בספר מאתגר המחבר את תפיסתו של איינשטיין ואת תורת היחסות הפרטית והכללית ולמעשה מספר לנו שכולנו בועיות גז קטנטנות שעוברות הלוך ושוב בין מצבי צבירה שונים. מי היה מאמין.
פרופסור איתן קימל, שלום. ספר לנו קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם שאתה היום?
ב-1925 עלו המשפחות של אבי ואמי לארץ. הורי נפגשו בעפולה. המשפחה טיפחה מודעוּת להיסטוריה, ללאום, לארץ. הבית שגדלתי בו היה מלא תרבות, אמנות ומוסיקה. זה לא היה בית שגרתי. תמיד עודדו אותנו, את הילדים, למודעות למה שקורה בחברה, אבל גם לשים לב לעצמנו פנימה. הפרנסה הייתה קשה. כשהייתי ילד, היה בית חרושת לקרח מקור פרנסה ראשי של המשפחה. אמי השתדלה להרחיק אותי מהעסק המשפחתי הזה, אך למרות רצונה שיחק בית החרושת תפקיד חשוב בעיצוב האישיות שלי. אני הייתי הבן של אבא, בן הזקונים. היו לי שתי אחיות גדולות. בשנותי הראשונות הייתי חולני ובודד. אט אט למדתי להשתלב במשחקי כדורגל ושח עם החברים בשכונה. ככל שהתבגרתי, הפכתי יותר ויותר להיות איש של אנשים. הייתי פסימי מטבעי, אבל זה לא הפריע לי לפתח סקרנות עצומה לגבי מדע. התיכון תרם הרבה להתפתחות שלי, שכן בו נפתחו בפני שערי המדע ושערי האהבה: החברה הראשונה שלי הפכה די מהר אחר כך לאם בנותי.
מה משך אותך למסלול שבו עסקת עד לאחרונה, ושאתה עדיין עוסק בו, בסופו של דבר?
היום אני יודע לנתח את המניעים שלי. בדיעבד, מה שהניע אותי הייתה סקרנות גדולה מאד לגבי החיים, לגבי עולם החי והצומח. רציתי להבין איך העסק הזה עובד. מהו מקור האנרגיות, מהיכן פורצת התנועתיות, מהם החוקים שמכוונים את כל זה? היה בי רצון עז להיות חלק מדבר גדול הרבה יותר. לא לדשדש בשוליים, אלא להיות חלק מהלב הפועם במרכז. העיסוק שלי בפיזיקה נע סביב התנועתיות, והחוקיות שמנחה אותה. מאוחר יותר הבנתי, שגם עולם הדומם הוא, בסופו של דבר, תולדה של תנועתיות. המסתורין שבעולם הטבע וחוסר ההיגיון שבהסברים המקובלים – הם אלו שדחפו אותי אז, והם גם הכוח שמניע אותי היום.
התגנבה לאוזננו שמועה שאתה אדם מאוד יצירתי, כזה שתופר לעצמו את תחפושות פורים בכל שנה. האם החיבה למחקר ולמדעים משתלבת עם החיבה העזה לאומנות והחוש היצירתי שטמון בך? באיזה אופן?
החיבור הזה נוצר קודם כל כהשפעה ישירה של ההורים שלי. אבי נהג לצייר. אמי הייתה אישה אנליטית, בעלת חשיבה לוגית מפותחת, רציונלית מאד. בכל פעם שצצה שאלה, עודדה אותי אחותי הגדולה נילי לפתוח אנציקלופדיה ולמצוא שם את התשובה. היא הגדילה לעשות, וכשהייתי בן 17 אף רשמה אותי לקייטנת נוער שוחר מדע במכון וייצמן. היא עצמה למדה ארכיטקטורה בטכניון. הפקולטה לאווירונאוטיקה שכנה ליד הפקולטה לארכיטקטורה, והיא העריצה את הסטודנטים, מהנדסי האווירונאוטיקה לעתיד, שלמדו שם. בזכות אחותי נילי נפתח בפני העולם הגדול במלוא תפארתו: ז'ק ברל וג'ורג' ברסאנס, אורפיאו נגרו, ברזיל. כשבאתי לבקר אותה בחיפה, נהגתי ללכת למוזיאון היפני טיקוטין, לגן האם, למוזיאון הפרה היסטורי. לכל אורך הדרך, החיבור בין מחקר ואמנות נראה לי טבעי ומתבקש.
