גאיה הגיעה לא רגועה. סיפרה הסרטן חזר כל שנתיים. עכשיו, כשהוא חזר בפעם השלישית, חשבתי מה קרה לפני. הגדילה של הסרטן, בפעם השנייה, קרתה שנה לפני השבתון. תמיד הרגשתי שנה לפני, שאני צריכה כבר שבתון. ההוראה מתישה אותי, למרות שאני אוהבת את העבודה שלי. אני פשוט משקיעה מאתיים אחוז, וזה מסתבר גומר אותי.
שנה וחצי לימדתי בזום בגלל הקורונה. זה אומר להכין הכל מחדש. להמציא את עצמי מחדש. כל הקיץ עבדתי על זה. הייתי בלחץ אינסופי. משהו חדש, ואני בלי שליטה. למשל, מה ייקרה אם ייפול האינטרנט? זה הכניס אותי לחוסר וודאות נוראית. ושוב זה קורה, כשהמציאות משתנה מעכשיו לעכשיו.
איך אני יכולה להצטיין במצב כל כך הפכפך?
קיבלתי פידבקים חיוביים. מה שזה אמר לי – זה שצריך להמשיך להשתפר ולהיות עוד יותר טובה. עשרים וארבע שבע, הייתי סביב האינטרנט. כדי שהכל יעבוד כמו שצריך. אסור שיהיו תקלות. ואז הסרטן חזר בפעם השלישית. אני מרגישה שיש לי גוש של סטרס בבטן. אני מתלבטת לגבי תזונה, יש לי רגשות אשמה, אמרה גאיה בדאגה. אולי אני לא אוכלת מספיק נכון. התחברתי דרך האינטרנט לקבוצה של אנשים שפגשו סרטן, ושעובדים עם צמחים ותוספי מזון. יש שם המון סיפורים על הצלחות. כל פעם אני שומעת על משהו שעזר באופן פלאי למישהו, או להרבה אנשים. ואני מאמינה שזה מה שיעזור גם לי. אני מנסה, וזה לא תמיד עושה לי טוב. ומה שעולה לי זה, שכנראה אני עושה משהו לא בסדר, או לא עושה מספיק. לבד, אני מרגישה כמו עלה נידף. אני צריכה הכוונה.
טל הבן שלי אמר לי : אמא, את מאמינה לכל דבר שמספרים לך?
עניתי לו: כן. והתשובה שלי, טילטלה אותי.
במדיטציה, תוך כדי ההרפייה העמוקה, עלו רגשות אשמה, שהורגשו כמו התכווצויות בבטן. עלו התחושות: אני לא עושה מספיק. אין לי את האומץ, כמו לבחור ההוא שסיפר שהוא לקח את הצמח הזה והזה, וזה ריפא אותו. . אני תלויה במערכת הבריאות, למרות שאני לא שלמה עם הטיפולים. עלו הרבה תחושות של אשמה. שאני לא אמיצה מספיק. ולכן פניתי לטיפולים הרפואיים. מאידך, אני יודעת, שלא הייתי יכולה אחרת. פחדתי מהסיבוכים במצבי הרפואי.
לא הייתי מסוגלת לוותר על הטיפולים של מערכת הבריאות. כי עובדה, שיניתי תזונה ועשיתי שינויים, אבל הסרטן חזר. אולי הגידולים חזרו כי הייתי מאוד אדוקה בתזונה. נוקשה, פרפקציוניסטית מידי? כמו שאני בכל דבר? שאלה גאיה ופרצה בבכי. אולי לדעת קצת לשחרר, לוותר לעצמי, אולי זה האומץ? אולי, זה בדיוק העניין, לוותר לעצמי, העובדה היא, כשהייתי קיצונית, הגידולים חזרו. אני צריכה לשחרר, ליהנות בתקופה הזאת. ולא לחזור לקיצוניות, ולחפש פתרונות קסם בצמח הזה או אחר, או בתוסף כזה או אחר.ללמוד, לוותר לעצמי, במקום להכאת את עצמי. ללמוד להרגיש טוב כשאני נהנית, בלי ייסורי מצפון. ללמוד להודות על מה שיש, לחייך, לנשום.
פייה שממית
ביקשתי מגאיה, לדמיין פייה של חוכמה שמימית. מה יש לפייה לומר לך, שאלתי? תשתחררי, אמרה הפייה. תהני מכל רגע, מכל מה שיש לך עכשיו. תוותרי קצת לעצמך, אל תהיי כל כך קיצונית. לוותר לעצמי, אמרה גאיה. זה משהו שאני לא יודעת לעשות.
הפיה ענתה על זה ואמרה: יאהבו אותך גם כך. גם כשתוותרי לעצמך. יאהבו אותך, גם אם הכל לא יהיה פיקס. תראי שהעולם לא יתמוטט, אם תוותרי קצת לעצמך.
לאט לאט, משהו התחיל להתרכך אצל גאיה. זה מרגיש טוב, הכיווצים בבטן נרגעו. חיוך של אושר ורגיעה התפשט לו על הפנים היפות שלה. . כשגאיה יצאה מהמדיטציה, נראה היה שמשהו עמוק נרגע והשתחרר אצלה.
ואני, חייכתי. אהבתי ללוות את גאיה, בשינויים, בתובנות, בהבנות שעולות מתוכה. כל פעם, משהו נוגע ומשחרר משהו בקיצוניות הפרפקציוניסטית שלה. שינוי שכזה, זה משהו שלא קל לשנות. זה תהליך איטי, של חציבה כל פעם, קצת ועוד קצת, בסלע האיתן של פרפקציוניזם. לא קל, נכון. אפשרי? כן, אבל דורש אומץ, התמדה ונחישות. את התכונות האלה יש לגאיה.
האם המצב הפיך? האם הוא בר ריפוי? את זה הזמן יראה לנו. אבל השינויים העמוקים שגאיה עוברת, בהחלט נותנים את התחושה, שגאיה מפלסת את הדרך שלה, להבראה שלה. מה יהיה,
ימים יגידו… בינתיים מה שבטוח, שאיכות החיים, של גאיה משתפרת. דבר, שהוא לגמרי לא מובן מאליו. ושווה המון.
הוספת תגובה