדתי מהם שלשת המפתחות להצלחה: לצעוד עם האמת שלנו באומץ,  גם אם הסביבה לא תומכת יש להבין שיש לנו את המשאב הכי חשוב ביקום והוא אנחנו, והכי חשוב, לא לחשוש להיות פשוט כמו שאנחנו, גם אם יש רגעים של פגיעות. זהו סוד ההצלחה.

מאת: ענת אביעד, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה: www.anataviad.com