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
זו שאלה מטלטלת. ניסיתי למצוא לה תשובה במשך כמה ימים. המשמעות של החוויות נובעת מהיותן אוסף של אירועים, במגוון תקופות. כל חוויה משתלבת באחרת, האחת מעוררת את השנייה, כתגובה או כתגובת נגד. אנחנו, כבני אדם, צומחים מתוך האירועים והתגובות. חלק מהאירועים הם בשליטתנו, או לפחות כך נדמה לנו. הפחד מפני המוות, עצם המוות של היקרים לנו, או של הקרובים אלינו במידה כזו או אחרת. בגידות. מחלות. נטישות. כישלונות. אנחנו בסך הכל מרקם של כל האירועים ושל התגובות שלנו לאירועים האלה.
מה מניע אותך להרגיש רלוונטי ובעל ערך עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
להיות רלוונטי ובעל ערך זו משמעות הקיום שלנו כבני אדם. זה חשוב לך, כהורה, להיות בעל ערך לילדים שלך. חשוב לך להיות רלוונטי עבור התלמידים שלך. מעולם, עד הרגע שבו הוצגה בפני השאלה, לא חשבתי על כך. אני מנסה לענות על השאלה באופן אובייקטיבי: האמנם אני רלוונטי ובעל ערך עבור כל העולם? עבור אנשים רבים? עבור מתי מעט? עמוק בליבי אני לא מכיר בערך עצמי. אני לא יודע האם בכלל, ועד כמה, אני רלוונטי. אבל חשוב לי להיות כזה. זה חשוב לכל אדם. שאם לא כן, למען מה אנחנו חיים?
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
קשה לי להצביע על ויתורים שעשיתי. די מוקדם בחיי גיליתי שאם אני פועל בדורסנות, מתאכזר, מתעלל, מגלה רוע או פוגע באנשים אחרים – אני הוא זה שסובל. אני הוא זה שמתענה בהרגשת אשמה מייסרת. אני הוא זה שחייו משתבשים. אולי זה קורה בגלל החינוך שקיבלתי בבית, אולי בעקבות התגובות של הסביבה, ואולי זה בכלל משהו שפיתחתי בעצמי. הבנתי, שאם אני פוגע באחרים – נגרם לי נזק באופן ישיר, עד כדי שיתוק, עד כדי הפסקה מוחלטת של צמיחה כלשהי. מאז שגיליתי זאת, אני עגול יותר: מוותר, מסתגל, מתגמש, כמו חומר רך הניתן לעיצוב. להפתעתי, דווקא הוויתור הזה על עמדה נחושה, על דרך בלתי מתפשרת ומוגדרת היטב, דווקא הוויתור איפשר את הביטוי האולטימטיבי של האני מאמין שלי: הספר טלטלה.
מה מעורר בך פחד?
הכל. יש לי פחד גבהים. פחד מהצלחה. פחד מכשלון. פחד מהבלתי נודע. אלוהים – אני לא מאמין בו אבל אני פוחד ממנו. אני לא מאמין בעולם הבא או בשדים, אבל פוחד משניהם. יותר מכל מפחיד אותי רוע אנושי. אכזריות. נקמנות. אני פוחד לעשות עוול לאנשים. אשמה מפחידה אותי. יש לי פחד גדול להיות לבד. יש לי פחד מצמית לאבד את עצמי. אני פוחד ממוות של אנשים שקרובים לליבי. אני פוחד ממחלות. אני אדם פחדן.
כתבת ספר ביכורים מאוד אישי, אבל שיש בו גם הרבה מאוד ערך עבור הקוראים. מה היית מבקש שהספר יעורר בקורא, ואיזו דרך יעשה בעולם?
