מגיעה לי סליחה

בתקופה זו של השנה, נושא הסליחות עולה כבר בחודש אלול וזולג לחודש תשרי, כתבה זו מטרתה להאיר כמה נקודות על הנושא החשוב הזה שמלווה אותנו חיים שלמים. כולנו חווים מדיי יום מצבים לא נעימים שגורמים לנו להרגיש לעיתים פגועים, כועסים, מנוצלים או מושפלים. במצבים מסוג זה, על פי רוב "האגו" שלנו יכנס באופן טבעי להלך רוח של התגוננות. מערכת השיפוט תתפוס פיקוד, תעשה ניתוח שמושתת על אמונות ואירועי העבר ואז תגיע למסקנה חד משמעית: "מגיעה לי סליחה", נשמע לכם מוכר?

כשאנו מקבלים את הסליחה שציפנו לה, בדרך כלל הדברים מסתדרים ואנו יכולים להניח לאירוע ולהתקדם עם חיינו. הבעיה מתחילה שאנו לא מקבלים את הסליחה מאותו אדם שרצינו שיבקש אותה, בין שדרשנו אותה ישירות ממנו,  ובין שחיכנו שאותו אדם יבין לבד שהוא צריך לבקש סליחה. אותו אדם יכול להיות, בן משפחה, בוס, חבר, מכר. סביר להניח שככול שאותו אדם קרוב אלינו יותר, כך עומק הכאב והעלבון יהיו גדולים יותר וההמתנה לסליחה ממנו תהא קשה יותר.

>>> אקטביזם של אושר פנימי 

ואז מה קורה בתוכנו? ככול שההמתנה תהא ארוכה יותר, התסכול יגדל ועוגמת הנפש תתעצם. הציפייה תהא כמו פצע פתוח שלא מחלים, יש מצבים שלעיתים לוקח שנים עד שמשתחררים מהצורך ומהפגיעה. אני מכירה סיפור עצוב של משפחה שהאחים רבו, וכבר כמה שנים כול אחד מצידו ממתין לסליחה מהצד האחר.  אני מניחה שכול אחד מכיר מישהו בסיטואציה דומה או שהוא חש בעצמו עוצמות שונות של רגש בהמתנה וציפייה. אנחנו לא תמיד מרגישים בשליטה על התחושות שאנו חווים, כי המחשבות שרצות לנו במוח ומשחזרות את האירוע, מציפות שוב ושוב את תחושת הפגיעה והרצון שעולה מכך שיבקשו מאיתנו סליחה.

אז למה בעצם אנו עושים זאת לעצמנו? למה לצפות לסליחה? למה פשוט לא להסתכל לעצור ולנהל שיח פנימי עם החלק הזה בתוכנו שחושב שמגיעה לו סליחה? אפשר לשאול: למה אני מצפה להתנצלות? למה זה כל כך חשוב לי?  האם אני באמת זקוק/ה לסליחה של אותו פלוני אלמוני להרגיש טוב יותר? האם בעצם ההמתנה עצמה אני לא מוותר/ת על הכוח שלי?  יש עוד המון שאלות שניתן לשאול, אך השאלה המרכזית והחשובה היא, איזה צורך ההמתנה הזו ממלאת בתוכי?

אירועים ומצבים תמיד יתדפקו על דלתנו, ההבדל הוא איך אנחנו בוחרים לפעול, האם לשקוע בפסיביות אל תוך האגו או להעז באקטיביות ולבחור בפעולות יזומות של לקיחת אחריות, התבוננות ובחירה? כתבתי על כך בכתבה הקודמת. אירועים ומצבים תמיד יתדפקו על דלתנו, ההבדל הוא איך אנחנו בוחרים לפעול, האם לשקוע בפסיביות אל תוך האגו או להעז באקטיביות ולבחור בפעולות יזומות של לקיחת אחריות, התבוננות ובחירה? כתבתי על אקטיביזם פנימי בכתבה הקודמת.

שקיעה בפסיביות והמתנה רק מעצימה את הכאב וגורמת לנו להמשיך לפגוע בעצמנו.  בספר 'סוד המילים הקסומות' אלה גיבורת הספר מסבירה לקוראים: "אנחנו לא צריכים לחכות שיבקשו מאתנו סליחה, אנחנו פשוט יכולים לבחור לסלוח. וגיליתי עוד משהו: אם אני שומרת בלב, אז הפגיעה לא נגמרת היא ממשיכה עוד ועוד: בפעם הראשונה שנעלבתי, ובפעם השנייה, השלישית, והרביעית והחמישית והששית… אתם מבינים בכול פעם שאנחנו חוזרים וחושבים על מה שפגע בנו או העליב אותנו, אנחנו ממשיכים לפגוע בעצמנו שוב ושוב."

