אז הוא פיתח משחקי שטיח שבנויים כמו שיעורים קצרצרים בקבוצה או בזוג שבהם לימד ותרגל בטיחות וכללי אצבע בנושא. כשראה שגם החברים של ילדיו מתלהבים ונהנים ליישם את מסריו, החליט לכתוב את הכל – וכעת רואה אור ספר נהדר שכתב, ובו הוא כורך כללים, חוקים, טיפים, עצות ומשימות שאפשר לעשות ביחד עם הילדים או לתת להם לתרגל לבד – ולהפוך את המרשתת לבטוחה ונעימה יותר עבור כולם. בזמנו הפנוי הוא גם מנהל קבוצת פייסבוק עבור הורים חובבי משחקי קופסה וממנהלי קבוצת הפייסבוק "ממים של הורים".
ספר קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם וההורה שאתה היום?
הייתה לי ילדות שקטה ונעימה. כשנולדתי גרנו ברמת גן אבל כבר בגיל 5 עברנו לגבעתיים שם ביליתי את שנות הילדות עד התיכון. אני הבכור לאח ואחות בהפרשי גילים קטנים יחסית, כך שהיינו חבורת אחים (ובני דודים) ששיחקו הרבה האחד עם השני בשלל משחקי דמיון ומחשבה.הוריי מאוד השקיעו בחינוך שלי וראו שאני תופס מהר בגיל צעיר, כך שכשעליתי לבית הספר כבר ידעתי לקרוא ולכתוב, וחשבון פשוט. הוקפצתי לכיתה ב' כשראו שאת מירב החומר של כיתה א' אני כבר יודע, ובאופן כללי הייתי תלמיד מצטיין וכזה שנוטה לכיוון חשבון ולכיוון מחשבים (שבהם שיחקתי עם חברים ולבדי מגיל מאוד צעיר).
ההורים שלי נתנו לי מגוון זוויות הסתכלות על החיים. אבי מאוד לוגי ואמי מאוד אמפטית ואכפתית כלפיי האחר ושניהם יצירתיים כל אחד בתחומו. השילוב בין השניים אפשר לי, בעיניי, להיות אדם מאוד מגוון ופתוח. כזה שגם משלב בין 2 ההיבטים כשאני מסתכל על אנשים אחרים והדבר נגלה אחר כך באופי שלי ואף בספר – בשביל להבין את האחר ובאמת להיות אכפתי כלפיו, אני גם משתמש בלוגיקה כדי להבין מדוע הוא עושה דברים.
כהורה בעצמי, חשוב לי לתת לילדיי את כל זוויות ההסתכלות הזו – להיות לוגי ולתרגל דרכי חשיבה וגם להיות חם ואכפתי, שלא לדבר על פיתוח היצירתיות. וחשוב לי לתת את ההדרכה הזו תוך נתינת שקט ולאפשר להם שלא לדאוג ככל שאפשר.
בשנות העשרה המאוחרות היו לי רגעים בהם הרגשתי שאני מתחבר פחות לאחר. הקלישאות השונות סביב המילה "חנון" היו יכולים בחלקם להתאים לאופן בו התנהלתי עם אחרים – לדוגמה חוסר בטחון – אך למזלי חבורת חברים נפלאה שמצאתי בתיכון עזרה לי למצוא את "הקול האישי שלי", למצוא יותר בטחון בעצמי ובאופן כללי, להנות מהחברות איתם ועם החברים שרכשתי בהמשך הדרך. תקופה זו, לפני שנבנתה חבורת החברים שלי, בהחלט מאפשרת לי להזדהות גם עם הילדים שגדלים ומרגישים כ"אאוטסיידרים" וכשאני עובד עם ילדיי, שאמנם עוד רחוקים משנות העשרה המאוחרות, חשוב לי לנסות ולמזער את הסיכוי שירגישו כך ולפתח בהם איזון בין ההתחשבות באחר וספק בריא בעצמך שמאפשר התפתחות, לבין בטחון עצמי והכרה בזהות וביתרונות שלך.