עצם הביטוי "ספר ביכורים" מרמז שצריך להיות עוד אחד, עוד שניים, עוד שלושה, עוד הרבה ספרים. חבר'ה, בלי לחץ! לקח לי 72 שנה להוציא ספר אחד, תנו לי עוד 72 שנה להוציא ספר שני! בספר שכבר כתבתי יש ערך עבור הקוראים, זו התחושה שלי בתגובה לשאלה הנהדרת הזו. עד כה לא ידעתי שיש בו ערך עבור הקוראים. בסך הכל רציתי להראות כמה אני חכם, כמה אני אמיץ, כמה אני יכול. אני אעשה הכל בשביל להגיע לכל קורא. אני אספר לו על עצמי. אני אוסיף איורים מרהיבים. אני אכתוב ספר יפה, כדי שיקראו בו מה, בעצם? אני לא יודע. לא יודע מה אני מבקש שהספר יעורר בקורא. אולי שימצא את האמת שלו, אף כי זה נשמע יומרני מידי בעיני. אני מקווה שהספר יעזור לקורא למצוא את דרכו שלו בעולם. אני מקווה שיקראו אותו בארץ ובעולם, שיימצא מי שירצה לתרגם אותו. שתהיה לו השפעה, שלא יתעלמו ממנו. התגובה הכי מחרידה זו התעלמות. לא ציינתי את זה בתשובה לשאלה על הפחד, אבל הפחד מהתעלמות הוא הוא הפחד האולטימטיבי.
ספר לנו על האיזון שבין הנפש והמדע, כפי שאתה רואה אותם משתלבים ביחד
נו, באמת, זו שאלת מיליון הדולר. איזון כזה מחפשים כולם. זה הגביע הקדוש. הנפש זה אני, עצמי, הבודד, החלוש, בן המוות, מלא חולשות, מלא התלבטויות, מלא השפעות חיצוניות, מפחד, פגיע. המדע הוא העולם. המדע מתאר איך עובד העולם. הדרך להבין את אופן הפעולה של העולם עוברת דרך ההבנה של האופן שבו אני עובד. אבל אולי קיימת גם אפשרות אחרת: להבין קצת את האופן שבו אני עובד, רק קצת, לא עד הסוף. כשיש הבנה כזו, חלקית, אפשר אולי להבין קצת גם את העולם. רק קצת, לא עד הסוף. בקבלה, בתורת הזן ובבודהיזם, מדברים על הארה. ניתן להגיע אליה רק אחרי עלייה משלב לשלב, מגלגול לגלגול, ממהות אחת למהות אחרת, מתובנה אחת לתובנה אחרת. בסופו של דבר מגיעים לשלב העליון שהוא ההארה. אז יכול האדם להשתמש בכל יכולותיו ולגלות יכולות נוספות שלא העלה בדעתו שישנן. חייב להיות איזון בין הנפש למדע. כדי לגלות איך העולם פועל חייב האדם להבין קודם כל את מה שבתוכו.
יש בספר התכתבות ברורה מאוד עם הטלטלה שאנחנו חווים פה כעם וכאומה, כיחידים וכבני אדם. איך אתה רואה את הדברים?
אנחנו יחידים אבל אנחנו גם חלק מהעם. אצלנו – היהודים והישראלים – הדואליות הזו קיצונית יותר מאשר אצל כל אדם אחר. העם משפיע מאד על כל פרטיו, והספר כתוב מתוך הקשר הזה. בת זוגי אוהבת לספר, שבתחילת הקשר שלנו הייתי קם בבוקר ומתחיל לדבר איתה על העם הפלשתינאי, ועל הבעיה הפלשתינאית. סיפור האהבה בינינו השתלב עם הבעייתיות של עם ישראל ומדינת ישראל. בעיני הדברים הללו משולבים לגמרי. הפרק "חלומות חוסיין" בספר טלטלה, מראה שגם בחלום, ברגע הכי אישי ופרטי, מופיעים אישים שמייצגים עמים: שמיר וחוסיין. אירועים ואנשים מהחדשות משתלבים בחלום. במלחמת ששת הימים היה יום אחד שלא אשכח. הייתי אז בן 16. בן דודי גדעון דרור, טייס מיראז' אז, הופל מעל עיראק, מעל בסיס H3. הוא הפעיל את כסא המפלט, צנח, ונתפס. הוא הוחזר אחרי זמן מה בחילופי שבויים. באותו יום נורא לא ידענו מה גורלו. ראו אותו צונח. לא ידעו אם הגיע בשלום לאדמה. לא ידעו אם הרגו אותו. באותו היום התבשרנו על שחרור העיר העתיקה של ירושלים. חלום דורות הגיע אל סיפוקו. אני לא ידעתי את נפשי: מה עלי להרגיש? להתאבל על גדעון? לדאוג לו? להיכנע לענן השחור הזה של דאגה ופחד? או אולי היה עלי לשמוח עם כל האור של כיבוש ירושלים שלנו. זה היה יום מבלבל מאד. כל החיים שלנו מבלבלים.
