ספר דברים הוא הספר האחרון בחמשת חומשי התורה. הוא נקרא גם: משנה תורה מאחר וחוזרים בו עניינים רבים על המאורעות שעברו בני ישראל וכן המצוות שצוינו קודם לכן. כל ספר דברים הוא, למעשה, נאום חייו של משה ונמשך בחודש האחרון לחייו של משה רבינו. בנאום הפרידה בפני כל בני ישראל משה מסכם את כל התקופה. הדברים מסודרים ומובנים ויש בהם חזרה וחידוש.
לעומת החומשים הקודמים, שבהם מופיעים דבריהם של הקב"ה ושל דמויות נוספות, בחומש דברים משה רבינו הוא הדובר היחידי בגוף ראשון.
בחומש דברים מופיעים שלושה נאומים עיקריים:
- נאום ראשון (א, א – ד, מט) – נאום תוכחה
- נאום שני (ה, א – כז, ח) – עוסק במצוות
- נאום שלישי (כז, ט – לא, יג) עוסק בברית
>>>הקיץ האחרון – סרט של קתרין ברייה
לאחר מכן שני שירים:
- האזינו
- ברכתו של משה לישראל
לבסוף מובא תיאור מותו וקבורתו של משה, תוך ציון פועלו הגדול.
בדברי משה אל בני ישראל הוא לא מסתפק רק בחזרה על העובדות ועל שיחותיו עם הקב"ה, אלא מוסיף גם מימד אישי ומשתף את מחשבותיו ותחושותיו ומסיים בדברי מוסר ותוכחה לעם. חשוב לציין כי גם בקטעי הספר בהם משה מדבר בקולו, כאדם, ההמשך גולש לדבר את דברי ה', בבחינת "שכינה מדברת מגרונו של משה". הדבר מעיד שקדושתו וסמכותו של חומש דברים עומדת בקו אחד עם ארבעת החומשים שלפניו.
בהעברת המצוות ממשה אל בני ישראל, משה, למעשה, מכין אותם לקראת העתיד בו הם יישבו בארץ ישראל.
דבריי השירה והברכה שאיתם מסיים משה, הם מעין ברכה של אב לילדיו.
חומש דברים מסתיים בהסתלקותו של משה, שהיה הדמות החשובה ביותר בכל ההיסטוריה היהודית. כל סוף הוא התחלה וכאן נפתח עידן חדש בתולדות בני ישראל, שבו הם יכנסו לארץ ישראל וילוו בתורת משה ובברכות שהעביר להם מנהיגם הגדול. משה ביקש לטעת בהם ערכים, מצוות, אזהרות וציווים בדרך למימוש ייעודם כעם הנבחר.
רבי אהרון הלוי מברצלונה, שכתב את "ספר החינוך", מציין כי בספר דברים מוזכרות 200 מצוות, מתוכן 77 מצוות "עשה" ו- 123 מצוות "לא תעשה". סה"כ בספר דברים יש אזכור לכשליש מכל תרי"ג (613) המצוות שבתורה בכלל.
רבי אהרון הלוי מציין את סה"כ תרי"ג (613) המצוות כפי שמוזכרות בתורה לפי הפירוט הבא:
| שם החומש | מספר המצוות | שם נוסף לחומש |
| בראשית | 3 | ספר הישר |
| שמות | 111 | ספר הגאולה, "ספר מלחמות ה' " |
| ויקרא | 247 | תורת כהנים |
| במדבר | 52 | חומש הפיקודים |
| דברים | 200 | משנה תורה |
פרשת דברים
מה בפרשה?
הפרשה נפתחת בפסוק:" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב׃".
בפרשה מופיעות שתי מצוות "לא תעשה" והן:
- איסור למנות דיין שלא למד את חכמת התורה: "לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט".
- על הדיין לא לפחד שלאחר שיפסוק את הדין, מי שהדין לחובתו, יפגע בו: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ".