ואמנם לא היה זה בילדות, אבל 2 תקופות מפתחות מאוד התרחשו כאשר:
- בצבא ביליתי את השירות הצבאי כמורה ומפקד, וביליתי את זמני בעיקר בלימוד קורסים אינטנסיבי והטמעת חומר חדש שבדיוק נכנס. תקופה זו לימדה אותי להיות מורה, למגוון עצום של סוגי אנשים שלמדו בקורסים. כמורה (ומפקד) אתה מתנסה המון בהבנת האחר בכל פעם שמישהו שואל שאלה, וכמורה את לומד לשייף את האופן בו אתה מלמד כאילו היה מופע סטנד אפ, ומוצא דרכים ללמד אותו באופן ברור יותר, אפקטיבי יותר ומובנה יותר ככל שעובר הזמן.
- בתקופה בה כבר עבדתי באופן מלא, פיניתי מספר שעות בשבוע ללימוד תואר שני בפילוסופיה במשך כשנה. אמנם איני רואה עצמי בכלל כמומחה בתחום, אבל למדתי הרבה מאוד על דרכים רבות ומגוונות להסתכל על העולם סביבי, ושימרתי חלק לא קטן מהן.
תאר בקצרה את המקצוע שלך בחברת צ'ק פוינט
במהלך כמעט 20 שנים בצ'ק פוינט מילאתי מספר תפקידים רב בתחום המחקר והפיתוח של צ'ק פוינט. מבלי לצלול לפרטים טכניים, התחלתי כמפתח תוכנה שכותב גם הגנות נגד התקפות סייבר אפשריות, וגם תשתיות שמאפשרות לכותבי הגנות לעשות את עבודתם ביעילות רבה יותר. הרוחביות שמאפיינת בניית תשתית ליוותה אותי כשהמשכתי כראש צוות ובהמשך, ראש קבוצת פיתוח, להוביל תשתיות פיתוח. בתחילת דרכי הניהולית עבדתי על תשתיות הפיתוח שמאפשרות לצ'ק פוינט להנגיש את יכולותיה לבעלי משרדים קטנים ובינוניים. לפני כ-5 שנים עברתי לנהל פיתוח תשתיות שמאפשרות לכותבי הגנות להתמודד עם הרוחב האדיר של הסביבות שקיים היום וימשיך להתקיים בשנים הבאות, כשהם מפתחים בסביבת הענן ובסביבות וירטואליות אחרות. התקדמתי עד לתפקיד ראש תחום.
בתקופת הקורונה הרגשתי שהסגרים הצריכו ממני תשומת לב למשפחה והילדים, ושלא היה זה אחראי מצידי להמשיך ולנהל פרויקט חשוב ומרכזי כל כך כשאני חייב להיות מרוכז בהם, וביקשתי להיות מוסט לתפקיד שאינו ניהולי.
עד היום אני מבצע תפקיד תחת התואר שאינו באמת מתאר אותו: "מנהל מוצר" העובד הרבה יותר עם הפיתוח מאשר פונה כלפי הלקוחות. למעשה אני מבצע תפקיד שלצערי אין לו באמת שם הולם בעולם ההייטק. אני נוטה להגיד על עצמי שעברתי מתפקיד "מוביל" לתפקיד "מאסף". אני משתמש בכל כישוריי, הארכיטקטוניים, המוצריים, התהליכיים והבינאישיים – כדי לוודא שהתשתית אותה הובלתי בעבר, מתקדמת באופן האפקטיבי ביותר. אני לוקח על עצמי משימות רוחביות, מהווה איש קשר ויועץ, ומבצע הערכה תמידית של התהליכים כדי לשפר אותם.
מה משך אותך למסלול שבו עסקת, בסופו של דבר?
