בימים אלו מציגה האמנית הבינלאומית והציירת אילנה רביב (אופנהיים) בבית האמנים תל אביב את התערוכה "התמרה Transformation –" (אוצר: אריה ברקוביץ). באירוע הפתיחה נשאו דברים המשוררת והסופרת ציפי שחרור ואוצר התערוכה ד"ר אריה ברקוביץ.
המשוררת והסופרת ציפי שחרור אמרה, בין היתר, באירוע ההשקה כי "אילנה רביב מסקרנת ומאתגרת את המתבוננים בעבודותיה. לא פעם אף מצאנו עצמנו משתפות פעולה-אני בשירה היא בציור ומשפיעות זו על זו. ציורים שהיא ציירה לפעמים בהשראת שיריי. שירים שכתבתי בהשראת ציוריה. עטיפות שאילנה ציירה לספריי ולכתב העת 'מאזניים' שערכתי ובחרתי מיצירותיה לעטר אותם, אנתולוגיות שירה שעטיפותיהם מעשה ידיה. ובאשר לתערוכה זו, התמרה, המפגש המרגש והיוצא דופן בין דתות ומיתוסים. בכמה מספרי פרסמתי לא מעט שירים שנכתבו בראי המקרא אודות אודות דמויות כרות ובועז, הגר וישמעאל, אדם וחוה, יעקוב, שמשון וגם מריה וישו מן הברית החדשה, נושאים שדברנו בהם רבות אילנה ואנוכי, הושפענו והענקנו השראה זו לזו, אני הבעתי זאת במילים, אילנה בצבעים".
בתערוכה "התמרה" מוצגים ציורים, שצוירו בשנים 2024-2010 ומתייחסים לתשע דמויות מקראיות מהברית הישנה והחדשה, שקיבלו פרשנויות רבות בתולדות האמנות מאמנים כגון אל גרקו, רמברנדט, רובנס, דלקרואה, קראנאך האב ועוד. הדמויות התנכיות, יעקב והמלאך, הגר וישמעאל, מרים, דבורה, ישוע, שמשון ודלילה, שואפות לעורר מחשבה על נושאים רבי משמעות בהוויה האנושית וההקבלות העמוקות לאקטואליה השזורה בקווי העלילות המתוארות ביצירות האמנות.
בדף האומן של התערוכה נכתב, בין היתר: "החוט המאחד, שמניחה האמנית אילנה רביב ביצירתה, סובב סביב דמויות מקראיות אלה, סיפוריהן והפרשנות המחודשת של האמנית לנרטיבים שלהן ביחס לימינו אלה. למרות שהדמויות נובעות מתוך טקסטים דתיים שונים, היצירות של רביב מתמקדות בהיבטים האנושיים והאוניברסליים שלהן: בין אם דרך מאבק אישי, הקרבה, חוסן, מנהיגות, צמיחה רוחנית, בגידה או גאולה. כל נרטיב מציג מסע של שינוי והתפתחויות עמוקות. בחירתה של רביב לפרש מחדש סיפורים אלו באמצעות ציורי אקריליק על בדים גדולי ממדים, מדגישה את הרלוונטיות הנצחית שלהם ואת השפעתם המתמשכת של סיפורים אלו על ההיסטוריה והתרבות האנושית. התערוכה מזמינה את הצופים להרהר במשמעות המתמשכת של הסיפורים דרך הפרשנות של האמנית להקשרים הדתיים והתרבותיים השונים והרלוונטיות שלהם כיום".
אילנה רביב: "אני לא מפרשת את סיפורי התנ"ך אלא מציירת אותם כפי שאני רואה אותם בדמיוני. כך למשל ראיתי לנגד עיניי את הציור של הדמות של ישוע הצלוב, ממש כאילו הוא קיים. אני עובדת על צורות שמתחברות ועל הניגודים ביניהן, וזה מכתיב את היצירה עצמה. היד שלי רצה עם המכחול על הקנבס ואני אפילו לא חושבת מה אני מציירת. זה כמו לקבל הוראות מלמעלה. אמי אמרה לי שכבר כשהייתי בת 5-4 הייתי מקשקשת על ניירות. כשלמדתי בכיתה ב' הייתי מושפעת מאוד מסיפורי התנ"ך, וכבר אז הייתי רואה לידי את הדמויות שציירתי מהתנ"ך. אני נהנית ממה שאני עושה וזה נותן לי הרבה הנאה בחיים ואני מרגישה צורך לצייר".
