עמוד הבית » אנחנו הגעגוע לעתיד שלנו

אנחנו הגעגוע לעתיד שלנו

יריס-הרדן,צילום: שירה-בירן-הרדן
הוריה של איריס הרדן שרדו את השואה, ולימים היא החליטה לבנות את ביתה דווקא בגרמניה. למורת רוחם של הוריה, חייתה איריס במשך שנים על אדמה שאליה חשה רגשות מעורבים – השייכות והזהות התערבבו עם ניכור וזרות, עד שחזרה לארץ וכעבור שנים הבשילה העת מבחינתה לכתוב על כך ספר. "אנחנו הגעגוע לעתיד", (קינמון), הוא רומן עמוק ורגיש, נוגע ומטלטל – המגולל את סיפורם של זוג שמחפש רוחניות בונה, ואולי מצא דווקא קהילה הורסת.

בחרת לכתוב ספר שהוא הצצה למקטעים בחיים הפרטיים שלך, גם אם לא באופן ביוגרפי. מהו הייחוד שיש בטיפול שלך בנושאים שהצפת, בספר שכתבת?

"חיבור כל הפרמטרים: בין ההורים של הגיבורה יסמין שעלו מרומניה ויסמין ש"יורדת" לגרמניה, ולעומתם ההורים של נדב הבעל של יסמין שהוריו נולדו בארץ בקיבוץ ולא נחשפו אישית לשואה, אבל לא מוכנים בשם העיקרון לבוא לבקר אותם בגרמניה. גם הפחד מגרמניה מצד אחד, ומצד שני תחושת הביטחון שהיא מעניקה לה אחרי שהיא עוברת את הקושי הראשוני, והסיפורים של שני אבות: אב יהודי שהיה במחנה עבודה ואב נאצי ששרת בצבא.

הייחוד נובע מהקונפליקטים הבלתי אפשריים אבל ההגיוניים באותה מידה.

והייחוד נובע גם מהקול הגרמני של הדור השני. אנחנו רגילים לשאת את התואר הזה בלבד, ופתאום אנו מגלים שיש גרמנים שרוטים, פצועים, שגם הם מביאים את החוויות שלהם. ואין ניסיון להקל עליהם, אבל אולי להזכיר אותם גם.אני היום מורת דרך בשפה הגרמנית, והמפגש שלי עם התיירים שאני מדריכה גם הפך את הנגיעה שלי בנושא לייחודית, אני רואה את מחשבות שלהם, איך הם מגיבים לארץ לסיפור שלנו. אליי, לסיפור הפרטי שלי. זה בהחלט נותן מבט אחר. אני יודעת בוודאות שזה מייצר קושי אצל אנשים רבים. אני לא מדברת על סליחה, אני אומרת בואו רגע נראה את המורכבות, נראה שיש גם אותם".

אנחנו הגעגוע לעתיד צילום: איריס הרדן קינמון

 

>>> מסע בין עולמות: תובנות מתקשור עם הנשמות ומה שמעבר

מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?

אני אהיה קלישאתית אבל לא אכפת לי. הולדת הבת שלי. היא לא רק משמעותית היא משנת חיים. זה לא רק שהיא נולדה ודבר חדש נולד, אני גם נולדתי  איתה אבל גם נשברתי, והשתנתי, הגעתי למצבים שלא ידעתי שקיימים.ההבנה שאנחנו מחוברות עד שאחת משתינו תמות. ההבנה שכל בחירה שאני עושה או לא עושה משפיעה גם עליה. וההבנה הכואבת ביותר שאני לא אמא מושלמת".

מה מניע אותך להרגיש רלוונטית ובעלת ערך עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?

