אנו חשים כאב ביחד עם הגיבורים של הסדרה או הסרט, מתרגשים יחד עם הדמויות בספר, כואבים את כאבם, וכששמח להם- שמח גם לנו. האפקט הריגשי הוא כל כך חזק עד כי אנו ממשיכים ללוות את הגיבורים גם אחרי שהצפייה בסרט הסתיימה, לא פעם אנו חושבים על הגיבורים, מנתחים את מצבם, מייעצים להם עצות והם הופכים להיות חלק מחיינו. אין לי ספק שזה קרה לכל אחד מאיתנו.
מה בעצם גורם לזה? מה מפעיל את כל המנגנון הזה אצלנו? לא משנה אם מדובר בסרט, בספר, בסדרה או בהצגה, אנו מוצאים עצמינו נשאבים אל מערבולת של רגשות בראש ובראשונה בשל ההזדהות שלנו עם הסיפור. הסיפור משמש לנו מעין מראה, תשקיף של המציאות, אפילו אם מדובר בסיפור בדיוני כמו בסיפור של הארי פוטר. ככל שהסיפור יכיל מנעד רחב יותר של רגשות וסיטואציות אנושיות ,היכולת שלו לגעת באנשים תהייה גדולה יותר. אנו מזדהים עם הגיבורים למרות שבחלק מהמקרים אנו מהם רחוקים פיזית ותרבותית . זו הסיבה שאנו מסוגלים לראות סדרה טורקית ולבכות יחד עם הדמויות, להרגיש גיבורים כמו בסרט על סמוראי ביפן, או להרגיש נחשקים כמו אמילי בפאריס.
לעיתים ההזדהות של אנשים היא כה חזקה ועוצמתית עד כי הם נוטים לבלבל בין השחקן ובין דמותו. למעשה, הסיפורים הללו מציבים בפנינו מראה ומשקפים לנו סוג של מציאות שלעיתים קשה לנו לקחת ממנה מרחק ולהתבונן עליה מהצד. לא פעם כשאנו בסערת רגשות קשה לנו לראות זוויות חדשות או דרך חדשה להסתכלות על המציאות. סרט, סדרה, ספר או הצגה מאפשרים לנו להתבונן מצד אחד על הדברים מבחוץ, ומצד שני מאפשרים לנו להרגיש חלק מהסיטואציה. לא פעם אני נשאלת בתום הצגה או מופע :"תגידי, זה אמיתי מה שהצגת על הבמה?". לרוב השאלה הזו מגיעה מתוך הצורך שלנו, בני האדם, לתת תוקף של מציאות לסיטואציות שונות. אין לי ספק שכולנו שמענו לא פעם משפטים כגון:" הספר הזה שינה את חיי…הסדרה הזו שינתה לי משהו בתפיסת העולם….". לא מעט אנשים מספרים שגם דפוסי הפעולה שלהם השתנו בעקבות סרט או סדרה שראו. לכן, בכל פעם שאני נשאלת האם הסיפור שסיפרתי הוא אמיתי, אני עונה: " יש רק אמת אחת. האמת של הסיפור".
מהרגע שסיפרתי, הצגתי או כתבתי, כל אחד מהצופים או הקוראים יוצר את האמת שלו שלא פעם היא שונה מהאמת של המחזאי או יוצר הסרט, ובכך כוחן של האומנויות מסוג זה. למעשה כל אחד מהצופים או הקוראים עובר תהליך פנימי, ובמובן מסוים מדובר בתהליך פאסיבי. אנו למשל, צופים בסדרה, מזדהים, חווים רגשות וחלקנו אף עשויים לפעול אחרת בחיי היום יום בעקבות אותה סדרה. למרות שלעיתים אנו משנים התנהגות בעקבות סרט או סדרה, התהליך הוא תהליך פאסיבי במובן הזה שיוצרי בסדרה או הסרט אינם מכוונים באופן מודע או גלוי לשינוי דפוס התנהגות ואינם קוראים את צופיהם לפעולה כלשהיא. לרוב מתרחש שינוי ריגשי או שינוי בתודעה ולמעשה כל אחד מושפע אחרת ממה שראה או שמע.
בשנים האחרונות, עם התחזקות כוחן של הרשתות החברתיות, אנו נחשפים לציפייה אחרת מאתנו, קהל הקוראים או הצופים. המדיה החברתית חושפת אותנו לתכנים שלעיתים מעוררים בנו מנעד רחב של רגשות בדיוק כמו סרטים , הצגות וספרים, אנו חווים הזדהות, כאב, שמחה והתרגשות, אלא שבמקרה של הרשת החברתית אנו מצופים ומתבקשים באופן גלוי לפעול, להגיב, לקחת חלק, להביע דעה, לסמן לייק ולהיות אקטיביים. עם פרוץ עידן הריאלטי חשבנו כי נחסכת מאתנו השאלה האם מה שראינו הוא אמיתי- הרי מדובר בצילום בחיי היום יום, אנשים מעלים תמונות משגרת יומם, ולכן לכאורה אין צורך לשאול :"האם זה אמיתי?". עם הזמן עברנו תהליך של התפכחות והבנו שגם מה שנראה אמיתי – אינו בהכרח משקף את המציאות. לא פעם כשאני נחשפת להתנהלות המתרחשת ברשתות החברתיות גואה בי געגוע לימים בהם אף אחד לא ציפה שנגיב כאשר נחשפנו לתוכן ולא הטרידה אותנו השאלה אם מדובר בסיפור אמיתי.