הנושאים הנידונים בפרשת דברים:
- תוכחת משה
- מינוי הדיינים
- הדרך לארץ ישראל
- תוכחת משה
משה דיבר לישראל במשך 36 יום מא' בשבט ועד ז' באדר, כפי שמרומז בגימטרייה של המילה אלה הפותחת את חומש דברים (אור החיים).
משה עומד מול בני ישראל בערבות מואב, וכזכור, כל אותם יוצאי מצרים שהיו בגילאי 20 עד 60, כולם נפטרו במדבר ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כעונש על שהקשיבו למרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה.
למעשה, משה עומד מול הדור השני של יוצאי מצרים והסביר להם במה חטאו אבותיהם, שגרם לכך שהם התעכבו במדבר 40 שנה. משה רצה שהדור החדש ילמד את לקחי העבר ולא יחזור על הטעויות שעשו אבותיהם.
משה דיבר עם ישראל ברמיזה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב׃". להלן ביאור הרמיזות:
במדבר – על מה שעשו במדבר, שאמרו "מי ייתן מותנו ביד ה' ".
בערבה – על-מה שעשו בערבות מואב, בחטא בעל פעור.
מול סוף – על-מה שעשו ליד ים-סוף, שאמרו "המבלי אין קברים במצרים וכו' ".
בין פארן – חטא המרגלים.
ובין תופל ולבן – שהתלוננו על המן "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
וחצרות – זו מחלוקת קורח ועדתו.
ודי זהב – זהו חטא העגל שנעשה מזהב.
ולמה דיבר משה ברמיזה?
מפני כבודם של ישראל. ושואלים אם כן למה אח"כ האריך? אלא שחז"ל אומרים שכיון שדיבר משה לישראל ברמיזה מייד עשו תשובה מאהבה – שדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, התחיל משה להאריך ולפרט החטאים, מפני שכשעושים תשובה מאהבה, הזדונות נעשו כזכויות, לכן התחיל משה להאריך, כדי שיהיה להם הרבה זכויות (מעינה של תורה).
עוד טעם למה קיצר משה בהתחלה על התוכחה?
כי כך צריך להיות דרך המוסר. כשמקרבים אדם לתורה, הדבר צריך להיות בהדרגה, בהתחלה בדרך רמיזה, ואח"כ כשרואים שהוא מקבל, אז צריכים להרחיב את המוסר (תורת הפרשה).
מול סוף – מפרש ה"אלשיך" שכל אדם צריך לחשוב על סוף החיים )ושוב יום אחד לפני מיתתך(, זה פירוש "מול סוף" שיהיה כנגדו הסוף.
ודי זהב – הוכיחן על מעשה העגל שעשו בשביל רוב זהב, שנאמר "וכסף וזהב הרביתי להם וזהב עשו לבעל". שואלים, הרי כסף זה היה מגיע להם מן הדין, ולמה הביא את זה לחטא, ומתרצים, כי כסף זה היה רק לישראל, אבל לערב רב לא מגיע להם רכוש, ובכל זאת קבלו, והם שהביאו אותם לחטא, וזה הפירוש "הרביתי" – יותר מאלו שהיו צריכים לקבל (מעינה של תורה).
אחד עשר יום מחורב – אומר "הכלי יקר" שיש כאן רמז על אחד עשר יום שמתאבלים על חורבן בית המקדש בשנה, והם: תשעה ימים של חודש אב, יום שבעה עשר בתמוז וביום עשרה בטבת.
- מינוי הדיינים
לפני שבני ישראל יצאו מחורב, משה ביקש מבני ישראל על פי ציווי הקב"ה לבחור למנות שופטים כדי שיתחלקו עם משה באחריות הכבדה הרובצת על כתפיו לשפוט את העם: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם׃". בהמשך מוסיף משה: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם׃".
"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" – אומר הרמב"ן, זה תפקיד של מנהיג: "טרחכם" כנגד לימוד התורה, להסביר טוב ע"י טרחה, "משאכם" כנגד תפילות, המנהיג צריך להתפלל על כל אחד ואחד בצרתו, "וריבכם" על המשפטים והסכסוכים, וזה תפקידו של מנהיג ישראל.