"אני חושבת שהרצון להיות שייכת זה משאיר אותי חיונית, למשפחה לחברים, לעולם, לעבודה שלי. יש בזה הנאה גדולה להיות רלוונטית, יש בזה ערך לקיום שלנו. כשראיתי את תהליך ההזדקנות של אבא שלי, שהוא מאבד עניין ברצון להיות רלוונטי, זה עורר בי עצב ואפילו כעס מאוחר יותר. לא יכולתי לקבל את זה".

מה מעורר בך פחד?

"במישור האישי הפחד הוא כמו של כולם: פחד מכאב מתמשך, מחוסר שליטה על הגוף, על התודעה. פחד מאיבוד יכולת לתקשר, להיות כלואה בגוף במשך שנים בלי יכולת להחליט.

ובמישור הלאומי – פחד אלוהים ממה שקורה כאן. זה סרט אימה שהולך ונהיה רע יותר. כולנו ממלמלים לעצמנו שהגרוע ביותר קרה ופתאום אנחנו מבינים שהמצב מאז רק הופך רע וקשה יותר, אלים, פשיסטי. אני לא מצליחה להבין איך הטרגדיה (יש שכינו זו תקלה) שינתה את כולנו, הפכה אותנו לאנשים אחרים בכל כך הרבה מובנים ורק השליטים לא רק שלא השתנו אלא הפכו לרעים עוד יותר. כאילו שהם שונאים את העם. או חלק ממנו. ככה זה מרגיש. וזה מפחיד אותי. אני בישורת האחרונה, אבל הילדים, הנכדים… שוב אני קלישאתית. מה יהיה?"

 כתבת ספר שיש בו המון ביקורת מצד אחד, והרבה חמלה מהצד השני. מה היית מבקשת שהספר יעורר בקורא, ואיזו דרך יעשה בעולם?

"כל הספר כתוב דרך איבר החמלה בגוף שלי. גם הקושי עובר דרך החמלה. הסיפור הוא לא קל, ובלי חמלה ממש קשה לצלוח אותו. אני חושבת שזה מאפיין אותי גם בחיים, היכולת להסתכל לדברים המקולקלים ולבקר אותם מצד אחד, אבל להיות מלאת חמלה לאנושי. הספר הזה הוא לכל כך הרבה אנשים, לכן השאלה מה הייתי רוצה שיעורר בקורא היא מאוד פשוטה, יש בו כל כך הרבה מקומות שנוגעים באנשים, ואני מקבלת את המשוב הזה כבר ממי שקרא: הזדהות עם אהבה חד צדדית, הזדהות עם ניסיון חוזר לשמר משפחה, תחושת הפיצול  של חיים במקום מחוץ לארץ ואז החזרה לארץ. תמיד יישאר בנו חלק משם. אני מאוד רוצה שלקטור יקרא את הספר בגרמניה ויאהב וירצה לתרגם אותו. כל התיירים שלי מחכים לקרוא אותו בגרמנית. זו הדרך שאני מייעדת לו בעולם".

ספרי לנו על המורכבות שיש בחייו של אדם מהגר – הדיסוננסים והקשיים, ההתמודדויות והלבטים שבין העזיבה, ולאחר מכן החזרה לארץ

"וואוו, במקרה שלי לא הייתה התמודדות או לבטים. זה גם לא הוגדר כהגירה, פשוט הייתי מאוד סקרנית לחיות במקום אחר, להסתכל על הבית שלי כאן מזווית אחרת. הקושי היחידי שלי היה תחושה שאני נוטשת את ההורים, שלא אהיה לצידם כשיצטרכו אותי. הייתי מלאת התלהבות ואז יש את הנחיתה במקום זר, שלא הכרתי בו את השפה וכמו שכתבתי בספר: יש לי בהתחלה עשר מילים להוכיח לעולם החדש הזה שאני אדם אינטליגנטי, וזה הקושי האמיתי. אתה מאבד חלק כל כך משמעותי מהזהות שלך, או אולי לא מאבד, אלא מניח אותו בצד עד שתוכל להשתמש בו שוב. הקושי במקרה שלי היה כמובן המדינה – גרמניה, שהביאה איתה קשיים אחרים. בחזרה ארצה היה שוב משבר, לא הייתי בארץ מספר שנים משמעותי, פרק מוזיקלי שלם שלא הכרתי – מוזיקה חשובה בחיים שלי, ופתאום יש את החברים של נטשה שלא הכרתי ועוד, ומאפייני תרבות שפתאום זרים לי ואני מחפשת את האירופאי במזרח התיכון".

