גאיה הגיעה מחויכת, מאושרת, עם גינס צמוד ועיניים נוצצות. חייכתי, נהנית לראות אותה כל כך קלילה, מלאת חיים ומאושרת. האנרגית הטובה שלה, גרמה לי לחייך באושר. בהפתעה גמורה, לנוכחות הקסומה שלה. כאילו מישהי אחרת הגיעה אלי. עברתי את הניתוח בהצלחה היא מספרת. הוציאו לי את הפרוצדורה הרפואית שאימללה את חיי שמונה חודשים. גרמה לי, לדלקות, זיהומים, כאבים, חולשות. זה היה סיוט ממושך.
יום אחרי הניתוח, חזרו לי הכוחות. התחלתי לחזור להליכות לים ובחזרה. אמרה, בהקלה ובסיפוק. והכי כיף, אני יכולה ללבוש שוב גינס צמוד, וטייץ. ולא רק בגדים רחבים, שהייתי חייבת ללבוש, בגלל הפרוצדורה הרפואית שהתהלכתי איתה שמונה חודשים, ארוכים, מייגעים מלאי סבל.
>>>את אוכלת בריא – אבל חושבת "מחלה"
בבית החולים, הכל הלך חלק. מצאו לי ורידים בקלות. מסתבר שהיה לי עוד חיידק, וקיבלתי אנטיביוטיקה. למרות החיידק, הכל עבר בשלום. יצאתי מבית החולים, בלי הפרוצדורה, בלי כאבים, וחזרו לי הכוחות. הרגשתי כמו בן אדם חדש. הייתי כמה ימים בהיי. התחלתי הליכות, קצת הגזמתי. רציתי להוכיח לעולם ובעיקר לעצמי, שחזרתי להיות אדם רגיל. היה לי קצת קשה, כל המאמץ הזה, קצת הגזמתי. לא עצרתי. בנוסף, חזרתי גם לכבס, לבשל בבית.
אתמול בערב, הרגשתי שיש לי חום. סוג של התקררות. לשמחתי, קמתי הבוקר בלי חום. הבנתי שהגוף אמר לי: תרגעי. !!! את עוד לא כרגיל!!!
לאן את ממהרת??? עצרי!!.ובאמת, לאן אני ממהרת? הבנתי, שעכשיו זה הזמן לעשות מה שבא לי, אבל להאיט קצת את הקצב. וזה משהו, שהוא לא פשוט לי. להאט.
במדיטציה, לאחר ההרפיה העמוקה, עלו התובנות אצל גאיה:
אני יכולה להמיס את הגידולים, אם אני אשחרר. אם אני אצליח להאט את הקצב.
אם אני אקשיב לגוף שלי.
אם אני לא אשתדל כל כך, להיות "נורמאלית".
אם אני לא אנסה כל הזמן, להוכיח לאף אחד שום דבר.
אם אני פשוט, אוריד הילוך.
אם אני פשוט, אשחרר וארפה. להרפות ולשחרר, זה המסר לעצמי הכי חשוב כרגע.
אם אני לא אהיה בלהספיק – אפשר יהיה לשחרר את הגידולים. אפשר יהיה לתת לגידולים ללכת.
הרצון להיות נורמאלית – לא עושה לי טוב. אני בתהליך ריפוי – אני לא צריכה להתאמץ להיות נורמאלית. אני צריכה בעצם – לשמור על עצמי, מעצמי.!!! ביקשתי מגאיה במדיטציה, לדמיין את עצמה, מורידה קצב. שמה לב, מה נכון לה. מתי וכמה.ואיך זה מרגיש לה, להיות בקצב יותר איטי. לעצור מידי פעם, להקשיב לעצמה מבפנים
לאחר רגע של שקט מבורך, גאיה אמרה בחיוך: כשאני עוצרת, כשאני מאיטה את הקצב, זה עושה לי הרגשה ממש טובה. בנוסף, האגן מרגיש נעים ומשוחרר. כאילו משהו מתפקד שם אחרת. אין כאבים. ואין אי נוחות. משהו הרבה יותר שקט שם. ואני הכותבת, הרגשתי, שעשינו עוד צעד קטן ואולי גדול להבראה של גאיה. הרגשתי תחושת סיפוק, שגאיה התחברה למשהו עמוק וכל כך חשוב להבראה שלה.
השאלה, שתמיד נמצאת, כשעולות תובנות מבפנים, היא האם נוכל להתמיד וליישם את התובנות הללו לאורך זמן?השאלה הזאת, היא המפתח להבראה העמוקה שלנו. כיוון, שזהו צעד חשוב, להגיע לתובנות מבפנים. אך, ליישם שינוי, זה לצאת מאזור הנוחות שלנו. שהוא לא באמת נוח. אבל אותו אנחנו מכירים. והוא חלק מאיתנו לאורך הרבה מאוד שנים. הבעיה היא, שהוא בדרך כלל, הוא גם נקודת התורפה שלנו. במובן, שאם נמשיך להתנהג כמו שאנחנו רגילים, כנראה לא נבריא מבפנים.
כאימרה הידועה: אם תמשיך לעשות מה שעשית עד עכשיו, תקבל את אותה התוצאה, שקיבלת עד עכשיו. (זאת בערך האימרה, אולי צריך לדייק אותה. אברר את זה).לכן, השינוי האמיתי, הוא בדפוסי ההתנהגות שלנו. באופן המחשבות שלנו. ביכולת להקשיב באמת ולעומק לרצונות הנכונים לנו. לרפא את פצעי העבר. ולהיות ברגע הזה, אותנטיים למי שאנחנו באמת. זאת עבודה ממושכת, לא כל כך קלה, אבל חשובה מאוד.
ופירותיה, יקרי ערך, לעין שיעור. שמחתי, שגאיה הגיעה בעצמה תוך כדי המדיטציה, לתובנות החשובות והמרפאות הללו.
מי ייתן, ותוכל ליישם אותן, לאורך זמן.
כאן, נכנס הליווי שלי לתמונה, כי לבד, זה לא פשוט להתמיד בשינוי. הטבע האנושי, הוא לחזור למוכר ולידוע. כולנו, זקוקים לפעמים, למישהו שייתן לנו יד. כי " לא טוב היות האדם לבדו. אבל הוא לבדו בין כה וכה…". (נתן זך/ מתי כספי). (כאן עולה לי התמונה, של מיכאלאנגלו, נדמה לי, של היד של אלוהים, והאדם. )
הוספת תגובה