הדמיון בין מוזיקה לאוכל הוא אדיר: שני העולמות קשורים קשר הדוק לאמנות, לפריצת גבולות, ולניסיונות לערבב, לחדש ולאחד אנשים סביב מרחב או תמה אחת. ברגע אחר הם על הדרך, משתלבים ביום-יום ולא גוזלים יותר מדי מתשומת הלב: ביס שאתה חוטף בדרך לפגישה, שיר שאת שומעת ברדיו או צליל שהתגנב לאוזן מחלון של מישהו אחר. לעוסקים בשני התחומים האלו חשש אחד ענק. שישבר להם הלב.
זהו הסיפור של דריה ורד, שהוסיפה את ה"לעבוד" למשפט המוכר ה"לא נפסיק לשיר". הקול והתשוקה שלה להופיע מלווים אותה מלהקות ביה"ס היסודי ועד למגמת הג'אז בעירוני א', ממשיכים בהרכב ג'אז בצה"ל ומתחזקים בשנתיים ברימון. מגיל 13 היא עבדה ללא הפסקה במסעדות, בייביסיטר וקייטרינג, גם כדי לעזור בבית וגם כדי להצליח ולממן את הדך שלה.
כיום היא מג'נגלת במיומנות ובאומץ בין עבודתה כמנהלת הצוות במסעדה התל-אביבית "ברסארי" לבין החלום והדחף להוציא את הקול שלה החוצה. הזוגיות הביאה אותה לניו יורק, טרגדיה משפחתית החזירה אותה ואת בן זוגה לארץ, ואחרי שהסתכלה סביב על חבריה המוזיקאים ושאלה "למה דווקא הם", דריה החליטה לעצור, לנקות את השולחן ואת האנרגיות ולשאול "איך אני".
היא חברה למוזיקאי ולמפיק אדם בן-אמיתי ועכשיו מגיע "Childhood Memories", הסינגל השלישי שלה מתוך האי.פי "נחש".
עם קול מלטף שקל לזהות את היסודות הג'אזיסטים בו, דריה נותנת טעימה מתוך שברון הלב שלה. בשיר היא מדברת על התקופה שאחרי אלבומה הראשון "אובססיות" ועל הרגע בו חזרה לבית הוריה, מתבוננת בתמונות מילדותה ומנסה לזהות את החלק שנשאר מאותה הילדה שמסתכלת עליה.
אלמנט החזרה שבשיר מדמה את החוויה המוכרת בה הזיכרון מעמיק, מתחזק ועובר עיבוד מחודש עם המבט על התמונה.
בכישרון רב דריה מדגימה את ההבנה שאנחנו מורכבים מסך החוויות שלנו, מתחזקים בעקבות ההתנסויות שלנו ולומדים עם השנים למצוא את האיזון הנכון בין חלומות, עבודות, הגשמה, משפחה ולב אחד שמנצח על הכל.
הוספת תגובה