בחמש שנותיה הראשונות בבית הספר הממלכתי דתי, גילתה נורית את הקסם שבשפה המקראית. המפגש עם סידור התפילה והחומש היה עבורה התגלות של ממש. "השפה הייתה לי נהירה מאוד," היא מספרת, "ולעיתים מצאתי עצמי, ילדה בכיתה ג', מבארת את הכתוב לבקשת המורה למרבה פליאתו." ילדותה של נורית הייתה רוויה במילים ובסיפורים. בעידן שבו הרדיו היה המדיום העיקרי, היא הייתה מאזינה בקסם לתסכיתים ולסיפורים עלילתיים בשעות הצהריים. בשעות הפנאי, במקום לשחק בחוץ, הייתה מעיינת להנאתה במילון אבן שושן ובאנציקלופדיה לנוער שהייתה בביתם. הספרייה העירונית, ששכנה בבניין הסמוך, הייתה עבורה מקדש של ידע ודמיון.
כבר מגיל תשע החלה לכתוב יומן וסיפורים קצרים. המפנה המשמעותי הגיע בגיל 13, כשהחלה לכתוב שירים שחלקם אף התפרסמו בעיתון בית הספר. "כילדה פטפטנית, הופתעתי מהיכולת של שיר להתכתב דרכי בשיא התמצתיות, ללא כל הנופך שיש בפרוזה," היא נזכרת. "זה עזר לי להבין שאני כלל לא 'פרוזאית' כמו שחשבתי על עצמי. המילה האחת הפכה עולם שלם עבורי." רגע מכונן בחייה הצעירים התרחש בתקופת שירותה הצבאי, כשנסעה לקברה של רחל המשוררת. שם, בחיבור אינטימי עם אחת המשוררות האהובות בספרות העברית, קראה את ספרה שהשתלשל בחבל מהמצבה ונרדמתי עליה. "כשהתעוררתי התפללתי שיהיה לי ספר כמו של רחל," היא מספרת. תפילה זו התגשמה ב-1993, כשהוציאה את ספרה "זרדים" – שלימים גילתה כי הוא באותו פורמט בדיוק כמו ספרה הלבן של רחל.
"אורך"
"הפיחי בנר הדולק
שאת צלילים של נועם
נגוהות של יופי
רגבים של תקווה,
כל עוד דולק נרך
להבתך מרצדת
ביפי העולם להפיח
בו אור הנועם
ותקוה להגשים"
©️נחל
אבל המסע האמיתי של נורית רק החל. כמורה לגיאוגרפיה, היא גילתה את הקשר העמוק בין נופי הארץ לנפש האדם. "השילוב בין חקר התנ"ך לנופים הגיאוגרפיים, בעיקר מקורות מים ומפלים, היו לי לכלי עבודה נפלא," היא מסבירה. חלומות חוזרים על מרים הנביאה והבאר המיתולוגית שלה הובילו אותה לפתח שיטת ריפוי ייחודית המשלבת אנרגיית מים. "אני שייכת ל'עובדי האור' על פני הפלנטה," היא אומרת בפשטות. "המשמעות היא לטעת תקווה בבני אדם, לסייע להם להתעלות מתוך דחיסות חייהם למשהו מאוורר ונעים." בימים אלה, כשהחושך נדמה כבד מתמיד, המסר שלה מהדהד במיוחד: "עניין העבודה עם האור הוא הכרחי לתיקון ולריפוי הפצע הפרטי והפצע הקולקטיבי."שיריה של נורית, שרבים מהם "מתודרים בקודי אהבה וצמיחה, פיוס ומחילה", משתלבים בעבודתה הטיפולית. "המילים מרפאות גם זמן רב אחרי שהשיר הוקרא," היא מסבירה. "מילים ככלל בוראות מציאות. הבורא בורא עולמות במאמרי פיו 'ויהי'!"
במים אלה של חנוכה, כשהאור מהבהב בחלונות הבתים, יושבת נורית חסון לוי במטבחה ומדליקה נרות. לא נרות חנוכה, אלה יגיעו בערב אלא נרות כוונה יומיומיים. "בכל בוקר, לאחר ההודיות, אני מדליקה נרונים על השיש במטבח ועליהם מבקשת את בקשות היום," היא מספרת. מה שנראה כמנהג פשוט, הוא למעשה תמצית תפיסת עולמה: חיבור עמוק בין הפיזי לרוחני, בין המילה הכתובה לאנרגיה המרפאת. לקראת חנוכה, נורית מציעה תרגיל פשוט אך עמוק: "ערכו רשימת 'האור שבכם'. זו עבודה הדורשת התבוננות ותשומת לב רבה אל עצמנו. בכל יום מימי החנוכה, הדליקו נר עם כוונה להעצים אור מסוים בחייכם." היא מדגישה שחשוב לנסח את הכוונות בחיוב: "במקום 'אני רוצה להיפטר מעצלנות', אמרו 'אני מבקש/ת להעצים את החריצות שלי'." בתקופה מאתגרת זו, כשנרות החנוכה מאירים את החלונות, המסר של נורית מקבל משנה תוקף: "האהבה היא הדרך, האושר הוא הסימן, והאור הוא המטרה." אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לזכור – שבכל אחד מאיתנו טמון אור, ושהבחירה להדליק אותו היא בידיכם.
סיפורה הוא סיפור על כוחן של מילים לעצב חיים, על הדרך שבה ילדה שאהבה לקרוא ולכתוב הפכה למשוררת ומרפאה דרך מילים. היום, כשהיא מטפלת בתדרי מים ובאנרגיית האור, היא ממשיכה להפיץ מילים מערסלות, מאחות ומרפאות, יוצרת מרחב של ריפוי ושלווה דרך מילים ואנרגיה. "גם היום, כשאני כותבת שיר, אני חשה התעלות והודיה, והדחיסות שהייתה בי נעלמת כלא הייתה," היא מסכמת, מדגימה כיצד אותה ילדה שהתאהבה במילים ממשיכה לחיות בתוכה, מפיצה אור דרך שיריה וריפוי.
לינק לאתר:www.nurithason.com
הוספת תגובה