פשוט חיינו את המציאות של הסיפור ביחד עם הגיבורים. עם הזמן אני מבינה שכוחן של קבוצות ברשתות החברתיות הוא לאו דווקא במשתתפים המגיבים או הפעילים אלא דווקא במשתתפים הפאסיביים לכאורה, אלו שנוהגים בתוכן כמו בעבר- קוראים , חשים הזדהות, ולא בהכרח מגיבים או מסמנים לייק. קבוצה שתאפשר מקום גם לאקטיביים וגם לפאסיביים תשרוד זמן רב יותר. שהרי זה כך גם בחיים, לא? בכל בקבוצה יש גם פאסיביים וגם אקטיביים והם מזינים זה את זה.
לפני מספר ימים קראתי באחת הקבוצות שאני חברה בהן בפייסבוק, פוסט שכתבה מנהלת הקבוצה. היא כתבה שהיא חשה תסכול על כך שיש חברים בקבוצה שלה המונה עשרות אלפים, שאינם מגיבים ואינם מסמנים לייק ומבחינתה אינם תורמים לקבוצה. אותם אנשים מבקשים לראשונה לפרסם פוסט בעצמם. היא שאלה את חברי הקבוצה האם לדעתם יש לאפשר לאותם פאסיביים לפרסם פוסט בו הם רוצים להתייעץ עם חברי הקבוצה. השאלה שלה היממה והעציבה אותי.
היא היממה אותי מאחר וברור שלא ייתכן שכל האלפים בקבוצה יהיו פעילים, והיא העציבה אותי בשל חוסר ההבנה המוחלט שלה באשר למשתתפים הפאסיביים. אלו האנשים שקוראים, מפנימים, מזדהים, מתרגשים אך בעוונותיהם לא סימנו לייק או הגיבו וברוב חוצפתם הם רוצים פתאום לפרסם פוסט ולהתייעץ על חברי הקבוצה…שהרי לתפיסתה, אם הם לא אקטיביים , אין להם זכות קיום בקבוצה. לא יכולתי להימנע מלשאול את עצמי את השאלה האם העובדה שאנשים אינם מסמנים לייק זה מדד למשהו בכלל? האם זה מדד לכך שהם אינם "חיים את הקבוצה?". נזכרתי בדפוס הזה, שעליו כתבתי קודם לפיו כאשר אנו קוראים או צופים בסדרה למשל ,מבלי שמישהו יצפה שנעשה פעולה כלשהיא. ואני בפעם הראשונה עשיתי מעשה אקטיבי בקבוצה, הגבתי לה וכתבתי :" יש לך טעות.
דווקא משום שהקבוצה משמעותית להם, הם בוחרים להתייעץ ומבקשים לפרסם פוסט. אלו אנשים לא פחות חשובים מאחרים שסימנו לייק סתמי או שלחו אימוג'י של לב כתגובה לפוסט. עם מי אנחנו מתייעצים? עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם, שהם משמעותיים לנו. הם אומנם פאסיביים, אבל כנראה עוקבים נלהבים של הקבוצה עד כדי כך שהפכו להיות אקטיביים וביקשו לפרסם פוסט.
מה זה אם לא הצלחה? מה זה אם לא תמיכה בקבוצה שלך?".התכוונתי לעשות מעשה אקטיבי נוסף, הפעם כאות מחאה ולעזוב את הקבוצה, אולם היא מיד הגיבה וכתבה:" תודה. פתחת לי זוויות ראיה חדשה", ואז הסירה את הפוסט. לרגע אחד חשתי ניצחון, לא משום שהיא הסירה את הפוסט, אלא משום שהצלחתי להביא את הקול הזה של "פעם" לפיו התגובה החזקה ביותר היא לא אם סימנו לייק או הגבנו, אלא התגובה של מה שקורה אצלנו עמוק בלב.
ענת אביעד קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה ANATAVIAD10@GMAIL.COM
השתתפות אקטיבית היא לא בהכרח באמת כזאת, כי סימון לייק יכול להיות עשיית "וי" בלבד מבלי שהייתה התעמקות בנקרא, הזדהות איתו או הפנמתו. לעומת זאת, הרבה פעמים אנשים נהנים ומזדהים אבל לא מרגישים בצורך להגיב או שאינם פנויים לכך… וזה בסדר. יש כותבים שמרגישים ש"לא מפרגנים" להם או מעריכים את מה שכתבו.