כשהתחלתי את לימודיי באוניברסיטה היה ברור לי שאלמד "דו חוגי" כשאחד החוגים יהיה מדעי המחשב. כי רציתי לשמר את הרוחביות שאני כל כך אוהב ומצד שני, ברור לי שמחשבים הם חלק מכל תחום בחיינו (ואכן למדתי מדעי המחשב וביולוגיה, עם דגש בביואינפורמטיקה, באוניברסיטת תל אביב). כשהתחלתי לחפש עבודה בתום הלימודים במגוון חברות ההייטק השונות, מבלי הבנה אמיתית על מגוון האפשרויות, תמיד הנחתי שסיכוי גבוה הוא שהעבודה הראשונה שלי תתגלה כמעניינת בזכות האתגר התכנותי בה, אבל לא בהכרח תעסוק בתכנות דבר מה מעניין במיוחד. הנחתי שאלמד ממנה מספיק כדי לעבור למקום בו סוף סוף גם אהנה מאתגר התכנות לכשעצמה, וגם אתכנת דבר מה שמעניין אותי.
למזלי הגעתי לצ'ק פוינט. כמנהל, כאשר ניהלתי ראיונות עבודה עם מגויסים פוטנציאלים, הקדפתי להגיד להם דבר שאני מאוד מאמין בו – שעבורי, לתכנת דרכים שמאפשרות לנו להתגונן מפני בני אדם שמחפשים להזיק, אינו רק מאתגר ומעניין אלא גם יש בו מין תחושת השליחות.
כתבת ספר ביכורים מאוד אוניברסלי, אבל גם מאוד אחר. מדוע בחרת דווקא בסיפור הזה?
המטרה שלי לא הייתה לכתוב ספר. מטרתי הייתה לקחת אחריות על האופן בו הילדים שלי מחונכים לעולם האינטרנט על המורכבויות והאתגרים שבו, ולהשתמש בידע ובנסיון שלי לפרק את האתגרים ולמצוא את הדרך האפקטיבית ביותר ללמד איך להתמודד איתם. כשהבנתי שהדרך בו אני נוקט אינה בשימוש ככל שראיתי, ובעיני חשוב היה שתהיה בשימוש גורף יותר – החלטתי להעביר את סיפורי האישי לספר שיאפשר להורים אחרים להתרשם ולהשתמש בדרך שלי כדי שגם ילדיהם יהיו בטוחים יותר. אני באמת מאמין שעשיתי דבר מה חשוב ומועיל כשבחרתי ללמד את ילדיי כפי שלמדתי, ואני מאמין שעשיתי דבר מה חשוב ומועיל בהנגשת הדרך הזו להורים אחרים, באופן שאני מקווה שגם יהיה מעניין לקריאה ויוביל למחשבות רבות על האופן בו לימדו את הקורא עצמו את הנושאים בהם אני נוגע.
מדוע עשיתי את כל זה? במידה רבה עשיתי זאת בלית ברירה. חשתי שהאופן שבו ניגשים לאתגרי הבטיחות ברשת, ככל שראיתי, לא נשענים מספיק על בסיס הבעיה כפי שאני ראיתי אותה, ולכן האופנים האלו לא ניטעים חזק מספיק. הרבה מהם כתובים באופן נהדר, וברור, אבל כשיעורי העשרה בודדים ולא כמכלול נושאים עם חוטים מקשרים ומושגים השזורים בהם לכל אורכם.
ספר מעט על המבנה של הספר ועל הקהל שאליו הוא מתאים
הספר "דרך הדלת: כך לימדתי את ילדיי בטיחות ברשת", מכוון להורים באשר הם הורים. במיוחד אלו שילדיהם מתקרבים לגיל קריאה וכתיבה (בו האינטרנט הופך בבת אחת להיות דלת לעולם החיצון), לא משנה מתי הילדים מקבלים את הטלפון הסלולרי הראשון שלהם. הורים לגיל צעיר יותר אולי יתעניינו לקראת מה הם הולכים והורים לגיל מאוחר יותר, שאולי הרגישו שאיחרו את הרכבת, יוכלו לקרוא את הספר ולרכוש עולם מושגים שיעזור להם בעיני להחזיר את השליטה על השיח, האתגרים וגם הסכנות.
