מאז מותו של אלי כהן עברו 100 שנים, אך מורשתו חיה ונושמת. כתבו עליו רבות, הנציחו אותו ברחובות, יצרו סרטים דוקומנטריים, אך מבחינתי – זה לא היה מספיק. הזכות לשבת ליד נדיה כהן, אלמנתו האמיצה, ולשמוע את סיפורה האישי.זה היה הישג שהותיר אותי המומה. במוזאון, שהוקם על יסודות העבר של עיריית הרצליה, החלה נדיה לגולל את סיפורם המרתק. קולה האנושי והמחבק סחף אותי מייד. סיפורה היה כולו התמסרות: לילדיהם, לחינוכם, ומעל לכל – לאהבתה העמוקה לאלי.
>>> למה יום הטבעונות הבינלאומי …
"הוא היה אדם מיוחד," סיפרה נדיה, "עם שמחת חיים מדבקת וצניעות קיצונית. הפרש הגילים בינינו היה משמעותי, אך ידעתי שהוא הגבר שלי." היא תיארה אותו כאדם עם זיכרון נדיר ואינטואיציה יוצאת דופן. "הוא היה כמו חתול," אמרה בחיוך, "לא מרגישים אותו לידך." הם בילו שעות רבות יחד ברחובות תל אביב בבתי קפה בדיזנגוף ובן יהודה. אלי אהב לעמוד ליד חלונות ראווה של חנויות מצלמות, מצלם ללא הרף. נדיה לא הבינה אז את המשמעות מאחורי המעשים האלה. עבודתו במשביר הייתה לכאורה רגילה, אך בביתם החלו להופיע מפות מוזרות. אלי היה שואל אותה לעתים: "את רואה מסגד או ארמון?" כשהיא טעתה, השיב בחיוך: "זה לא עבודה, זה תחביב."
הנסיעות החלו להתרבות. שמונה חודשים בכל פעם, ואז חזרה קצרה. הפרידות היו קשות, במיוחד לאחר לידת בתם השנייה. אלי הבטיח לה תמיד: "אני אעשה אותך מלכה." היא רצתה רק אותו. עם הזמן, החלו להגיע חבילות ומעטפות מסתוריות. לנדיה נאסר לפתוח אותן, אך סקרנותה גברה. מעטפה אחת הכילה דף ריק עם כותרת בערבית: "בית ספר מקצועי בדמשק". רק מאוחר יותר הבינה את המשמעות האמיתית. כשנולד בנם, אמר לה אלי: "זו הנסיעה האחרונה שלי. נחיה יחדיו." אך הגורל החליט אחרת. בפעם זו, היא לא חייכה. הוא שב הביתה עם עיניים שמוטות, ובעיתונים התפרסמה ידיעה על שני מרגלים שנתפסו בסוריה.
ראש המודיעין הסורי לא האמין שכאמל אמין ת'אבת האיש הערבי שהתחזה לסורי הוא למעשה מרגל ישראלי. אלי חדר עמוק לחברה הסורית, יצר קשרים בממשל, בעיתונות ובצבא. תוך שנתיים, הם כבר רצו למנותו כשר. תפיסתו הייתה דרמטית. הסורים איכנו את מקור השידור שלו, והתמקדו בביתו. אלי נשלח לבית החולים הצבאי, שם נרצח. "הוא בייש את סוריה," אמרה נדיה, "רוקן את הסודות שלהם. הכעס עליו היה מטורף." המוסד הנחה אותה שלא לדבר, לא להתראיין, לנסות להציל. היא נותרה לבד עם שלושה ילדים קטנים, ועד היום, לא ידוע היכן הוא קבור.
המוזאון בהרצליה, השוכן על מה שהיה פעם עיריית העיר, מנציח את סיפורו. בקומה העליונה, תצוגה אינטראקטיבית מרגשת: מציגה את תחנות חייו הייחודיות והבלתי יאמנות של אלי כהן, באמצעי המחשה ייחודיים, תפאורה אותנטית תקופתית, מיצגים וחפצים מקוריים של אלי שלא נחשפו קודם לכן, סרטי ארכיון ותמונות היסטוריות. טלית בר המצווה של אלי, תעודות מעבר, מזוודות מסע, תעודת נישואים, פנקסים וגלויות אישיות. סיפורו של אלי כהן, גם בימים אלה של המלחמה ו7 באוקטובר נותר רלוונטי ומזכיר לנו את עוצמת המסירות והגבורה. מאה שנים לאחר לידתו, אלי כהן עדיין חי בזיכרוננו.
מוזיאון אלי כהן, רח' הנדיב 2, הרצליה.
הוספת תגובה