אם אני לא אצטיין, אז אני אפס

כן, זה לפחות ייתן לי הרגשה טובה לדמיין את זה, להיזכר במי שהייתי. ועוד תהיי, הוספתי. מחר, יש לי בדיקת סי.טי. ובעוד 10 ימים, מפגש עם האונקולוג. רק המחשבה על עוד סבב של כימו, ממש עושה לי רע, בנשמה. אמרה ועיניה נעצבו. אני מרגישה שאני מאוד קיצונית בהרבה דברים. גם ברצון להבריא, גם בתזונה וכו. אתמול למשל לקחתי כפית דבש, וזה עשה לי טוב, בלי רגשות אשם, פעם ראשונה מזה הרבה זמן.
אמרה וחיוך קטן עלה בשפתיה.

גם בעבודה, עבדתי קשה מידי. עכשיו, המחלה הביאה אותי למצב שאני בכלל לא יכולה לעבוד. אני פרפקציוניסטית בכל דבר. אני לא יודעת להיות גם וגם. זה תמיד או, או.. אם אני עושה משהו, אני עושה אותו עד הסוף. לכן, תמיד הצטיינתי, במה שעשיתי.

שאלתי: מה יקרה אם לא תצטייני?
אם אני לא אצטיין, ענתה בביטחון, אני אהיה אפס. גם כשקיבלתי ביקורת טובה מכל התלמידים, אם אחד אמר שאני לא מורה טובה, זה היה טראומתי בשבילי.  הסתובבתי עם תחושה קשה במשך שנתיים. הדבר הזה היה לפני 32 שנים, ועד היום אני זוכרת את זה, ומי היה התלמיד. גם היום  אם דבר כזה יקרה, זה כנראה ישפיע עלי. כך, אמרה ונראתה מהורהרת.

כנראה, שאנחנו סוחבים את אותן הרגישויות שלנו במשך הרבה מאוד שנים אתנו, אמרתי ברכות. זה מסע כבד מאוד. זה שאת זוכרת כל פרט מלפני 32 שנים. בעצם ממשיך להשפיע עליך עד היום, בלי לשים לב. כמו שאת אומרת, גם היום, זה יכול להשפיע עליך באותה צורה. כנראה, שיש שם משהו שמבקש ריפוי, בעיקר אם זה עלה עכשיו.

למשל, בתיכון למדתי מתמטיקה ופיסיקה. בפיסיקה נכשלתי. המורה רצה שאעבור מגמה. מה שזה גרם לי, שרציתי להפסיק ללמוד וללכת לעבוד, כיון שהרגשתי שאני כישלון. לכן רציתי להפסיק כל הלימודים. התחושה הייתה שבמידה ואני  לא מצטיינת בהכל, אני אפס, אז מה הטעם בכלל להמשיך בלימודים? שאלה מעניינת אמרתי. שווה שנתבונן בה.

תרגלנו מדיטציה. במדיטציה חזרתי לגאיה על המשפט שהיא אמרה לי קודם: "אם אני לא אצטיין, אני אהיה אפס". עלה לגאיה זיכרון מכיתה גימל. בכיתה גימל, התחלתי ללמוד אנגלית עם עוד שתי חברות  אחר הצהריים. שלושתנו הגענו לשיעור הראשון באחור גדול, המורה לא נתנה לנו להיכנס, כיוון שהשיעור עמד להסתיים, ואמרה לנו להצטרף לשיעור הבא. אני הרגשתי תיסכול גדול, איך זה קרה לי? איך כולם ידעו את השעה הנכונה, ואני לא. אני, שאני תמיד כל כך מקפידה. שתי החברות שלי, לא התרגשו מכל העניין, אני היחידה שלקחתי את זה כל כך קשה. עלתה לי תחושה של חוסר אונים.

שאלתי : איפה את מרגישה את התחושה הזאת של חוסר אונים בגוף? אני מרגישה כיווץ בבטן ענתה. עלתה גם ההרגשה, צריך להקפיד יותר, להיות יותר אחראית, אסור שזה יקרה. צריך להיות יותר מאורגנת, אסור שדברים כאלה יקרו. מה המורה תחשוב עלי? איך שנאמרו המילים האלה מפיה, גאיה פרצה בבכי מר. יחד אתו עלו התחושות הקשות, אני חסרת אחריות. איזה רושם עשיתי? אני צריכה להיות הכי טובה, וכבר בפעם הראשונה נכשלתי. אני צריכה להיות הכי מאורגנת, מצטיינת בהכל. לאט לאט הבכי נרגע. נתתי לגאיה כמה דקות להירגע עם עצמה.

לאחר מכן שאלתי אותה, מה היה יכול לעזור לך אז, בכיתה גימל להרגיש אחרת?

לקבל את עצמי אמרה, גם אם אני לא מושלמת. אני לא חייבת להיות במרכז העניינים, בכדי  להרגיש שווה. שאני שווה, כמו שאני. לאהוב את עצמי כמו שאני. גם אם אני לא מושלמת. לקבל חיבוק. שמתי את התכונות הנ"ל, בתוך בלונים, בצבעים שגאיה בחרה לכל בלון, לפי הרגשתה. למשל: לקבל את עצמי כמו שאני- היה בלון כחול. אני בסדר, גם אם אני לא מושלמת, היה בלון כתום. לקבל חיבוק, היה בלון ורוד וכו'.