הספר מתחיל בהגדרת הבעיה המרכזית בעיני, זו שהאינטרנט לא יצר – האופן בו אנו מלמדים את ילדינו להתייחס לזרים. בילדותם אנו מזהירים ש"לא לדבר עם זרים" אבל המינוח בבגרותם הופך ל"לפגוש אנשים חדשים" מבלי שלימדנו אותם באופן מסודר לעבור מהאחד לשני. האינטרנט הפך את הבעיה לאקוטית מאחר וכמות הזרים הפכה בבת אחד להיות "כל הזרים שבעולם" והמפגש איתם הפך להיות בגיל מוקדם הרבה יותר, מה שמקנה גם הרגלים רעים כאשר הוא מתבצע ללא ליווי, הסבר והדרגתיות.
בכדי להתמודד עם האתגר הספר עוזב את האינטרנט, ואת האנשים הזרים שסביבנו ומדבר ראשית על האתגר להבין ולהביע בין 2 חברים, פנים אל פנים ולאורך כל הדרך נותן תרגילים ודגשים שניתן לעשות גם בבית עם ילדינו כדי לשפר את יכולת ההתמודדות עם האתגר – להבין את האחר ולהביע את עצמך באופן מובן יותר. בראש ובראשונה על ידי תרגול הילדים לשאול תמיד לא רק "מה נאמר" אלא גם "מה נאמר", וכן "מהם הפרטים שחסרים לי כדי להבין" במידת הצורך.
זה מאפשר לדבר על המפגש הראשון עם האינטרנט שהוא בדרך כלל צ'אט עם חברים, והאופן בו אתגר ההבנה וההבעה משתנה והופך למורכב יותר. זה הרגע בו אנו מגלים מורכבויות שהן ייחודיות לאינטרנט. בזכות השיח הזה ניתן להתרחב ולדבר על עולם התכנים והאנשים הזרים באינטרנט. עולם בו יש פרופילים אנונימיים שאין לדעת מי או מה עומד מאחוריהם, עולם עם תכנים ויראליים והאופן בו הוא גורם לנו להגיב לו ואולי מניע אותנו לפעולה.
עתה ניתן להתחיל להחזיר את המושכות בעזרת המושגים שנלמדו ולדבר על האופן בו ניתן לסמוך על אדם זר, והתנאים בהם ניתן לבנות אמון בו בהדרגה תוך שמירה על הבטיחות שלנו. המדע נותן לנו נקודת ייחוס מעניינת עבור המטרה הזו, כי הוא מתמודד עם בעיה דומה – כיצד לברור מבין כל ההשערות שאפשר להמציא על האופן בו העולם שלנו עובד, ולבחור על מי מהן לסמוך, ועל מי מהן להישען הלאה.הספר מזכיר לנו את יכולתנו באופן פרואקטיבי לקבל מידע מהאדם האחר כדי לדעת אם לסמוך עליו או לא, כחלק מדיאלוג, ומציע דרכי דיאלוג מעניינים ואולי גם פחות לעומתיים.
והספר לא מסיים מבלי להזכיר לנו את כל הדברים הנהדרים שהאינטרנט מאפשר לנו לעשות, שחשוב לזכור אותם יחד עם מידת האחריות הנלווית לשימוש באינטרנט, ואולי, גם לזכור לעזוב מדי פעם את המסך ולצאת אל העולם.
מה קיווית שהספר הזה יהיה עבור מי שקורא בו? מה הדרך שאתה מקווה שהוא יעשה בעולם עבור אנשים?
אני מאמין בכל ליבי שהורים אחרים ימצאו את הספר הזה חשוב, מועיל ומעניין. אני מאמין שהוא יעזור לבנות עולם מושגים עבור הורים אחרים שיאפשר להם מצד אחד ליצור עוגן לשיח כללי על האינטרנט והבטיחות בו (כמו גם נושאים אחרים), ומצד שני, לתת להם את הקול האישי שלהם על בסיס המושגים האלו. כל הורה חשובים לו דברים קצת אחרים, והדגשים שלו הם מעט שונים.
מאחר והספר נשען על האופן בו אנו מוצאים אתגר גם כשאנו מנסים להבין את הקרובים לנו, אני מאמין שהוא גם יעזור באופן כללי ביצירת קשרים עם האחר. בוודאי אם הרעיונות בספר ימצאו קהל רחב של הורים שילמדו את הדור הבא את הנושא ואיך ללמד את הדורות שיבואו אחריהם.