משה ביקש מבני ישראל לבחור אנשים חכמים, נבונים ומוכרים המתאימים להיות שופטים כדי שמשה ימנה אותם לעמוד בראשם: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם׃". משה חילק אותם לשרי אלפים, שרי מאות ושרי חמישים וכן דאג למנות גם שוטרים: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם׃". משה הנחה את השופטים להיות מתונים בדין, לשמוע את הטענות של שני הצדדים, לא לפחד מאף אדם ולא משנה מעמדו ועושרו ולא לעוות את הדין: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ׃ לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא ".
- הדרך לארץ ישראל
משה המשיך לספר על כך שהם יצאו מחורב ועברו את המדבר כשהם מוגנים על ידי ענני הכבוד ותוך שלושה ימים בלבד הגיעו לקדש ברנע. במקום להקשיב למשה ולהיכנס לארץ ולרשת אותה, הם בחרו לשלוח מרגלים וההמשך ידוע…
משה חזר על הניסים והנפלאות, החסדים וההטבות שהקב"ה הרעיף מגודל אהבתו הרבה, אהבת עולם, על בניו האהובים, בני ישראל כמו שאבא המסור לבנו נושא את בנו במהלך הדרך: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָׂא־אִישׁ אֶת־בְּנוֹ בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃".
משה הוסיף שכשם שהקב"ה עשה להם ניסים רבים במצרים, ביציאת מצרים ובמדבר, כך הוא עתיד לסייע להם בכיבוש הארץ בדרך ניסית: "יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם׃". לצערו, הוריהם העדיפו להאמין לעשרת המרגלים, שסיפרו על העמים החזקים היושבים בארץ, במקום להאמין לשני המרגלים שדיברו טובות על הארץ (יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה), שהם היחידים מכל הדור הקודם שנמצאים איתנו פה היום.
הוריהם התחרטו שחטאו, חזרו להילחם באמורי, אך הקב"ה אמר לי להגיד להם שלא יעלו להילחם באמורי כי הוא לא יהיה בעזרם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא־תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם׃". גם לדברים אלו הוריהם לא שמעו והם הוכו: "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד־חָרְמָה׃." שם בקדש ברנע, התעכבנו 19 שנה ולאחר מכן פנינו לים סוף כדי להישאר במדבר עוד 19 שנה עד שחזרנו שוב לקדש ברנע. בסה"כ התעכבו בני ישראל במדבר 38 שנה.
"ואת יהושוע צויתי" – יהושוע מלא עם שני ווין, אומר המהרי"ל דיסקין כי השם יהושע כתוב בתורה 30 פעם, ואחד מהם מלא, וזה כמו פעמיים, כך בסך הכל 31, רמז שיהושע כבש 31 מלכים, ומפרט בספרו כל השלושים פעמים שכתוב השם יהושע.
אזהרה לא לכבוש את אדום, מואב ועמון
משה המשיך וציין כי לאחר 38 שנה של נדודים במדבר, הקב"ה הורה להם להתקרב לכיוון ארץ ישראל. בדרך היה עליהם לעבור דרך שלושה עמים: אדום (שעיר), מואב ועמון, אך הקב"ה אסר על בני ישראל לכבוש את נחלותיהם. אמנם הקב"ה הבטיח לאברהם שייתן לו נחלה של 10 עמים, אך הקב"ה סייע לאדום, מואב ועמון לכבוש שלוש מהן ולהתיישב שם בינתיים. נשאלת השאלה מהי הסיבה לכך?
- עבור אדום – בזכות מצוות כיבוד הורים של עשו: " אַל־תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא־אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף־רָגֶל כִּי־יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר׃".
- עבור מואב (בניו של לוט) – בזכות החסד שעשה לוט עם אברהם אבינו, שלא גילה במצרים ששרה היא אשתו של אברהם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אֶל־תָּצַר אֶת־מוֹאָב וְאַל־תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא־אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי־לוֹט נָתַתִּי אֶת־עָר יְרֻשָּׁה׃"
- עבור עמון (בניו של לוט) – בזכות החסד שעשה לוט עם אברהם אבינו, שלא גילה במצרים ששרה היא אשתו של אברהם: "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל־תְּצֻרֵם וְאַל־תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא־אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי־לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה׃".
