הצגה זו מציפה הרבה שאלות והרבה תהיות לגבי מהותו של החייל היום ומשווה לחייל של תקופת 48, …האם חייל הוא רק " כלי זין- כלי נשק, הנשלח לקרב ע"י מפקדיו רק כדי להרוג? להתעלל? להכות? ולהרע לחיילים אחרים, גם אם הם חיילי אויב ?או שיש בו גם רגשות? רחמים? מחשבה עצמית ?
ההצגה מתחילה בתמונה סוריאליסטית של 4 חיילים עם קסדות שאקדח מחובר לאזור החלציים שלהם ומופנה קדימה, הם צועדים לקדמת הבמה מרימים כל אחד רובה אם-16 ומכוונים לקהל הצופים בדממה מצמררת…ואז כמה סצנות מאוד קשות בהן 3 מהם תוך צעקות מקפיאות דם כמעט, מתחילים להכות ולבעוט בחייל הרביעי שלא ברור אם הוא משלהם או הוא אוייב!
הם מכים אותו, מפילים אותו, מפשיטים אותו ובסוף ההצגה גם יורים בו בעודנו שוכב על הארץ כאשר, שלולית דם מתחילה להתפשט סביב ראשו.
ואז משתלשלות מהתקרה 2 תמונות של אליאור עזריא החייל שירה במחבל על הקרקע!!
במהלך ההצגה, ישנה סצנה הלקוחה מעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, נובמבר 95,שחקן קורא מדף מוכתם בדם ואז שוב קולות ירי וזה מחזיר אותנו ליום הנורא ההוא בו נרצח ראש ממשלה בישראל. לפתע מושמעים גם שירים של הזמר הנפלא לאונרד כהן שרבים כנו אותו זמר המלחמות. כזכור במלחמת אוקטובר הוא בא לישראל ושר לפני החיילים.
הפסל יגאל תומרקין יצר כידוע את הפסל " הוא הלך בשדות" דווקא כאנטי תזה לספרו של משה שמיר " הוא הלך בשדות" בספר מוצג אורי יפה הבלורית הערכי, המצפוני והחיובי.פסלו של תומרקין מציג חייל , הבא לידי ביטוי בהצגה הזו, הוא מתנהג כמכונה, כרובוט, חסר רגש, מתעלל, מכאיב ולבסוף גם הורג.
והשאלה המוסרית שכנראה רוצה כותב המחזה להציף היא: מה קרה לאותו חייל אנושי ורחום של 48 ? האם הוא השתנה מאז ומה שמעניין אותו זה למלא פקודות גם אם הן מפלצתיות ואכזריות ביותר?
כמו שאמר הפילוסוף אפלטון" אדם לאדם זאב"
האם החייל המודרני הפך לזאב שהוא רק מכונה לוחמת?
האם לשם כך אנו שולחים את בנינו ובנותינו לצבא ולמלחמה?
שאלות קשות,סצינות קשות לצפייה.
תיבה ובימוי: אבי גיבסון בר-אל / פרפורמרים: אילון פרבר/ אליק ניב/ איסק צ'וקרון/ סהר עזימי
תיאטרון תמונע
הוספת תגובה