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
אין ספק שאם תכני הספר, שמבוססים על מחשבות רבות שהיו לי במהלך חיי, יגיעו להורים ומחנכים, ומשם לילדים רבים – יהיה זה חלום שהתגשם. אבל אם שואלים אותי על חלום אישי יותר, אני מאוד אוהב משחקי קופסה ואף הפכתי לאדם עם ידע מאוד גדול במגוון העצום של המשחקים האיכותיים שנוצרו בשנים האחרונות. אני מקפיד להכניס לביתי משחקים שלא רק מהנים לשחק עם חברים ומשפחה, אלא גם אני מוצא בהם ערך לפיתוח הילדים שלי במגוון תחומים.
הייתי שמח להיות בעל ספריה רחבה יותר של משחקים כאלו, ובכלל, להגשים את חלומו של בן ה-9 שהייתי ב-1988 וראה בדיוק את הסרט "ביג" בקולנוע – להיות בתפקיד שמאפשר להכיר ולשחק משחקים כחלק מתהליך בקרה (אבל בעולם משחקי הקופסה ולא עולם הצעצועים). אני אדם שדאג לשמור את ההתלהבות והפליאה של ילד מדברים, ולכן אין ספק שזה חלום שתואם את הצד הזה.
מה אתה חושב על העתיד שלנו אל מול כל מה שקשור לAI ובהמשך לזה – התרחבות הפייק ניוז שעלול לשטוף אותנו?
אתחיל מפייק ניוז, ששוטפים אותנו כבר שנים רבות – כי חלק מהאתגרים שתיארתי בספר נוגעים בדיוק אליהן. הספר מדבר על דרך נכונה יותר לסמוך על האחר והכוונה גם לאנשים זרים וגם לתכנים זרים.
כפי שאני מזכיר בספר, אנו נוטים לתת ערך של אמת לתכנים שהם דעה כאשר הם מגיעים אלינו דרך הרשת. ממגוון גדול של סיבות – בין אם אנו רוצים להאמין שהם נכונים, או מספר גדול של אנשים שיתפו אותם, או הנטיה שלנו לקרוא טקסט כתוב כאילו היה ידיעה חדשותית גם אם בא ממקלדת של "סתם אדם", ועוד מגוון סיבות. ואנו נוטים להעביר את התכנים האלו הלאה, לפעמים מבלי לחשוב פעמיים. באופן כללי התכנים האלו עלולים להניע אותנו לפעולה. והמטרה היא ללמד את ילדינו שלא להיות מונעים לפעולה בקלות כה גדולה. הטלת ספק, לזכור שכל מה שאנשים כותבים ברשת הוא בראש ובראשונה דעה, או סיפור, ולא אמת, הם דברים שחשוב להנחיל להם כדרך חשיבה שתאט את התפרצות המידע הכוזב, והמידע שבא לפגוע.
היכולת של המידע הזה להתפרץ בעזרת פרופילים שאין מאחוריהם אדם, אלא תוכנה, מקשה עלינו עד מאוד. אבל לפחות עד עתה, כל עוד אנחנו שואלים את עצמנו "מדוע נאמרים או נכתבים דברים", ואנו באמת מחפשים לכך תשובה, אנו יכולים אפילו להתגבר על יכולת ה-AI שהתפתחו לאחרונה להפסיק ולהישמע עילג (מה שהיה מהווה תמרור אזהרה שיכולנו להשתמש בו עד כה).
קשה לתאר מה צופן העתיד, ואינני מרחיק למחוזות שבהם לבינה המלאכותית יש באמת סיבות משלה לכתוב דברים (שכן זה יהיה הרגע מאותם ספרי המדע הבדיוני שבו נצטרך להחליט החלטות מורכבות לגבי הרחבת המושג "אנושי") – אבל לשאול "מדוע" הוא הבסיס לזיהוי מי או מה עומד מאחורי מידע שאנו צורכים, ובטיחותנו תלויה ביכולת לשאול "מדוע" באופן תמידי ולהימנע מהיגררות לפעולה כשאין לנו תשובה מספיק טובה על כך.
