"מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי מוסיקה," ליטל מספרת בחיוך. "את האהבה למוסיקה גיליתי דרך חוג בלט ג'אז. היינו שומעים בו הרבה זמרים מעולים כמו מייקל ג'קסון, וויטני יוסטון, ג'נט ג'קסון ועוד המון טובים ואחרים. שם הבנתי שאני אוהבת לרקוד ולשיר".
ליטל, כיום בת 34 ומתגוררת בכפר סבא, היא האחות הבכורה במשפחתה וקרובה בקשר דם לאבנר גדסי, "אבל מבחינת בני המשפחה הקרובה והמצומצמת אני המוסיקאית היחידה".
מה זה אומר להיות בעלת לקות שמיעה?
"כבר מהרגעים הראשונים של הילדות הייתה לי בעיית שמיעה. כאשר נולדתי סבלתי רבות מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות ולכן שתי האוזניים שלי עברו כמה ניתוחי כפתורים, אבל הם לא ממש עזרו".
ניתוח כפתורים מבוצע בילדים בשלל שלבי התפתחותם, אך בעיקר בקרב תינוקות עד גיל שנתיים אשר חווים ירידה בשמיעה עקב זיהומים חוזרים ונשנים באוזן.
למה דלקות האוזניים קורות?
"ישנם תינוקות וילדים שהאוזניים שלהם רגישות באופן מיוחד ולכן הדבר גורם לפיתוח דלקות ונוזלים באוזניים. התוצאה היא ירידה באיכות השמיעה. לא תמיד ניתוחי הכפתורים עוזרים, ומכיוון שהאוזן נוטה לפתח נוזלים בתוכה, זה מגדיל את הסיכוי להיווצרות ציסטה באוזן. כשהייתי בת עשר גדלה לי ציסטה שגרמה לנקב בעור התוף של אוזן שמאל והיה צריך להוציא אותה מהאוזן. בדרך כלל אחרי ניתוח כזה תופרים את עור התוף בחזרה ומנסים לשמר את רמת השמיעה שהייתה לפני הכניסה לניתוח. כלומר, יוצאים מהניתוח הזה עם מצב של שמיעה ירודה מאוד ומעבר לשימוש במכשיר שמיעה. לי היה מזל: ניתח אותי אחד הרופאים מהבכירים והטובים ביותר בארץ. הוא עשה עבודה טובה ולאחר הניתוח לא הייתי זקוקה למכשיר שמיעה".
איך לקות השמיעה מתבטאת בחיי היומיום שלך?
"עד היום אני סובלת ממצבי שמיעה רגישים, כלומר אני מאוד רגישה לצלילים ורעשים. סידור כלים מפריע לי, להיות בקבוצה של עשרה אנשים זה קשה לי כי כל אחד צועק ולא מדבר בשקט, לחתונות אני לא יכולה ללכת. בעבר עוד הייתי נכנסת לבתי קולנוע אבל גם עם זה הפסקתי כי עם השנים וההתבגרות שלי- זה פשוט מציק לי מאד".
נראה שעיסוק במוסיקה היא הדבר ההפוך ממה שהאנשים אולי מצפים כשהם פוגשים באדם עם לקות שמיעה.
"אני כאומנית וכמוזיקאית לא עוצרת את עצמי בגלל הלקות. הלכתי ללמוד תופים ואני מנגנת בהרכבים. מה שכן- אני עם יד על הדופק ועם אטמים כפולים, כלומר: אטמים מותאמי אוזן שנמצאים בתוך האוזן ואטמי תעשייה מהטובים ביותר מחוץ לאוזן של חברת 3"M.
עד לפני הקורונה עסקה ליטל בלימודי פיתוח קול ותופים בכפר סבא במשך שמונה שנים. בשנה שעברה החליטה לשנות כיוון. "הרגשתי שנמאס לי ללמד ורציתי כיוון חדש. הרגשתי שלהיות מורה פרטית ללימודי מוסיקה זה לא יצירתי ושאני מפספסת פה משהו. תמיד במקביל לעסק שלי למדתי דברים נוספים כדי להתפתח באופן אישי כבן אדם, וגם כדי לצבור ידע וכוח שיעזרו לי לקדם את המוסיקה שלי. למדתי ניהול ושיווק וגם קופירייטינג. כשהקורונה התחילה אמרתי לעצמי שאנסה להתפרנס כקופירייטרית במקביל למוסיקה כדי לממן את היצירה שלי. הקופירייטינג זה תחום מאוד יצירתי וכיפי, ולדעתי חשוב לכל מוזיקאי לרכוש מיומנות שכזו. לי הדבר עזר מאוד לבדל את עצמי בתעשייה וליצור את הדמות שלי עבור הקהל".
