חיי מוקפים בחברות, חלקן ממש טובות. ומכירה לא מעט גברים, שכמהים להרגיש אהבה, להתאהב (כולל אותי), יש המייחלים להיות במערכת יחסים נוחה שמושתתת על חברות, הקשבה ותמיכה. כמנטורית אני נתקלת לא אחת בנשים שלא מצליחות לשחרר את האקס שלהם ולו בצורך להחזיק ולשמר את המעט שמקבלות ממנו.
האם אנו ראויות רק למעט?
האם נכון לנו להיכנס לקשרים שלא מספקים את הצורך הבסיסי שלנו? רק כדי לא להרגיש לבד? באחד הקשרים שלי ניצבתי בפני אדם מקסים שלכאורה היה בו הכל אבל הרגשתי שיש לו חסימה מאינטימיות. פחד להיות חשוף רגשית. ועבורי- לא לאפשר ללב להיפתח ולהתבטא זה מוות רגשי. הידיעה שאני לא מוכנה להתפשר רגשית הדהדה בתוכי.
יש לי חבר טוב שהוא גם מנטור לחיים ומתקשר. באחת משיחתנו שיתפתי אותו בגעגוע שנובט בתוכי למערכת יחסים משמעותית. יום אחד נפלט בי שיש בי רעב לחיבוק של זוגיות. הוא התבונן בפני בעיניים ממוקדות והשיב לי: "קודם כל תתחברי לילדה הפנימית שלך וחבקי אותה חזק, תאהבי אותה. כשזה יקרה את תראי שהרעב למערכת יחסים יתחלף בתוכך למוכנות. כשאנו רעבים מאד הקיבה לא יכולה ממש לאכול ולקבל אהבה". לקח לי זמן להבין את המשפט הזה, אבל לקחתי ממנו את הרעיון של אהבה עצמית מלאה.
אהבה מביאה אהבה.
וכל שעלי לבחור בן זוג שיראה מולו את צרכי ולא את צרכיו בלבד. שמעשיו חזקים יותר ממלים: שיהיה ג'נטלמן, שידאג לי אם לא אהיה בקו הבריאות ויושיט יד לעזור, שיוודא שהגעתי בשלום לביתי כששבה מדירתו…וכדומה… אשאל את עצמי: האם יש ביננו חברות מעבר לתשוקה? האם הייתי מאפשרת לו להיות בחיי לולא היה בן זוגי? הרי מערכת יחסים טובה מושתתת על חיבור מנטלי ופיזי חזק. האם אני יכולה לסמוך עליו? האם הוא מבין ורוצה בטובתי? האם אני משתפת אותו במה שקורה לי ביום יום? האם הוא יגן עלי ויגונן בעת מצוקה? אלו חלק מהשאלות שאברר לעצמי בכניסה לקשר. וכן, אפשר לראות קווי אופי של התנהגות כבר בראשיתו.
זה בסדר להתפשר אם יש לנו את המודעות על מה אנו מתפשרות. האם הפשרה הזו מבטלת את צרכינו החשובים? עקרונותינו? אם כן אז כמובן לא נכון לנו להיות בקשר שכזה. אם אני אכן אוהבת את עצמי ומאמינה שאני ראויה- כך אבקש לעצמי בן זוג שיעריך את היותי ראויה. ובאותה המידה אתן לו את התחושה שהוא ראוי ומוערך. הרי זוגיות היא כמו ריקוד משותף. אסור לדרוך אחד על השני, להיות גמיש ומסונכרן עם הצד השני. קצב, הקשבה, מבט, מגע, ללמוד להיות מתואמים.
נכנסנו לקשר מורכב? היינו מרצות במקום רוצות? נגררנו למקומות שהותירו בנו כאב נפשי? הלכנו לאיבוד? זה בסדר… רק כשהולכים לאיבוד מגלים מה טוב לנו ומה פחות, מגלים על עצמנו דברים חדשים. נסלח לעצמנו, כמו וויז נתאפס חזרה ונפנה לנתיב אחר. המודעות וההקשבה ללב הם המצפן שלנו. הסליחה העצמית מגיעה מתוך ההבנה שהיינו היכן שהיינו כי לא יכולנו אחרת. למה לא עזבנו קודם? כי לא יכולנו לעזוב קודם! מבחינה רגשית או טכנית. כי אם היינו יכולים היינו עושים זאת.
אז בואו נאהב את עצמנו באמת. נחבק את עצמנו חזק. נחבק את הילד שבתוכנו שגם הוא אולי נפגע בילדות וזקוק מאתנו היום לחיבוק.
שבוע מהמם לכם
באהבה
רונית נוביק, מנטורית ויוצרת רב- תחומית.
הוספת תגובה