אנחנו מתנדבים לעזור בעמותה כלשהיא למשל, כי זה ממלא עבורנו צורך מסוים, כגון תחושת סיפוק ואושר. גם אם האחר מרוויח מכך, עדיין מדובר ברווח הדדי, גם לנותן וגם למקבל. כלומר, לכולנו יש אינטרס כזה בכל פעולה שאנו עושים. אין מדובר בהכרח בנתון שלילי, להפיך. אם לבני האדם לא היו רצונות, העולם היה קופא על שמריו.
כשיש רצונות, יש יוזמה, וכשיש יוזמה, יש יצירה והתפתחות. אז מדוע למילה אינטרס יש בכל זאת קונוטציה שלילית? ייתכן והסיבה לכך נעוצה בשאיפה האידילית שבני האדם יפעלו למען האחר ללא קבלת תמורה. מאחר וכולנו יודעים שמדובר במצב אידילי, כולנו למדנו לפתח חשדנות. בכל פעם שאנו מקבלים משהו, מיד צצה המחשבה: רגע, למה נתנו לי? מה הם רוצים להשיג? מה עומד מאחורי הנתינה הזו? החשדנות הזו מתרככת כאשר שני הצדדים מדברים בכנות על רצונותיהם ובודקים אם מדובר ברווח הדדי לשני הצדדים. כאשר יש שיח פתוח על מצב של WIN WIN מתוך הבנה ששני הצדדים מרווחים אינטרס מסוים, בעצם יש איחוד אינטרסים או אינטרס משותף. הכלל הזה נכון בכל תחומי החיים. זה נכון בעבודה, בעסקים, בזוגיות ובחיי משפחה.
למשל, מנהל שולח עובד למשימה מיוחדת. אם העובד יצליח במשימה מעמדו יעלה. המנהל שולח את העובד למשימה לא רק משום שהוא רוצה שהעובד יתקדם אלא קודם כל משום שהוא רוצה שהמשימה תתבצע. העובד מבחינתו שועט לעבר המשימה בכל הכח, לא רק משום שחשוב לו שהמשימה תתבצע, אלא קודם כל בשל האפשרות שהוא יתקדם בתפקידו. לכל אחד יש אינטרס אחר, אבל איחוד האינטרסים יביא לתוצאות מספקות לשני הצדדים ואף אחד מהם לא יחוש מנוצל. כקומיקאית, בכל פעם שאני עולה לבמה ומצחיקה אנשים, אני מקבלת תגובות כגון: "הרבה זמן לא צחקתי ככה..תודה לך". אין ספק, הדבר ממלא את ליבי ומחזק את המוטיבציה שלי.
אולם האינטרס הראשוני שלי הוא קודם כל אינטרס ריגשי. באמצעות העבודה הזו אני מגשימה את הייעוד שלי, המטרות שלי, אני מתפרנסת בכבוד וזוכה לחופש ביטוי אישי ואומנותי. זה האינטרס שלי. האינטרס של הקהל הוא לקבל ערך של צחוק והנאה, הפוגה מתלאות היום ושעה של כייף. מדי שנה אני מופיעה בפני הורים שכולים בסמינר מיוחד. פעם אחר פעם מגיעים אליי בתום המופע אנשים שאיבדו את היקר להם מכל ואומרים לי: "תבורכי. זה מצווה לשמח אנשים שחווים עצב גדול".התשובה שלי לרוב חוזרת על עצמה:" אני מקבלת יותר ממה שאני נותנת".
כאשר מגיעים אליי מרצים ומבקשים ללמוד עמידה מול קהל, אחת השאלות הראשונות שאני שואלת אותם היא למה הם מרצים. מה המניע שלה שלהם? לרוב התשובות הן:" אני רוצה להעניק השראה, אני רוצה להעביר ידע, אני רוצה להשמיע את הסיפור שלי". הבעיה עם התשובות הללו, על אף הכנות שבהן, שהן לא פועלות על פי עיקרון ההדדיות. כלומר, ברור מה המרצה רוצה ומה האינטרס שלו, אך לא ברור מה הקהל מקבל.
מרצה חייב קודם כל להבין שכאשר הוא עומד על במה הוא חייב לקחת בחשבון את האינטרס של הקהל ולא רק את האינטרס שלו. בשלב השני הוא חייב לבדוק האם האינטרס שלו נמצא בקנה אחד עם האינטרס של הקהל, כלומר, האם יש מצב של איחוד אינטרסים. במידה ורק צד אחד מרוויח , המרצה יאבד את הקהל. כאשר קהל מגיע להרצאה הוא קודם כל מנסה להבין מה יצא לו מזה. מה הוא ירוויח, מה הוא ילמד, עם איזה מטען רגשי הוא יצא בסוף ההרצאה, ואיזה תובנות חדשות הוא ילמד.
