איך ניתן לתאר, כיצד ניתן להסביר, איך אפשר לקלוט שילד בן שמונה עשרה שרק אתמול התקשר וסיפר לאמא על פעולה מבצעית מוצלחת, איננו פה היום יותר?
כיצד אפשר לנחם את האב שאיבד את אשתו וילדיו בעת פיצוץ מחבל מתאבד?
המציאות הנורמלית שלנו היא לא נורמלית. אנחנו יודעים זאת וממשיכים בכל הכוח, בכל העוצמה, בכל החיים. המדינה שלנו ממשיכה להתפתח ולצבור הישגים מדהימים, האנשים שמרכיבים את העם המופלא שלנו עולים ומתעלים, לא נכנעים, לא כלים.
לא בכדי יום העצמאות צמוד ליום זה באופן שמעורר תמיהה וקושי גדולים כל כך. מן הסתם החלטה זו יכולה הייתה להתקבל רק אצלנו ולא בשום מדינה אחרת. אבל אנחנו יודעים ומכירים את ההיסטוריה: היא רצופה גלות, אסונות וכאבים, קשיים בלתי נתפסים, לצד שמחות כבירות, ניצחונות ניסיים ואחדות מרגשת. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, והוי- כמה היא ארוכה, אבל התכלית שלה שווה את זה.
הצפירה והורדת הדגל הם אמצעים מלאכותיים על מנת להזכיר לנו מדוע עומדים דקת דומייה, אך לראשים המורכנים ולעיניים הבוכיות אין צורך בכך. הם מתחברים בזעקה עצורה ואילמת, מתקשים לעכל שאין זה חלום.
בסופו של יום נביט כולנו בעיניהם של אלו שהיו ואינם עוד, של אלו שבזכותם אנו כאן. השאלה הגדולה היא האם כשיחלפו הטקסים והדמעות, ההספדים והתמונות קורעות הלב, נמשיך הלאה לדרכנו, כל אחד בנפרד, או שמא נכניס את כל הנשמות הטהורות האלו אל הלב ואל ערכי הליבה שלנו ונזכור מה היא התכלית האמיתית.
כי הם זכרו.
ואנחנו?
"כי במותם ציוו לנו את החיים".
הטור שלך,מוריה יקרה,מלא רגישות ונוגע לנימים העמוקים ביותר של הנפש,תבורכי=ס.ויקי