איך את מתמודדת עם הלקות בעולם המוסיקה?
"אני יכולה ללכת להקלטות ופתאום ללא התראה האוזניים שלי יהיו פקוקות. אז אני מבינה שזה המצב וממשיכה להקליט ככה. אני לא יכולה להשתמש באוזניות IN EAR שבהם משתמשים כל האומנים כשהם מופיעים על במות כי זה ממש לא אפקטיבי עבורי: הן לא בולמות את הרעש החיצוני באמת ולא מחלישות את הסאונד לרמה אפשרית מבחינתי. לכן אם אצטרך להופיע בפסטיבלים אני אבקש להופיע ראשונה כדי שהסאונד יותאם אליי. האתגר הגדול שלי במקצוע הוא למצוא סוף סוף מוצר IN EAR שיתאים לצרכים שלי, אך לצערי הרב הטכנולוגיה עוד לא מאפשרת זאת".
מה היה רגע השיא שלך?
"מבחינתי כל רגע הוא רגע שיא. כל הצלחה הכי קטנה היא הצלחה גדולה בשבילי. הדבר הכי חשוב לי לפני כל רגע שיא כזה או אחר הוא להשפיע על העולם עם המוסיקה שלי ולרפא דרכה אנשים. אני חושבת שהחזון שלי הוא שכאשר אני אגיע לפנסיה, אסתכל אחורה על הדרך שצעדתי בה ואחשוב על מה עשיתי כל חיי ואיך הצלחתי להשאיר את חותמתי בעולם דרך המוזיקה. להגיע לעוד רעיונות חדשניים ומדליקים דרך המוסיקה זה רגע השיא הכי גדול ומוערך בליבי".
מהי הצלחה מבחינתך?
"מבחינתי זה אומר הצלחות קטנות וטובות: להיכנס לעוד פלייליסט בספוטיפיי, לעוד חשיפה במועדונים בחו"ל, לעוד השמעה ברדיו וראיון עם התקשורת. ליצור זה הדבר החשוב מכל. כל השאר זה בונוס".
מהם הגבולות שלך בחשיפה התקשורתית?
"אני חושבת בעיקר בכיוון החיים האישיים. אני נוטה לדבר יותר על השקפת החיים ותפיסת החיים, על הדרך שמובילה להצלחה, על קריירה והתמודדות עם אתגרים בתוכה מאשר חיים אישיים. זה לא באמת מעניין אם אני רווקה או נשואה או במערכת יחסים מסויימת כי זה דבר שכולנו חווים אותו. אבל כן הייתי רוצה שאנשים ידעו מהי תפיסת החיים שלי: לא משנה מה קורה בחיים ומה המטרה של כל אחד מאיתנו, מאוד חשוב לא להסתכל רק על המטרה הגדולה, אלא חשוב לשאול את עצמנו מה אני עושה כדי להגיע למטרה הקטנה הקרובה שלי, כלומר לבנות את החיים לפי צעדים קטנים ומטרות קטנות שמרכיבים את מטרת העל של כל אחד מאיתנו. לא להתבייש לבכות ברגעים קשים ולהשתחרר, ומשם לקום בחזרה על הרגליים ולהמשיך הלאה. אף אחד לא נהפך להיות מנכ"ל חברה ביום אחד. כל החיים הם תהליך אחד גדול וחשוב ליהנות ממנו. אם לא נהנים מהדרך אז לא תהיה הצלחה".
איך את מסכמת את השנה שחלפה?
"את השנה הזאת לקחתי לעצמי כשנה של פאן ללימודי קופירייטינג נוספים בתרצה גרנות וכשאסיים אני כבר יודעת שאהיה במקום אחר גם מבחינת הידע המקצועי וגם מבחינת הפריצה בתעשיית המוזיקה. לכל דבר יש טיימינג בחיים".
הוספת תגובה