אתם מזהים את הפרדוקס?  אם אנו מצפים שאחרים יבקשו סליחה שהם פוגעים בנו, אז אנו בעצם צריכים לבקש סליחה מעצמנו. כול שיחזור של האירוע בגינו אנו ממתינים לסליחה יוביל לפגיעה מחודשת בעצמינו, כול שיחזור יוביל אותנו לחוות שוב את אותן תחושות קשות, וככול שנעשה זאת יותר פעמים, ככה אנו צורבים את העלבון שוב ושוב בלב, ואנו בעצם הופכים כול פעם מחדש להיות "שותפים לפשע" כי אנו אילו שממשיכים לפגוע בעצמנו ולא מפסיקים.

הנה שלושה שלבים של סליחה משחררת על קצה המזלג,  שאלו את עצמכם איך אתם פועלים ומגיבים? ומה אתם עושים שאתם נקלעים למצב בו אתם מחליטים שמגיעה לכם סליחה?

1. שחררו את הצורך בקבלת הסליחה:

כשאנו לומדים לשחרר את הצורך בסליחה של האחר – אנו בעצם לומדים לבסס את הכוח הפנימי שלנו ולקחת את האחריות לידיים שלנו. בעצם לקיחת האחריות אנו משחררים את התלות באישור של גורם חיצוני לרווחה הנפשית שלנו. שחרור צורך זה גם יאפשר לנו לסלק בקלות יותר את המחשבות על האירוע.

2. למדו להודות על אירועים שליליים כמו על אירועים טובים:

כשאנו לומדים להודות על סיטואציה שחווינו למרות הרגשות השליליים שאנו חווים בגינה –  אנו בעצם מודיעים ליקום שאנו מבינים שאין לנו שליטה על התנהגות של אנשים אחרים. להודות על אירוע "שלילי" זה בעצם לא לשפוט את האירוע אלא לקבל אותו כפי שהוא קרה, כמו הסיפור על האיש שפספס את הרכבת, אנו אף פעם לא יודעים באותה נקודת זמן מה תכליתו של אירוע שלילי, בדיעבד ייתכן שנגלה שטוב שפספסנו את הרכבת.

3. מצאו את המתנה:

כשאנו מוצאים את המתנה מהסיטואציה שחווינו – אנו עושים ניקוי במערכת ומחסנים את עצמנו לבאות, כי למדנו את השיעור בתחום הספציפי וסביר להניח שלא נפגוש סיטואציות דומות בעתיד, בחוכמת היהדות קוראים לניקוי כזה תיקון. והמתנה יכולה להיות כול דבר כמו: יכולת חדשה שגיליתם בעצמכם, אדם חדש שנכנס לחיינו, עבודה חדשה, פרספקטיבה חדשה ועוד.

לפעמים הצער והכאב כל כך גדולים, שאנו לא מרגישים שיש ביכולותינו לשחרר את הצורך בסליחה ואנו לא מצליחים להתקדם. ישנו סיפור על מטיילת בהודו שראתה פיל קשור למוט עץ קטן שעות רבות מבלי שניסה להשתחרר. המטיילת חיפשה את מאלף הפילים ושאלה אותו, איך ייתכן שפיל גדול וחזק נשאר קשור מבלי לנסות להשתחרר? מאלף הפילים הסביר לה: "כשנולד הפיל קשרו אותו לעץ גדול והפיל ניסה להשתחרר ללא הצלחה, הוא ניסה וניסה וניסה וניסה ללא הצלחה, לאחר תקופה ארוכה מאוד  התייאש  והשלים עם מצבו, ולימים גם שהפסיקו לקשור אותו לעץ וקשרו אותו למוט עץ הוא אפילו לא ניסה כי האמין שלא יצליח."

עצוב נכון? ככה גם אנו מתנהגים כשאנו לכודים באגו ובצרכים שלנו, חסרי אמונה ביכולת שלנו לשחרר את עצמנו מהמחשבות, מהמצבים או מהאנשים שגורמים לנו להרגיש פחותים. לוקח שנייה אחת לבחור ולנוע קדימה ולהשתחרר מחשיבה שבולמת אותנו ופשוט להתחיל לנוע, מאשר להחזיק שנים רבות טינה על אדם מסוים שלא התנהג כפי שציפינו.

אל תהיו כמו הפיל בסיפור, אל תהיו אילו ששוכחים כמה גדולים ועצומים ומלאי תעצומות נפש הם.  אתם יכולים פשוט לבחור לשחרר את אותו אדם שפגע בכם אתמול, שלשום, לפני שבוע, לפני שנה, לשחרר את עצמכם מהרצת ה"סרט" בראש ופשוט לסלוח. במקום לחשוב "מגיעה לי סליחה" היו אילו שמעניקים אותה כי יש לכם את הכוח.

כלנית פילו , M.A. מתמחה בייעוץ והדרכת כלים מעשיים לטיפוח מיינדסט חיובי בקרב ילדים ומשפחות, ומחברת הספר סוד המילים הקסומות.

לקבוצת וואטסאפ שקטה: https://did.li/ctqIw

ליצירת קשר:     calanit@maagalim-m.com

למידע נוסף:  www.maagalim-m.com