רחל לניאדו, בת 57 מחולון, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשלוש נכדות, שעבדה במשך 22 שנה בארגון יד לבנים, גדלה וצמחה בו, ביצעה את כל שדרת התפקידים בארגון עבור דרך תפקיד סמנכ"לית עד תפקיד המנכ"לית ב-12 השנים האחרונות. "שימשתי במספר תפקידי מפתח והניסיון והכרת הארגון על צרכיו המיוחדים סללו את הדרך עד למשרת המנהלת הכללית, אישה בתפקיד שהיה מזוהה תמיד כגברי", היא אומרת.
ימים אלה שלפני חודש אוקטובר ויום השנה למלחמת יום הכיפורים הם תמיד כואבים, קשים ומורכבים בשל האזכרות לחללים הרבים שנהרגו במלחמה זו. לדבריה, "זה בלתי נתפס שכבר חלפו 50 שנה מאותה מלחמה. החשש הגדול של בני המשפחות שבשל התבגרות אוכלוסיית ההורים השכולים והעובדה שרבים מבני המשפחות השכולות הולכים לעולמם ולא נותרים שארים, יישכחו יקיריהם שנפלו במלחמה. לכן האחריות על שימור הזיכרון של חללי מלחמה זו מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו והיא הופכת לאחריות, לציווי ולחובת המדינה שמחויבותה לשימור זיכרון היקירים שלנו, להקניית משמעות והנחלת ערכים – התחייבות לשימור הזיכרון גם הרבה אחרי שכולנו כבר לא נהיה כאן. בימים אלו, שבהם מופץ באקרנים הסרט 'גולדה', אני חושבת בעצב גדול על מכתב התנחומים שהיא כתבה למשפחות השכולות יממה לפני פרוץ המלחמה שבו כתבה: 'זיכרון יקירנו ממריץ אותנו לעשות הכל למען לא יהיה עוד הרג ולא נדע עוד שכול'. גולדה לא שיערה בנפשה שפחות מ-24 שעות מאוחר יותר תפרוץ המלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל, שבה נאבד אלפי חיילים ואלפי משפחות יצטרפו למשפחת השכול הגדולה".
לדבריה, קרובי משפחה רבים של חללי מלחמת יום הכיפורים כבר אינם בין החיים, "ובשיחות טלפון בימים אלו עם בני המשפחות אני שומעת בקולן את הכאב הגדול, שהזמן לא מרפא את הכאב והגעגוע ליקיריהן רק הולך ומתעצם. אני מקשיבה ומחבקת את המשפחות של אנשים יקרים אלו, שבזכותם יש לנו מדינה. הם מספרים ומשתפים בכאב את הזיכרונות שהולכים ומתרחקים בחלוף השנים, אבל אומרים שהם חייבים להמשיך כי זו הצוואה הלא כתובה של יקיריהם. אי אפשר שלא לראות ולחוש בכאב ובגעגוע הצורב של בני ובנות משפחות אלו. כלפי חוץ הם עומדים חזקים, אך בתוך ליבם מרוסקים מכאב. הנחמה היחידה שלהם זו ההבטחה, ההתחייבות הבלתי כתובה של כולנו, שנזכור אותם ולעולם לא נשכח את הזיקה הגדולה שיש לנפילתם על קיומה של מדינת ישראל".
לניאדו הייתה ילדה בת שבע במלחמת יום הכיפורים. "אמא שלי הייתה בהיריון עם חמישה ילדים קטנים בבית, ואף אחד לא ידע מה קורה עם אבא שלי שגויס למילואים . במשך ימים רבים אימי ניסתה לברר מה קורה איתו, היכן הוא , זו הייתה תקופה של חוסר ודאות וכאוס מטורף. הקשר עם אנשים רבים מסביב שגוייסו למילואים נותק אם זה דודים שלי שגויסו למלחמה, שכנים ועוד רבים. בזיכרון שלי מאותם ימים רצות תמונות רבות, שבהן רק נשים וילדים במקלטים בחוסר ודאות מוחלט מבלי לדעת מה קורה. אבא שלי חזר הביתה רק בסוף המלחמה, ולפני כן אף אחד לא היה יכול להגיד לאמי מה קורה איתו והיכן הוא נמצא".
הוריה של לניאדו עלו לארץ מסוריה בשלהי 1965 הישר לשכונת ג'סי כהן בחולון, שבה גרו בצריף קטן משפחה גדולה הורים, שישה ילדים והסבתא של רחל. כשהכריזו על הקמת מדינת ישראל החלו הפרעות ביהודי סוריה ורבים מהיהודים ברחו במנוסה לישראל, ביניהם בני המשפחה של אמה של רחל. הוריה הגיעו ממציאות קשה מאוד באותם ימים בסוריה, שבה אמה של רחל סייעה להבריח יהודים לישראל, אבל אנשי המוחבאראת (שירות הביטחון של סוריה) לא האמינו שאשה עשתה זאת ולכן עצרו את אביה ז"ל, שישב בכלא הסורי לאחר שעבר שם עינויים קשים מאוד שבעקבותיהם נותר הגב שלו מצולק, ויצא ממנו כנגד כל הסיכויים שכידוע אין איש זוכה לצאת בחיים מהכלא הסורי .