כל פעם, נתתי לגאיה, זאת שבכיתה גימל, בלון אחד, וביקשתי מגאיה הקטנה לנשום את התכונה של הבלון והצבע של הבלון לתוכה.ביקשתי מגאיה הגדולה של היום, לחבק את גאיה הקטנה. שוב עלה בכי אצל גאיה הגדולה.  גאיה הקטנה אמרה לגאיה הגדולה: "תעשי שינויים, הגיע הזמן!". אחרי שהרגשות נרגעו קצת, ביקשתי מגאיה הגדולה, להגיד תודה לגאיה הקטנה. לאמר לה, שעוד תפגשו, שיש עוד הרבה  על מה לעבוד. נתתי לשתיהן להיות בחיבוק הזה את הזמן שנראה היה ששתיהן צריכות, כדי לאפשר לרגשות שעלו לרפא את שתיהן.

בסוף המדיטציה, גאיה סיפרה, הבטן שלי מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. אני מלמדת כ 33 שנים. כל שנה, יש לי חלום חוזר לפני תחילת השנה. בחלום אני מאחרת, ולא מוצאת את הכיתה. גם השנה היה לי חלום כזה.כמה הייתי צריכה את החיבוק הזה. כנראה , שאם הייתי מקבלת את החיבוק הזה, לא הייתי מרגישה אפס.

אני הכותבת נאנחתי, לפעמים, דבר כזה "קטן", כמו חיבוק, אפילו מאדם אחד שמאמין בנו, יכול לשנות מציאות חיים שלמה. בתור ילדים, וגם בתור מבוגרים, היכולת לשתף במה שקורה לנו, גם במציאות, אבל בעיקר לשתף במה שקורה במציאות הפנימית  הרגשית שלנו. לשתף בתחושות, ברגשות, בתובנות שעולות לנו בעקבות משהו שקרה לנו, יכול לשנות לנו את העולם. בעיקר את עולמנו הפנימי. את הביטחון שלנו בעצמנו וביכולת שלנו להתמודד עם מה שקורה. לשים דברים בפרופורציה. לרכך קצת את ההשפעה של מה שקרה. לרכך את הביקורת העצמית הנוראית שלנו, כלפי עצמנו.

למשל בסיפור שלך,  אוי ואבוי אחרת לשעור אנגלית הראשון אחר הצהריים, בכיתה גימל. ממש סוף העולם. איך זה קרה לך? את לא אחראית….וכו. היו התחושות, הביקורת העצמית, ורגשות האשם  והפחדים שעלו אצלך. מה המורה תחשב עלי? איזה רושם עשיתי? וכו.אם במקום זה, היית מקבלת חיבוק וחיוך, מאמא שלך למשל, שהייתה אומרת לך, לא נורא, זה יכול לקרות לכל אחד.  לשעור הבא תשתדלי להתגיע בזמן. אני מאמינה בך…וכו. אולי זה היה עוזר לך, לאהוב את עצמך, לקבל את עצמך, גם אם את מאחרת חס וחלילה לפעמים. ולחיות את חייך עם חיוך, קבלה עצמית, סליחה עצמית והנאה, במקום עם ביקורת עצמית כל כך הרסנית.

וואו, לקבל חיוך וחיבוק מאמא, עם מילים מרגיעות. זה לא משהו שהיה בלקסיקון של אמא שלי אלי. להיפך, אני זוכרת בעיקר ביקורת. לקבל את עצמי, לסלח לעצמי, אלו יכולות שלא היו לי מעולם. גם היום, זה משהו שלא קל לי לעשות, אם בכלל, אמרה גאיה בדאגה.כל החיים לפנייך, ללמוד לקבל את עצמך, לסלח לעצמך, להאמין בעצמך, שאת שווה כמו שאת, גם אם את לא מצטיינת, גם אם לפעמים את מאחרת, או טועה חס וחלילה, הוספתי בחיוך.

את חושבת שאצליח ללמוד את כל זה? זה כל כך שונה מהאופי שלי.תראי, את יכולה להמשיך עם הביקורת העצמית ההרסנית הפרפקציוניזם…לחיות את החיים עם פחדים וסרטס בלתי נסבל…או לקבל את עצמך, לסלח לעצמך, לחייך…לשחרר.

את יודעת, שמתי לב, שהיום באת, עם פתיחות גדולה יותר, עם צורך לשתף. כמעט ולא הייתי צריכה לאמר דבר. משהו בתוכך, הרגיש שהוא רוצה לשתף, לשחרר, לנקות דברים מהעבר, שיושבים שם שנים. עכשיו, כשאת מוכנה לשחרר ולשתף, הם עולים על פני השטח. כשזה קורה, הם כבר לא יפעילו אותך יותר. הם ישארו בתור זכרון מהעבר. בלי כל הרגשות הקשים שהזכרונות האלה נושאים בתוכם. זאת החשיבות של השיתוף. שיתוף שבא לרפא את פצעי העבר. עד שלא משתפים, נותנים לו מקום ונותנים לכל הרגשות שנלווים אליו לעלות, הפצע הזה, כנראה ימשיך לדמם, ולא ייתן לנו שקט. הוספתי.

אני מרגישה הרבה יותר קלה ומשוחררת עכשיו. המון תודה בילי. וואו, איזה מסע אני עוברת. מי היה מאמין? גאיה יצאה מהפגישה מחוייכת ואני, שמחתי שהיא משחררת מחסומים כבדים מהעבר, ומתחברת לתובנות שמעודדות ריפוי וחיבור, למי שהיא באמת.