האם תכננת שבספר שלך יהיו מסרים כאלה ברורים וחדים שמשתמעים מהכתוב?
כשכתבתי את הספר, כיוונתי אותו אל "האנשים שלי". אל אנשי שלומי. אל יקירַי. אל האנשים שקרובים אלי. אל אנשים שמאמינים באותם דברים שאני מאמין. לא כתבתי את הספר כדי להשפיע על מישהו. זה אולי מפתיע להגיד זאת על ספר שהוא כולו מתריס, כולו נלחם בדעות קדומות. אבל זו האמת לאמיתה. לא כתבתי את מה שכתבתי בכוונה להתעמת. פשוט דיברתי אל עצמי ואל הקרובים אלי. לא חשבתי שתהיה התנגדות לתכנים שבספר. תיארתי לעצמי שיהיה קושי מסוים לקבל את התפיסה המדעית השונה, אבל סברתי לתומי שאם יקראו את ההסברים שלי, יבינו את המסקנה הבלתי נמנעת של הדברים המתוארים בספר. פשוט שוחחתי עם עצמי ועם יקירי. אבל הספר שנוצר, בסופו של דבר, מבקש להשפיע על החברה, מבקש לשנות דעה. מלכתחילה לא היו לי יומרות כאלה, בחיי. פשוט חלקתי את מה שאני חושב עם מי שירצה לקרוא. לא דמיינתי את הכוח שיש לַסּפר. גם עכשיו קשה לי להכיר בכוח שלו. קשה לי להכיר בכוח שלי. והרי אין לי כוח. אני אדם זקן ורועד, בלי כוח לשנות כלום. ועדיין, מנצנצת עמוק בתוכי תקווה שיהיה שינוי. איך יקרה השינוי – השד יודע.
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
או-הו! ממתינים אצלי הרבה חלומות. האמת היא שאפילו לא התחלתי להגשים ולו קצה-קצהו של חלום קטן. חלום כמו להביא שלום עולמי, שלום אזורי, לפתור את הסכסוך היהודי-פלסטינאי. לפתור את בעיית האנרגיה של העולם. להבטיח את קיום האנושות. להבטיח צדק עולמי. "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ישעיהו י"א ה). להבין את העולם עד הסוף. לזכות בפרס נובל או שניים. שני פרסים, שלושה פרסים. לא יודע, בעצם, אם זה יעשה לי טוב במיוחד. לא יודע אם זה באמת חלום שלי, אבל זה פיקנטי. להביא בריאות וקיום לאנושות. לרפא את הסרטן. כל החלומות שלי הם צנועים, קטנים כאלה.
"טלטלה" הוא ספר מאתגר. בהחלט לא ספר טיסה או כזה שקוראים אותו בנשימה אחת רצופה ועצורה. הלוואי והיה אפשר – כי הוא בהחלט סוחף ומסקרן. ההצצה אל חייו הפרטיים של הסופר והתובנות המדעיות שלו, מספקים הרבה מאוד צרכים של הקורא. אבל הוא לא פשוט לקריאה דווקא בשל כך; הוא מאלץ אותך לעצור כדי להרהר, לעצור כדי לפתוח גוגל ולחפש, לעצור כדי לקרוא שוב פסקה או משפט. הוא ספר מטלטל, במובן המשובח של הטלטלה.
את הספר "טלטלה", (כריכה – סוכנות לסופרים | עריכה: רביבה טל), אפשר להשיג באתר המחבר: www.taltela.com
הוספת תגובה