היציאה מחיי הכת – חלק ב'

"אני יודע רק שדרך העולם הזה שלנו זה לא יעבוד. בחרתי בשליח חילוני שמבין בנפש האדם, בנפשה של אישה, אבל לא פחות גם בחוק, חוקי המדינה! לא חוקי הכת! ולכן את השליחה שלי. בתחנונים אני פונה אליך, מפקיד את כל עולמי בידיך, סומך על כל דרך שתבחרי, רק תגיעי אליה ובאמת תבדקי מה קורה לה בלב פנימה, כשאין משגיחים מסביב."

אני מודה שמשימה כזו לא קיבלתי מעולם. אינני שייכת לעולם הזה, שרחוק ממני וזר לי כל כך, הקהל החרדי הוא לא הקהל שפוקד בדרך כלל את משרדי ובטח שלא בכאלו בקשות, אבל בדבר אחד יש לי ביטחון מלא: אני יודעת כמה אני מבינה באנשים, ביחסים, בלבבות ובאסטרטגיות וכמו שאני בונה אותן בכל תיק בבימ"ש, הרגשתי מחויבות מוסרית עצומה לחשוב אחרת, הכי שונה מכל פעולה משפטית מתבקשת לפעול הכי מהבטן, מבפנים, מהרגש, כדי להגיע אליה ואל ליבה.שום פניה חוץ מפניה ישירה בטלפון לא יכלה לבוא בחשבון, כשאין מיילים, אין טלפונים חכמים וסוג התקשורת היחיד שמתקיים הוא או פנים מול פנים או שיחה ישירה.

הצלצול שחויג בפחד

גייסתי את כל השקט והחמלה, ידעתי שהיא תיבהל בהתחלה, ידעתי שיש סיכוי ממשי שתסתגר, תכעס, תנתק או כל דרך אחרת שישדר חוסר אמון וכך היה: כמה שלא גייסתי אמפטיה: בקול, במלל, בקצב המשפטים שלי, הרגשתי בהתחלה את האנטי, את התדהמה, את הכעס. זה לקח זמן.

השיחה לא היתה קצרה

היא נתנה לי לדבר, הסברתי שאמנם אני עורכת דין, אך פניי לטוב, אני פונה אליה כשליחה של אבי ילדיה, של בעלה, שרק מבקש לדעת מה היא רוצה, מה חשוב לה, האם באמת זה קץ נישואיהם או שמא יש עוד תקוה, רצון למחילה וליחד? הסברתי שאמנם הוא בחר בי: עורכת דין, אישה, חילונית, כי לדבריו אם אין כל רצון אמיתי להמשך, ביקש שאני אטפל בגירושים, אבל אם יש ולו סדק של תקווה אני אתווך ביניהם להבנה לניסיון לבדיקה. בין השורות היא הבינה שהוא שבר את הפארדיגמה את התבנית הקבועה שהכירה התבנית היחידה: אם יש סכסוך הולכים לרב לא מכניסים אנשים מבחוץ בטח לא חילונים בטח לא עורכי דין ושומו שמיים בטח לא אישה!

הוא הבינה שהוא הימר על כל הקופה: או שיהיה פה ניסון אמיתי אחרון או מלחמה. מלחמה על הבית על ילדיו על חייו על שמו. מלחמה שתחריב הכל. מלחמה או שלום. היא ביקשה לחשוב על הדברים, הקצבתי בעדינות לוחות זמנים לקבל ממנה מענה. סיכמנו שתוך יומיים נשוחח שוב- אם תחליט שצריכה ייצוג, ביקשתי שהמייצג מטעמה יחזור אלי, ואם מרגישה מספיק בטוח בשלב זה להמשיך לשוחח איתי, השארתי לה את פרטי הנייד שלי, וניתקתי בתחושה מעורבת. חשבתי שזיהיתי שם כאב. חשבתי שזיהיתי היסוס. מהול בזיק של רצון או סקרנות, אבל חששתי להפיח בו תקוות שווא. לכן, עדכנתי בקצרה שאנו צפויות לחזור ולדבר בקרוב ושדרושה פה סבלנות, הרבה מאוד סבלנות, ובינתיים שימנע מכל מעשה או שיחה. תבין שהיא צריכה להתבשל בתוך זה, לא לאפשר לה מניפולציה ישירה עליך, שם היא חזקה ואתה פחות, קצת בנפרד. תן לשיחה לחלחל, תתאפק.

הוא נשם ויצא לעוד שבת לבד, רחוק ומתאפק, כך ניהלנו סבב שיחות כל פעם יותר. כל שיחה התארכה עד קצת, בכל שיחה היא דיברה עוד קצת. הזמנתי אותה לעשות שבת ראשונה מחוץ לעיר, מחוץ לקהילה שלהם, להגיע עם הילדים ולעשות שבת בדרום הארץ במושב של משפחתו. היא כעסה, הסבירה שרואים שאני לא מבינה כלום, שזה בלתי אפשרי לעשות שם שבת קודש במקום כל כך חילוני וכופר ושרק רואים שהוא לא רציני ואיך הוא מתרחק מעולם שלה, העולם שלהם.

ההתפרצות

הרימה את קולה לראשונה ואחרי ששטפה אותי בדעותיה, עלי, עליו, ועל ההצעה שלי ניתקה את הטלפון ונעלמה. היא לא ענתה לי לשיחות הבאות. היא לא ענתה לאיש, גם לא לו, שבוע של דממה שבוע שהוא כעס עלי שבוע שכעסתי על עצמי, שבוע של חרטה שבכלל נכנסתי למקום הזה. את אותו הסופ"ש העברתי בתחושה כבדה בלב. היה לי רע, ים של ייסורי מצפון, כאב ועצב רב. עד שבשעת ערב מאוחרת של מוצאי השבת ראיתי את שמו על הצג ,הרמתי את הטלפון ברגשות קשים, הלב שלי דפק עד שבקושי הבנתי את המילים, הוא חזר על זה פעמיים עד שקלטתי, עד שהבנתי מה הוא מספר לי. גם הוא התרגש. גם קולו היה קטוע, 'שעה לפני שבת" הוא מתאר לי, בעודי מתארגן לבית הכנסת לבד, לעוד שבת של תפילות רק אני ובורא עולם, לעוד שבת ללא משפחה.

הדפיקה בדלת

כשפתחתי אותה, רגליי כשלו הרגשתי שאני עומד להתעלף. לא הבנתי אם אני הוזה או שזו באמת המציאות, רק הקולות והחיבוקים של ילדיי החזירו אותי להבנה שהכל  אמיתי ,אשתי וששת ילדיי האהובים עומדים בפתח הדלת, היא במבט מושפל, הם בצחוק פרוע, קפיצות וים של אהבה. עשינו את השבת יחד, החלטנו לבדוק, לנסות, לשקם, התפללתי עליך כל השבת, עשית לנו נס, נגמרה המלחמה עכשיו צריך רק שלום, שלום אחדות ואהבה'.