כאמור, במשך 22 שנה שימשה לניאדו במגוון תפקידים בארגון יד לבנים, שהיא מעידה ששימש עבורה בית שני, מקום של קשרים עמוקים ומקום שבו עצב ושמחה שזורים בו בכל רגע ורגע. "במשך שנים רבות ליוותי משפחות שכולות ואצל כולן ראיתי והרגשתי את תחושת הגאווה שלהם ואת אהבתם הגדולה לארץ. הייתה לי הזכות להיות אוזן קשבת וכתף להישען עליה במשך למעלה משני עשורים, ועדיין המשפחות עבורי הן מודל להשראה, לחוזק ולעוצמה. מהן למדתי מהי אנושיות בצל השכול, מהו הפירוש של הביטוי 'להמשיך הלאה' ומהי אותה יכולת מופלאה לחיות עם, לצד ובתוך השבר הגדול ובד בבד לתת מעצמך לאחרים, לעזור למשפחות חדשות, ללוות את כולם ברגעים הקטנים, בשעות הקשות וגם ברגעים משמחים שמזמנים לנו החיים. היו לי שיחות טלפון רבות מלב אל לב עם בני משפחות שכולות, שפתחו את סגור ליבם ושיתפו בנסיבות ובאירועים משמחים, כולל רגעים קשים ומשברים. זו הייתה זכות גדולה עבורי לבצע את העבודה שלי בחרדת קודש ,עבודה שראיתי בה שליחות".
לניאדו מספרת בימים אלו, שבהם מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים שאחד הדברים החשובים והמשמעותיים שקרו בעקבות המלחמה ובעקבות המספר העצום של החללים שנהרגו בה, מלחמה שחוללה שינוי מהותי במדינה, שישראל של אחרי המלחמה אינה ולא תהיה ישראל שלפניה, היה הקמת מערך הנפגעים בצה"ל. זאת מתוך הבנה שהמשפחות השכולות משלמות את המחיר היקר ביותר. "הוכשר מערך שלם שלמד איך לתמוך ולטפל במשפחות באופן שיוכלו להמשיך לחיות לצד האובדן והחסר הגדולים. מערך מקצועי ומיומן ואנשיו כולם מיוחדים בעלי רגישות ונשמה יתרה. צריך לזכור שבסופו של יום, כולנו חיים במציאות של זיכרון תמידי לצד הכמיהה הגדולה שלנו לשלום. לכן לצד ההנצחה והרצון שהשמות החקוקים על לוחות ההנצחה יהיו האחרונים, על כולנו חלה החובה והציווי להתמיד ולעסוק בהנחלת המורשת של יקירינו ולדאוג לשימור זכרם בלבבות לעד".
ברחבי הארץ יש אינספור מיזמי הנצחה רבים, מגוונים ומרחיבי לב לחללי מלחמת יום הכיפורים, כולל אירועים שונים בכל רחבי הארץ שמטרותיהם הם בעיקר הנצחתם והנחלת מורשתם של יקירנו לציבור הרחב וחיבור רב-דורי – דרך להפגיש את הדור הצעיר שיש בו צמא גדול לשמוע ולהכיר, "וכך לפתוח לו צוהר דרך סיפורים אישיים לעולמם של הנופלים, לאפשר לו היכרות עמוקה יותר עם המלחמה ועם רוח התקופה. הילדים של אז התבגרו והם בעצמם סבים וסבתות, וגם אני ביניהם, וזה מרגש לשמוע עוד עדויות ועוד סיפורים וזוויות חדשות של המלחמה".
היא מספרת בהתרגשות רבה כי מזה שנים רבות ההנצחה והעשייה למען חללי צה"ל מתרחבת וחוצה גבולות לכל העולם באמצעות הטכנולוגיה שמקצרת מרחקים, משמרת את הזיכרון לעד ואף מקשרת בין קהילות יהודיות וסטודנטים מחו"ל לבני ובנות משפחות שכולות. "מפעל הנצחה גדול זה הוא חשוב מאין כמוהו לשימור הזיכרון והנחלת המורשת. הוא מנציח את זכרם ואת מורשתם של הבנים ואת הערכים, שעליהם התחנכו ואת אהבתם וגאוותם לארצנו. המיזמים הייחודיים הרבים והמגוונים האלו מאפשרים חיבור, למידה ומהווים מקור השראה מערכי הרוח הייחודיים של עם ישראל, שהיו חלק בלתי נפרד מהנופלים. בימים אלו, שבהם החברה הישראלית משוסעת וממפולגת והקיטוב רק מתגבר, ראוי שנזכור כולנו את המחיר הכבד לעצמאותנו שלא ניתנה לנו על מגש של כסף ואת הצוואה שהותירו לנו יקירנו להמשיך לחיות כאן יחד", מסכמת לניאדו.
הוספת תגובה