תן פה כמה טיפים בסיסיים: איך נזהה פייק ניוז ברשת? ומה הכלל הראשון שאתה ממליץ לכל הורה לתת לילד שלו – כשהוא גולש באינטרנט?
לגבי פייק ניוז – בדומה לתשובה הקודמת אינני חושב שמטרתנו היא לזהות פייק ניוז. מטרתנו היא להתייחס לכל דבר שאנו מוצאים ברשת כפי שהוא – דעה או סיפור ש"סתם אדם כתב". הדרך לסמוך על אדם או על טקסט שנכתב היא דרך שאנו צריכים לבנות ולעזור לילדינו לבנות. הדרך הזו צריכה להתקיים כדי להימנע מהיגררות לפעולה בקלות רבה מדי. אנו בטוחים פחות כאשר קל להניע אותנו לפעולה וכאשר קל לגרום לנו לסמוך על מידע.
זהו הטיפ הבסיסי – להזכיר לילדים שכל דבר שהם קוראים הוא דעה או סיפור של "סתם אדם". אין זה אומר שלא צריך לסמוך על כלום, אלא שצריך לבנות דרך לדעת איך לסמוך. אם אנו שואלים את עצמנו "מדוע אנו סומכים על דבר מה", מצבנו ייטב בהרבה. נכון, ללמוד איך לסמוך על אדם או תוכן זר זה לא פשוט, הספר לא מתאר את הדרך כ"טיפ פשוט ובסיסי" בודד, אבל העובדה שזה דבר מורכב לא צריכה להרתיע אותנו כלל. להיפך, זה טוב שאנו נתרגל את ילדינו לשים לב לפרטים, ולניואנסים, ולהקשר, כחלק מהשאלה "מה הדבר אליו התכוון הכותב" (או צלם הסרטונים) וכן "מה מטרתו". כי זה יוצר דרך שצריך ללכת בה, לפני שמונעים לפעולה, ואיננו מונעים לפעולה בקלות רבה מדי.
עם זאת – קל לי להגיד להורה את הטיפ הבסיסי הבא – כשהילד נכנס לראשונה לאינטרנט, צור הדרגה באופן הוא נחשף לדברים. תן לו את הזמן ללמוד, גם מכם (בעזרת הספר), איך להתנהל. והדרך הקלה ביותר היא להבדיל בין תקשורת עם האחר שמבוססת על מספר הטלפון שלו (כמו בתוכנת הוואטסאפ הנפוצה) לבין תקשורת עם האחר המבוססת על פרופילים (כמו ברשתות החברתיות) שצריכה לבוא בשלב מאוחר יותר.
עבורי, שליחת הילד למחוזות בהם האחר מזוהה על ידי פרופילים, כמוהו כאמירה שהילד מוכן "לפגוש אנשים חדשים לבדו" (אנשים חדשים מכל גיל שהוא). אני ממליץ שלא לעשות זאת עד שילדכם לדעתכם מוכן לכך גם מחוץ לרשת.
טיפ אחרון שקל לביצוע קשור להעברה אוטומטית של מידע. ילדיכם יגלו מהר מאוד שנשלחים אליהם, גם מחבריהם בוואטסאפ, הודעות בדומה להודעות השרשרת הותיקות אותם הם ירצו להעביר מיד לחברים נוספים. הם יכולים לכלול לינק (שעלול להיות מסוכן, או להוביל לקבוצת וואטסאפ מלאת זרים), או מידע, או אפילו בדיחה שטותית. למדו אותם שלא להעביר שום דבר אלא אם הם מוסיפים מילים אישיות על הסיבה שהם מעבירים, מה הם חושבים על כך, האם הם עצמם עשו את זה. ולמדו אותם במקביל כמאזינים להתעלם מהודעות כאלו שהם מקבלים, ללא אותם מילים אישיות וללא הסיבה או הסבר על מקור ההודעה.
את הספר, "דרך דלת: כך לימדתי את ילדיי בטיחות ברשת", (קינמון הוצאה לאור), אפשר להשיג באתר המחבר ובאתר ההוצאה www.thedoorway.co.il
ספר נהדר ומומלץ בחום!