הקהל נוהר פנימה אל אולם קטן וחשוך, כשאורות מאירים כמו כוכבים בשמיים בשעת ערב.אורות מאירים את הכיסאות המיותמים ואת הפסנתר השחור והגדול, שעומד במרכז הבמה וממתין בכיליון עיניים להשמיע את צליליו שייכנסו לליבם של האורחים.
אישה עם גלימה לבנה (סמדר יערון) ושיער שחור אסוף, מקבלת את פנינו בחיוך גדול ומושיבה אותנו על הכיסאות הספורים כמו היה זה ביתה שלה.היא מבקשת לעצמה שנהיה קרובים, שנקשיב לפעימות הלב שלה ושל אהובה (זיוואר בהלול) ונחווה את הרגע בו הם חיים את האהבה ביניהם ואת אהבתו של כל אחד ואחת לשפה העברית והערבית.
כובע לבן מבצבץ מהקהל בעוד היא נעה וזזה במרחב הבמה ומספרת לנו את סיפור ילדותה עד הרגע בו היא פגשה עולם שונה משלה.
הוא קם ממקומו לבוש בחליפה לבנה ומהודרת, זנב שערו מכסה את גבו כשעיניו מביטות לכל עבר ומתמקדות בה.החל מחול האהבה.
מילים בעברית ובערבית מתפזרות להן באוויר, מלאות בהומור וצחוק ונכנסות היישר לתוך לב הקהל, שלרגעים צוחק ולרגעים זז בכיסאו באי נוחות ולא מהמילים היפות של ביאליק, אלא מהרגע בו הוא הפך לחלק מההצגה.
קול שירה בוקע מגרונה ומשתלב עם קולו שלו כמו היו בלתי נפרדים בקולם, באהבתם, בנגינתם, במבטם, בשירתם ובעיקר, בליבם.היא מחליפה תלבושות ומתאימה את עצמה לשירתו בעוד הוא מוסיף גלימה וכובע כדי להתאים את עצמו לשירתה ושניהם, יוצרים הרמוניה שלא נגמרת וממשיכה כל עוד האנרגיה ביניהם חיה, בועטת ונושמת.
מגש גדוש בכוסות קטנות מלאות בערק, מוגש לנו על ידה כשחיוך גדול נסוך על פניה בעוד הוא מנגן את צליליו האחרונים המבשרים על פרידה.היא מנהלת שיח איתנו הקהל כמו היינו האורחים שבאו לבקר אותה בביתה, כשהיא מדדה לכיוון היציאה.תיק גב על גבה, שיער ארוך וחלק מתבדר בכל צעדיה, היא אומרת שלום ויוצאת לבלי שוב.
האיש בחליפה הלבנה שולח לנו חיוך אחרון, קד קידה ויוצא מיד אחריה.
דממה בקהל. האורות כבים.
ההצגה תמה ומותירה אותנו עם מחשבות על אהבה, על קבלת האחר והשונה ועל אהבה עצמית, זו שפותחת דלתות בפנינו לעולם ללא גבולות, ללא חוקים וללא דעות קדומות.
הוספת תגובה