הוא מצפה לצאת מההרצאה במצב אחר ממה שהוא נכנס. הוא מצפה לצאת עשיר בחוויות . אם לא יהיה לו ברור די בהתחלה מה יצא לו מזה, הוא יאבד קשב וסבלנות. לכן המרצה חייב די בהתחלה להבהיר לקהל למה ההרצאה חשובה קודם כל עבורו . יחד עם זאת, זה לא יהיה נכון להסתיר את האינטרס של המרצה, שכאמור הוא שונה מהאינטרס של הקהל. אולם זה לא צריך להיות הדבר העיקרי. לפני מספר שנים הנחיתי כנס חשיפת מרצים. בכנס זה עלו בזה אחר זה מרצים שהרצו הרצאה בת 10 דקות בפני קהל של קניינים המזמינים הרצאות למקום העבודה שלהם.
אחת המרצות סיפרה את סיפור חייה. בילדותה חוותה התעללות קשה, נישאה ושוב החיים התאכזרו אליה. רק לאחר שנים השתקמה וכעת היא מגיעה לספר את סיפור חייה. הסיפור היה כואב ומרגש ובכל זאת היה ניכר כי הקהל לא מפתח אמפתיה. ככל שהיא תיארה את מסכת ההתעללות שחוותה, כך הקהל נע בחוסר נוחות בכיסאות ומדי פעם נשמעו התלחשויות מצד הקהל. כשהיא סיימה, נדמה הייתה שהקהל נשם לרווחה. מה קרה כאן בעצם. איך ייתכן שאשה העומדת על במה, מספרת בגילוי לב מעורר השתאות את סיפור חייה והקהל מתקשה "לעכל" זאת? הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיה מאוד ברור מדוע המרצה מספרת את סיפור חייה.
היא רצתה לזעוק לעולם את שחוותה ולהשתחרר מהסיפור הקשה הזה. כבר בעצם העובדה שכתבתי כאן שהיא מרצה על סיפור חייה, טמונה הבעיה. עד כמה שזה לא נעים לומר, סיפור חיינו לא מעניין איש חוץ מאיתנו, גם אם מדובר בסיפור קשה או "צהוב". הקהל ישב באולם ופשוט לא ידע מה לעשות עם כל התיאורים הקשים ששמע ומה מצופה ממנו לעשות. האינטרס של המרצה "לשפוך" לעולם את סיפורה מוצא עד תום. אולם יש לקחת בחשבון שהרצאה היא לא טיפול פסיכולוגי והקהל הוא לא מטפל.
כאשר קהל מגיע לשמוע הרצאה על סיפור חיים הוא חייב להבין מה הוא לומד מהסיפור הזה ואילו תובנות הוא יכול לקחת לסל הכלים שלו. הוא רוצה לשמוע על דרכי התמודדות עם קשיים, על הצלחות וכישלונות וכיצד ניתן לצאת מחוזקים מהחוויות הלא פשוטות האלו. כאשר הקהל מקבל תובנות, נוצרת הזדהות. גם אם הקהל לא חווה את אותן חוויות קשות הוא יוצא מההרצאה עם כלים שהוא יכול לקחת בחיים הפרטיים שלו. הרגע שהקהל מבין שדבר אפשרי, הסיפור לא הופך להיות העיקר, אלא מה הקהל יכול ללמוד ממנו. בכל מופע סטנדאפ שלי אני מספרת על המשפחה העירקית שלי.
אני צוחקת על היחסים במשפחה, על המנטליות, הזוגיות וכמובן שכונת ילדותי. על אף שהסיפור מאוד ספציפי ונוגע למשפחה שלי, גם קהל שאיננו ממוצא עירקי מתגלגל מצחוק. מדוע זה קורה? מאחר והקהל יכול להשליך מתוך החווית של הבית שלי גם על חייו שלו, דבר היוצר הזדהות. כאשר מדובר במופע של בדיחות, קרוב לוודאי שהקהל יספיק לשכוח על מה צחק עוד בטרם יגיע הביתה. לעומת זאת, כאשר הוא צוחק ומזדהה, לא רק שלא ישכח את מה ששמע, הוא יוכל להעביר את הסיפור הלאה.
מאת: ענת אביעד, שחקנית , מרצה ומומחית לסטורטלינג ועמידה מול קהל
Anataviad10@gmail.com
הוספת תגובה