האדם זקוק לתקווה, ותקווה זקוקה ליסודות נטולי הגיון. ותוך שהוא מעצים את הסתירה, טבע אונמונו את המימרה הידועה, לאחר שנשאל "עד מתי אנו חיים", והשיב – כי "אנו חיים, כל עוד מישהו זוכר אותנו". בעידן המבולבל והטראגי שבו אנו חיים כאזרחי העולם, כיהודים, ובמיוחד בשנה האחרונה כישראלים, יש משהו מנחם בהרהורים בלתי רציונליים על השארות הנפש. אנשי המאה השמונה, אנשי עידן ההארה, לא מסוגלים היו לדמיין כי אנשי העתיד יעסקו בהבלים דתיים בעידן של מדע ונאורות, ואולם טבע האדם, גם בעידן שיודע לנסח את מותו של הגוף החי בכלים מדעיים, מסתבר, זקוק לנחמה.
הצורך הבלתי רציונלי, אך החיוני בנחמה אודות האובדן, מקבל ביטוי נפלא במחזה המטלטל של מילצ'ן ומושקטבליט, ומתחיל מן הרגע הראשון בו הצופה מוצא עצמו בתחנת טרמינל, תחנת מעבר, המנוהלת כטרמינל שדה תעופה קולני, שבין החיים לתהום הנשייה, ומעבד אט אט את הידיעה כי הוא חווה את אובדנו שלו. ואכן מושג "תהום הנשייה", המאתגר את הזיכרון האנושי, הולם היטב את החוויה שבאולם הבטון העלום באזור ששימש לעיבוד תעשייתי של דגים, שבין תל אביב ליפו. אפילו השלט – "מפעל דגים" נותר על גדר האבן המוקפת בתייל, ולצדו של אולם התיאטרון, חונים לעת ערב משאיות מערבלי בטון ומחפרונים, שהופכים בבוקר את האדמה רווית ההיסטוריה ובונים על גביה מבנים חדשים נטולי זכרון ורגש.
הצופה, פוגש עם כניסתו לאולם את דמותו של אייזיק ניוטון, הפיזיקאי והמתימטיקאי הנודע בן המאה השבע עשרה והשמונה עשרה, המשוחקת בידי רוברטו פולק הנפלא. דמותו המייצגת את השכלתנות הבזה לאותם מושגים היוליים, ניו-אייג'ים, עוברת יחד עם הצופה ויתר הדמויות תהליך השתנות מחשבתית, והשלמה עם המוות. ואייזק ניוטון, שהופך במהלך ההצגה ל"יצחק", מוצא עצמו בהתנגשות חזיתית כנגד דמויות שני צעירים המוצאים את מותם בטרם עת, ומחפשים בטרמינל את אמם. הצעירים המשוחקים בכשרון רב בידי רעות עג'מי רבת הקסם, ובן זאב רביאן המהורהר, מייסרים את הקהל בעידן זה בו מותם של צעירים עדיין נותר בלתי מעובד. הצעירים המגיעים לטרמינל לאחר מותם, עוברים, כמעבדי-אבל קלאסיים, את שלבי תהליך ההכחשה, הזעם ולבסוף ההשלמה ונתקלים בדמויות האירוניות המשוות לתחנת הטרמינל שבין החיים למוות, אופי של משרד ממשלתי.
במשחק וירטואוזי ומעורר השתאות של תומר שרון ונינה קוטלר, מנוהל קרנבל הגרוטסקה מכווץ הבטן ומהפך הקרביים. כנגדם ניצבת דמותה האלמותית של האם השכולה הנצחית, חווה אמנו, המשוחקת במשחק עמוק ומכונס בידי אורה מאירסון.
המחשבה כי אנו איננו מתים כל עוד מישהו זוכר והוגה את שמנו, בעיקר בימים אלה של שכול וטלטלה, מותירים את הצופה המום ומהורהר, והדרמה המתרחשת בחלל מרובה הזירות באולם התיאטרון המסתורי והמחתרתי משהו ביפו, והכתיבה הרהוטה של מילצ'ן ומושקטבליט, ובימויה הנפלא את הדמויות הסוריאליסטיות, כל אלה מזמנים חוויה אנושית וישראלית כאחד.
בקיצור – הצגה מטלטלת ונפלאה. לכו לראות!
להזמנות: https://www.hadive.org.il/he/show/say-my-name/
אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש סדרות הפודקאסט "משפט חוזר" ו"ישראל הראשונה" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה. ניתן להאזין לפודקאסטים, ב"כאן הסכתים" בקישוריות:
https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-776284/ https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8222/
מסקרן!