בע"ה, כאשר יבוא המשיח, נוכל לכבוש את השטחים הללו ולהתיישב בהם כמובטח.
- עבור סיחון – משה הזכיר שכאשר הם הגיעו לארצם של סיחון ושל עוג, ניתנה מהקב"ה רשות לבני ישראל לפתוח במלחמה ולרשת את ארצם, שלאחר מכן חולקה בין השבטים גד, ראובן וחצי שבט מנשה: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת־נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־סִיחֹן מֶלֶךְ־חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת־אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה׃".
יחד עם זאת רש"י מבאר לנו שמשה למד מעצם קבלת התורה בהר סיני שיש לפתוח קודם בדברי שלום. כיצד למד זאת?
פתיחה בדברי שלום
רש"י ממשיך ואומר שלפני שהקב"ה הציע את התורה לבני ישראל, הוא הציע אותה לעשו ולישמעאל. היה גלוי לקב"ה שהם יסרבו לקבלה, אך למרות זאת פתח בדברי שלום. מכאן למד משה רבינו שעל אף שידע שהקב"ה נתן את סיחון בידי בני ישראל, הוא פנה אליו בדברי שלום באמצעות שליחים והציע לו שבני ישראל יעברו בארצו בדרך לארץ ישראל והם ירכשו מהם מים ומזון. סיחון התנגד, יצא למלחמה, נחלתו נכבשה ובני עמו חוסלו: "וַנִּלְכֹּד אֶת־כָּל־עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת־כָּל־עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד׃". הדבר התרחש בדיוק כפי שהקב"ה הבטיח וקיים: "אֶת־הַכֹּל נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ׃".
מלחמת עוג
משה המשיך וסיפר שלאחר שהקב"ה נתן בידי את מלך סיחון שהיה מלך חזק ביותר, הם המשיכו בדרך הבשן ושם נתקלו באויב חזק ועוצמתי לא פחות, הלא הוא עוג מלך הבשן. משה מספר שהוא חשש ממנו.
מדוע משה רבינו חשש מעוג מלך הבשן?
רש"י מבאר שבימי אברהם אבינו התחוללה מלחמה אזורית גדולה, שבה ארבעה מלכים מאזור בבל היכו חמישה מלכים מאזור ככר הירדן. פליט אחד בא מהמלחמה וסיפר לאברהם, שבמלחמה זו נשבה לוט בן אחיו: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית־אַבְרָם׃ וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן׃" (בראשית יד, יג-יד). הפליט היה עוג. זה לא שעוג היה כזה צדיק שהיה חשוב לו לשמור על איחוד משפחות, אלא, שרה, אשת אברהם, הייתה כל כך יפה ומרשימה, שעוג קיווה שאברהם ייצא לנסות לחלץ את לוט אחיינו, וחס וחלילה לא יחזור, וכך שרה תיפול בידיו. מה לעשות שהקב"ה החליט אחרת, כפי שאמר שלמה המלך: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב־אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם׃" (משלי יט, כא). אבל למרות כוונתו הרעה, יצא דבר טוב והוא שלוט חולץ ע"י אברהם, ולבסוף ממנו יצאו מואב ועמון. ממואב יצאה רות המואביה וממנה התחילה שושלת בית דוד שממנה, בע"ה ייצא המשיח, ולכן עמדה לעוג זכות, שממנה חשש משה רבינו. זה מוסר גדול מאוד לכולנו, שאם על דבר כזה הקב"ה נותן שכר, אז מה השכר לאדם השומר תורה ומצוות וגומל חסדים לאחרים? פי אינסוף!
משה סיפר שהקב"ה הרגיע אותו ואמר לו שהוא נותן את עוג בידיו כפי שהוא נתן את סיחון בידיו: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל־תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וְאֶת־אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן׃ וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת־עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד׃".
