גאיה הגיעה לפגישה, סיפרה שעברה טיפול שני בשטיפה אנרגטית, על ידי מטפלת בשיטת נאדר בוטו. בזמן השטיפה, עלתה לזיכרון תקופה בה גרה עם הוריה. הייתי כבר בת 28 סיפרה גאיה, הורי רבו המון. לי, זה גרם להתכווצויות. ולתחושה של חוסר ביטחון בבית שלי. היה לי פחד שגם החיים שלי יראו ככה. התפללתי, שלי לא יהיו חיים כאלה.
בלילה, אחרי השטיפה האנרגטית, נזכרתי בשכנות שלי מהילדות. הילדות, שפגעו בי מינית. הייתי בגיל שלוש או ארבע. הן הפכו אותי לעבד שלהן. היו מאוד מפחידות ושלטו בי. הפחידו אותי שאם אגלה למישהו מה שקורה, יקרה לי משהו איום ונורא. לכן, אסרו עלי לספר לאף אחד מה שקורה אצלן.
הרגשתי אפס, מושפלת, חסרת אונים. פחדתי מהן. כל פעם מישהי אחרת אמרה לי: את תקשיבי רק לי. ותעשי מה שאני אומרת לך. אוי ואבוי אם לא תעשי מה שאני אומרת. ואת לא מגלה לאף אחד. אני הייתי בלחץ גדול. לא ידעתי למי להקשיב. ולא יכולתי לדבר עם אף אחד. הן שלטו בי לגמרי. הכריחו אותי לעשות דברים נגד רצוני. היום, אני מרגישה שאני לא מוכנה שאף אחד ישלוט בי. זה מאוד חזק בתוכי. אם מישהו מנסה, אני מגיבה באגרסיביות.
במדיטציה, חזרנו לזיכרון הכואב הזה שעלה. שאלתי את גאיה, מה היה יכול לעזור לה אז, כשהייתה ילדה קטנה?
תשובתה הייתה: שהיה לי למי לספר.
שהיה שם מישהו שיכל לחזק אותי.
שאף אחד לא יוכל לשלוט בי.
שאדע, שזה בסדר לספר מה שקורה שם.
שיהיה לי האומץ לספר.
שאוכל לסמוך על עצמי
שיהיה לי יותר ביטחון.
שאוהב את עצמי.
שאדע שאני ילדה/אישה חופשיה.
שיש לי כוחות.
את כל אחד מהדברים שגאיה אמרה, שמתי בתוך בלון דמיוני. ביקשתי מגאיה, לנשום לתוכה, כל פעם את התכונה שמכיל הבלון.
את זה שיש מישהו שהיא יכולה לספר,
שיש שם מישהו שמחזק אותה.
שזה בסדר לספר….
לנשום לתוכה אומץ,
ביטחון,
אהבה עצמית,
חופש,
ושיש לה המון כוחות.
דמייני שגאיה הקטנה, נושמת לתוכה את כל הדברים האלה. מתמלאת בהם, ביקשתי מגאיה.
לאחר כמה דקות שאלתי:
ואז, מה קורה כשגאיה הקטנה פוגשת את האחיות, כשהיא מלאה ביכולות האלה?
אני אומרת לא!!! אמרה גאיה בהחלטיות!
אתן לא יכולות לעשות לי שום דבר!!!
אני אספר הכל לאמא שלי!!!
ואבא שלכן ירביץ לכן!!!
לא אעשה מה שאתן רוצות, מה כבר תעשו לי?
אתן בנות מגעילות, דוחות, מסריחות. !!
מתעללות בילדה שקטנה ממכן.!!
אתן אפס!!!
אני שונאת אתכן. !!
הכנסתן לי פחדים סתם, מכן.
מה כבר יכולתן לעשות לי?
תשובה: כלום !!!
דמייני את גאיה הקטנה, מספרת לאמא שלה.
איך זה מרגיש שאלתי?
אני מרגישה הקלה גדולה. אמא מחבקת אותי באהבה. וההתעללות לא חוזרת על עצמה, לעולם!!
אני מרגישה, אור רכות וחום, שממלאים אותי עכשיו, סיפרה גאיה של היום. חבקי את גאיה הקטנה באור, ברכות ובחום הזה, ביקשתי מגאיה הגדולה. תני לשתיכן להתמזג בדמיון. כשגאיה הגדולה, ממלאת את גאיה הקטנה בכל התכונות הטובות והמחזקות האלה.
