נשמע כמו דבר והיפוכו? איך תחושת סחרור ואבדן שליטה כמו ורטיגו – מתיישב עם כוח ואיזון? מה בעצם קורה בתווך שבין סחרור לאיזון? האם אפשר שיהיה סחרור מאוזן או איזון מסוחרר? אפשר לחשוב על כוח צנטריפוגלי, על הכוחות הפועלים פנימה והחוצה ונגלה כי גם הטבע סביבנו פועל בדיוק באותה החוקיות. שני הפכים הופכים למשלימים של אותו שלם. וכמו שנאמר: "השלם גדול מסך חלקיו". רק מי שמתנסה יודע. כל מי שעוסק במחול יודע כי שני כוחות אלה הם בלתי נפרדים ואינם יכולים להתקיים זה בלעדי האחר.
בריאת האדם:
על תקרת הקפלה הסיסטינית, צייר מיכלאנג'לו את הציור המפורסם של בריאת האדם, בו היד של אלוהים כמעט נוגעת ביד של אדם ומפיחה בו רוח חיים. לכאורה ציור מופלא אך סטטי משהו. במפגש שלי עם היקום המיוחד שיוצרים קבוצת המחול ורטיגו – כוח האיזון, בכנס השני שנערך במרכז סוזן דלל, יכולתי להרגיש בעוצמה את מה שאולי הרגיש אותו אדם כשרוח החיים ננסכת בו. זה מחשמל כל תא ותא בגוף בתחושת חיוניות, ערנות ושמחה. אנרגיה טהורה של אהבת התנועה שזורמת מהרקדניות והרקדנים אפילו רק בישיבה ובהקשבה להרצאות המרתקות. אך אז הגיעה הסדנא.
עימי:
אחרי הפסקת צהרים טבעונית, דשנה ועשויה בטוב טעם, ארוכה ונינוחה בדיוק כמו שקריפ טיים מאפשר, בשמש החמימה של החורף, הגיעה זמן להתחלק לסדנאות. להתנסות אישית בתנועה. קיבלתי את הזכות להשתתף בסדנת עימי. טלי ורטהיים המופלאה, מדברת וכל גופה מדבר איתה בתנועה שנובעת אי שם עמוק מבפנים ונוגעת בכולנו – עמוק בפנים. אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי הנוכחות והתנועה המכילה ומציפה בו זמנית את כולנו. טלי מבקשת להרגיש את המקום שממנו מתחילה התנועה בגוף. באולם רובנו על הרצפה ויש גם כסאות גלגלים ופשוט אין הבדל בין מי שרוקדת על הרצפה או על כסא. כל האולם הפך לגוף אחד, שלם, מושלם, פועם וחי, נושם וחוגג את עצם הקיום הפשוט והזכות להיות בתנועה. ככה גולמי, יצרי, רחמי, עגול, הרמוני. איזה יופי קורם עור וגידים מתוך תוכנו.
לחזור לנשום:
הסיבה שאני בוחרת לתאר את החוויה המיוחדת הזו במילים, שנשמעות לצופה מבחוץ, אולי, מוגזמות, היא שככה זה עבורי. מה הופך חוויה לכל כך עוצמתית? אירועי החיים. כמו חלק מהרקדניות והמרצות, גם אני למדתי מחול בצעירותי. הגוף היה ביטוי יום יומי ואפילו מובן מאליו. הנעורים והגיל הצעיר הולכים יד ביד עם תנועה חופשית ויצירה. כעשר שנים אחר כך שברתי את שני קרסולי ולא רקדתי או רצתי כמו שאהבתי. עליתי במשקל עסקתי במקצוע יותר מילולי ויושבני ופחות תנועתי ומשהו בי לא בהחלטה מודעת ויתר על המחול והתנועה. בהמשך הדרך החיים זימנו לפתחי, לפני מספר שנים, גם אירוע מוחי והתנועה הצטמצמה אף יותר. השתקמתי יפה והפכתי לאסירת תודה על השיקום המופלא שהתרחש בי – תרתי משמע. רק המפגש עם ורטיגו ומה שהוא נושא בחובו, החזיר לי את ההרשאה ביני לביני – לחזור לנשום. לנוע החופשיות האפשרית כי יש דבר כזה מגוון תנועתי. ואפילו לא ידעתי שלא נשמתי כמו שצריך עד אותו רגע מכונן. חזרתי לנשום.
מגוון תנועתי:
הוא ביטוי כל כך מדויק וכל כך נכון. לכל אדם יש ייחוד תנועתי משלו. אין "זה טוב או זה לא טוב", "זה נורמלי וזה לא". יש מקום גדול ורחב, ללא התנצלויות או השוואות, ללא תלות במודלים כאלה או אחרים של יופי או אידיאל מסויים. יש בני אדם, כל אחד ואחת עם היכולות התנועתיות שהם יכולים להפיק מגופם ולהביע את עצמם – וכל דרך כזו היא יפה ומיוחדת ומתאימה כי יש מקום שיכול להכיל את כולם באהבה ללא תנאי.
הזמן המיוחד:
בהתחלה לא אהבתי את המושג קריפ טיים, שמתייחס לזמן של אנשים עם נכויות. אך מאד אהבתי את הזמן עצמו. כן לאנשים עם מגוון תנועתי יש צורך ביותר זמן. הכל לוקח לאט יותר. בזכות הזמן המיוחד, הגעתי כמעט בזמן, בזכות ההבנה כי לאנשים עם מוגבלויות יש צורך בדרך שונה שבה הם מתנהלים ביום יום שלהם. קריפ טיים החל להשמע חביב ואפילו מתובל בהומור עצמי. כשצפינו באחד הסרטים של נטלי צוקרמן בו היא רוקדת את זמן ההתלבשות שלה – מצאתי את עצמי מזדהה וצוחקת לעצמי, אופס… ככה בדיוק זה נראה לא על הבמה. אהבתי מאד את היכולת לחייך אל החיים, לראות בהם אמנות שיכולה לרפא את הרקדנית ואת הצופים בו זמנית. והיו עוד רקדניות אמניות ומרצות רבות וסדנאות.
אני כבר מחכה לכנס הבא וממליצה לכולם להתנסות בחוויה משובבת נפש ומסעירה.
הוספת תגובה