משה המשיך ואמר שארץ סיחון נמסרה לשבטים ראובן וגד, כפי שביקשו: "וְאֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר־עַל־נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר־הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי׃". את יתר הגלעד ונחלת עוג הוא מסר למחצית שבט מנשה: "וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל־הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל־הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים׃".
כאמור, לשבטים ראובן וגד היה מקנה רב והם פנו למשה וביקשו ממנו לקבל נחלות בעבר הירדן המזרחי, מקום נרחב המתאים לגידול מקניהם. משה איפשר להם לבנות בתים למשפחותיהם, והתנה זאת בכך שהם יצאו חלוצים להילחם בכיבוש והנחלת הארץ לשאר השבטים, ורק לאחר מכן הם יוכלו לחזור לנחלתם: "עַד אֲשֶׁר־יָנִיחַ יְהוָה ׀ לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם־הֵם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם׃".
הפרשה מסתיימת בדברי חיזוק שאומר משה ליהושע, שמה שהקב"ה עשה לשני המלכים החזקים הללו, סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כך הוא יעשה לכל העמים היושבים בארץ ואין מה לחשוש מהם: "וְאֶת־יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן־יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל־הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה׃" כי למעשה מי שנלחם באמת עבורם זה הקב"ה בכבודו ובעצמו: "לֹא תְִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם׃".
מהם המסרים בפרשה?
מהם המסרים בפרשה?
- צורת התוכחה – משה לימד אותנו שכאשר באים להוכיח אדם על מעשיו הרעים, יש לומר זאת בעדינות ובאופן מרומז, כדי לא לבייש אותו. באופן זה גדל הסיכוי שהוא יקבל את דברי התוכחה ויתקן דרכיו.
- מה ניתן ללמוד הסיפור על סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן?
שניהם היו מלכים חזקים מאוד שלבסוף הקב"ה נתן אותם ביד משה ובני ישראל. מאחר שהתורה היא תורת נצח, הסיפור הזה נועד לדורות כדי שנזכור, נבין ונפנים שלא משנה כמה נראה לנו שאויבנו חזקים ומפחידים, אם נקיים את התורה והמצוות, הקב"ה ייתן את אויבנו בידינו בקלות ובמהירות. בכל דור ודור יש לנו אויבים אחרים: השמות מתחלפים אבל זה בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת". בעבר זה היה סיחון ועוג, היום זה אירן וחיזבאללה. אין לנו צורך להתחנף לאמריקאים ולא למצוא חן בעיני הגויים. עלינו לקיים את ההסכם עם הקב"ה ולשמור תורה ומצוות. כשאנחנו לא עומדים בהסכם, אנחנו מקבלים כינים וכשאנחנו עומדים בהסכם אנחנו מקבלים יהלומים. לאורך כל התורה ישנם סיפורים רבים, המראים שהקב"ה מקים עלינו אויבים כשאנחנו סרים מן הדרך של תורה ומצוות, וברגע שאנו חוזרים לדרך, אויבינו נעלמים, חזקים ככל שהם נראים לנו. ככל שאויבינו נראים יותר חזקים ומפחידים, זה מעיד על גודל הסטייה מן הדרך. ברגע שחוזרים לתורה ולמצוות, אויבינו נעלמים כלא היו. - מעצם העובדה שהקב"ה ציווה את בני ישראל לא לפגוע באדום, מואב ועמון רק כשכר על מעשה קטן שעשה לוט לאברהם לפני שנים רבות, אפשר ללמוד מעט על דרך הנהגתו של הקב"ה. על אחת כמה וכמה ניתן להסיק איזה שכר עצום נוכל להרוויח מעצם קיום מעשים טובים איש לרעהו, מגמילות חסדים, מקיום המצוות ומלימוד התורה, השקול כנגד כל המצוות. יהי רצון, שבע"ה, נרוויח גם חיים טובים בעולם הזה וגם נזכה לחיי העולם הבא!
כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:
עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד
טעמו וראו כי טוב ה'
בכתיבה התבססתי על שיעור של כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א
הוספת תגובה