נתתי לגאיות, להישאר בחיבוק המרפא הזה דקות ארוכות. זהו זמן חסד, של ריפוי עמוק. של פצעים עמוקים בנשמה של ילדה קטנה. שאז לא היה לה את האומץ לספר. עד היום בעצם. היום, כשתהליכי הריפוי מלווים אותה, הנשמה מרגישה שהיא יכולה להיפתח. לספר. לשחרר מועקות משכבר הימים. ולפנות מקום לרכות, לקבלה, לשיחרור ולסליחה.
סליחה, קודם כל לעצמנו. שפעם לא יכולנו לענות, או לספר, או לעשות אחרת. פעם לא יכולנו, כיוון שלא היו לנו כלים, או תמיכה. סליחה לעצמנו, היא כל כך חשובה. היא מאפשרת לגאיה של היום, להיות משוחררת מהתחושות והזיכרונות הקשים ההם. למלא באור, באהבה, ברכות את המקומות האלה.
דבר נוסף לגבי סליחה, היא הסליחה לאחרים. זה נושא מורכב, ומאוד חשוב. אגיד כאן רק, שהסליחה לאחרים, היא לא הסליחה למעשים שלהם. שלעיתים הם בלתי נסבלים ואיומים. הסליחה היא לנשמה שלהם. אדם או ילד/ה שעושים דברים איומים, הם אנשים שפצועים בנשמה שלהם מבפנים. כלפי חוץ, הם יכולים להראות שאצלם הכל טוב. השאלה היא כמה עמוק פצועה נפשם. הסליחה היא לנשמה הפצועה שלהם, שזקוקה לריפוי עמוק. לא תמיד, ואולי בכלל לא, נוכל לרפא את נפשם. אבל, בשביל עצמנו, כדי שלא נמשיך להיות קשורים אנרגטית אליהם. מוטב לנו, שנסלח לנשמה שלהם. כדי שאנחנו, נוכל להשתחרר רגשית, נפשית, אנרגטית, מהעבר הכואב.
אני הכותבת יודעת שלפעמים, אנשים פוחדים, שיעלו זיכרונות מדברים קשים מהעבר, ושהם לא יוכלו או ידעו להתמודד איתם. אבל העניין הוא כזה. הנשמה שלנו יודעת, מה נכון לה לשחרר ומתי. זה כמו ספיראלה. כאשר משהו משתחרר, משהו עמוק יותר עולה לפני השטח. משהו, שפעם, לא היו לנו הכלים והיכולות להתמודד איתו. עכשיו, תוך כדי ליווי נכון, האדם מקבל תמיכה ורוכש כלים ויכולות חדשים. משהו משתנה לטובה בתודעה. עכשיו, אפשר להתבונן בזיכרונות העבר, בלי שנתפרק מהם. מה שהיה, היה. אבל, במקום שהעבר ישתלט עלינו, אנחנו מפתחים את היכולת, להתבונן בו. ולרפא את הפצעים העמוקים. כך, שכעולה הזיכרון, זה זיכרון כואב, אבל כואב פחות. יחד עם הזיכרון, עולה גם היכולת לחזור לעצמנו, לכוחות שלנו. הוא כבר לא מאיים עלינו יותר וזאת, תחושת חוזק ועוצמה שמעודדת ריפוי עמוק.
גאיה, למרות הזיכרון הקשה שעלה מהילדות, יצאה מהפגישה, עם חיוך ענק. אצלי הכותבת, כאשר כתבתי את המאמר הזה, עלו אחר כך, ארועים כואבים מהעבר. שאלתי את עצמי, האם סלחתי לעצמי לגמרי, על חוסר הכלים שלי אז, להתמודד נכון יותר עם הסיטואציות הכואבות. ?
שהרי, לא היו לי אז את הכלים והיכולות להתמודד נכון איתם. עצם שאילת השאלה, העלתה הרבה זיכרונות ורגשות. עכשיו, פשוט התבוננתי בהם. ושלחתי לעצמי את האור האהבה והרכות, שהייתה חסרה לי אז. משהו בי התרכך מבפנים.
ואתם הקוראים/ות, האם תוכלו להתבונן ולסלוח לעצמכם, על אירועים מהעבר, או ההווה, שהעיקו או מעיקים עדיין?
הכותבת: בילי שקד
לייעוץ: 0528373577.
הוספת תגובה