 היום את מדריכת תיירים גרמנים בישראל. העניקי לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של המשימה שלך – מה חשוב לך שהם ילמדו על ישראל ועל הישראלים? מה הם אוהבים במיוחד לאכול פה ואיפה לבקר, וכו

"אני מאוד אוהבת לעבוד איתם, אני מביאה את ההומור שלי למפגש איתם. בהתחלה יש בהם משהו נוקשה ומהר מאוד הם מתלהבים מהאופי הישראלי המיידי, קצת תזזיתי.

מה שחשוב לי להסביר להם זה את המורכבות של המקום. את גווני האפור שיש כאן.  והאמת שהם עם שמאוד מעורב פוליטית, מתעניין ומעבר לאתרים הקדושים לנצרות, הם מאוד מתעניינים בתרבות שלנו. שני לילות אנחנו ישנים בקיבוץ, ואני עושה להם סיור ומספרת על התפתחות הקיבוץ כולל השינויים שעבר. הם מקבלים סקירה על קום המדינה מהעלייה הראשונה, כדי לתת להם את ההקשר הרחב, הם מכירם את התנך את השואה, וישראל עכשיו שאין להם מושג בכלל מה זה. הם מאוד סקרנים ושואלים שאלות רבות, והסיפוק שלי זה כשהם יוצאים מכאן ואומרים לי: "זה לא מה שחשבנו" עכשיו יש להם תמונה.הם מתים על חומוס ופלאפל, וגולת הכותרת זה כשאנחנו "פותחים שולחן" במסעדה דרוזית בגולן וכולם חולקים את אותן הצלוחיות. הם בשוק בהתחלה… אבל אחר כך כולם מציינים את זה כארוחה הכי טובה שהייתה להם.אני מקבלת מיילים נהדרים של תודות, געגועים, סיפורים על מסעדה ישראלית במינכן שמנחמת אותם עם הפלאפל המקומי".

איזה חלום עדיין לא הגשמת?

"יפן. זה באמת חלום שנולד כשלימדתי גינון והצגתי את הגן היפני. כל כך נפעמתי והייתי נסערת מהתובנה שזה משהו אחר לגמרי מהמערב. אני רוצה לנסוע למספר חודשים. מאחלת לי לא לאבד את האומץ לממש את זה".

 מה יש לך לומר היום למהגרים החדשים? אנשים רבים בוחרים לעזוב את המדינה לאור המצב – האם במקום אחר הייאוש יהיה יותר נוח? האם יש לך עצות או כללי זהב כבעלת ניסיון?

"ממש אין לי עצות. זה כל כך אישי. יש משהו קסום שאהבתי בחיים בגרמניה, זו הייתה בועה. לא הייתי שייכת והשחיתות היא לא שלי. זה לא הכאיב כמו עכשיו כי זה לא שלי. אני מתגעגעת לזה, לחוסר השייכות. מצד שני אם אתה מהגר ורוצה להשתייך, התובנה החד משמעית שלי היא שלעולם, אבל לעולם, לא נוכל להשתייך. תמיד יזכירו לך שאתה לא מפה".

 שאלה נוספת שחשוב לך שנשאל אותך?

"איריס, איפה אפשר לרכוש 100 עותקים של הספר כדי לחלק לעובדים שלנו?"

אז להשיג ממש כאן – באתר עברית https://did.li/iyxIw

ובאתר ההוצאה קינמון https://did.li/QUrZH