אילנה רביב היא אמנית ישראלית-אמריקאית המציירת מזה חמישה עשורים בסגנון ריאליזם סינתטי – תווית שימושית המבטאת את טבעה של אמנות שאינה מופשטת או קונקרטית ואינה סוריאליסטית. היא מצהירה כי "להיות שם" אלו שתי מילות הקסם שכוללות את כל ההוויה בעשייתה האמנותית, "וזה גם המוטו בהתייחסותי לעבודות בהן אני מעורבת ומעוניינת במלוא תשומת הלב; כמו גם בנושאים אחרים בחיים ובחיי. העניין הוא להישאב, להיספג ולהתמזג בתוך היצירה כאשר היוצר והיצירה אחד הם. אני יוצרת צורות מטאפוריות על נושאים מוחשים שנבנים ברמות שונות, פעם מתוחים יותר ופעם פחות תוך נטילת סיכונים וחופש מוחלט. זהו עיסוק בגילוי ולא באילוסטרציות ממחשבות עבר. אני שואבת את ההשראה מיצירות עבר קדומות, ציורי קיר קדומים, ועוברת איתן לאורך דרך ורוח יצירותיהם של רבי-אמנים כמו: טיציאן, וורונזה, פרנס האלס, וולסקאס, סזאן, מאטיס, פיקאסו, דה קונינג ורב-האמן האמריקאי נוקס מרטין, שפעל בניו-יורק שהיה עבורי מורה דרך, מנטור, ההשראה והזכות הגדולה בחיי".
עבודותיה של רביב על בדים, ניירות, יציקות נייר, פיסול בחרס ורישומים הוצגו ומוצגות במוזיאונים ובגלריות מכובדות ברחבי העולם והארץ. יצירותיה של אילנה רביב מוצגות באוספים פרטיים וציבוריים במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם ובישראל ובהם: מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית בוושינגטון, מוזיאון ברונקס לאמנויות בניו-יורק, מוזיאון מוסקבה לאמנות מודרנית, המוזיאון הרוסי הממלכתי בסנט פטרבורג, במוזיאון וויליאמסון בבריטניה, במוזיאון וילפריד ישראל שבקיבוץ הזורע, במוזיאון עוקשי לאמנות בעכו ועוד. בין עבודותיה המונומנטאליות: היצירה "סוכת שלום-מחווה לזכריה", שפתחה את חגיגות יום העצמאות ה-40 של מדינת ישראל בניו-יורק בסוכה הגדולה בעולם והוצגה במשך שבע שנים באופן קבע בכניסה הראשית לבנייני האומה בירושלים. עבודה גדולה שלה נמצאת באוסף מוזיאון השואה בוושינגטון, ושתי עבודות שלה מוצגות דרך קבע בבית משפט השלום בירושלים.
רביב היא האמנית הישראלית ילידת הארץ הראשונה, שהציגה את עבודותיה במוזיאון הממלכתי הרוסי בסנט פטרבורג בתערוכת יחיד, שנפתחה במעמד שגרירת ישראל ברוסיה. בהמשך להצלחת התערוכה בסנט פטרבורג היא זומנה אישית על ידי נשיא האקדמיה הרוסית לאמנות להציג את עבודותיה בתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית במוסקבה. גם במוזיאון זה הייתה רביב האמנית הישראלית ילידת הארץ הראשונה שהציגה שם. כתוצאה מהצלחת התערוכה ביקש המוזיאון להאריך את מועד הצגתה. בנוסף להכרה הבינלאומית הוענק לרביב התואר "אות אשת העיר תל-אביב" לשנת 2008, כמייצגת את האמנויות עבור הישגיה בתחום האמנות ותרומתה לקהילה.
רביב נבחרה על ידי משרד התרבות והספורט הישראלי לקבל סטודיו בפריז וליצור ב-.Cité Internationale des Arts במהלך השנים הציגה בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. היצירות בנויות ממגוון עיצובים שטוחים, ניגודים וצורות, היוצרות גרסאות ומימדים שונים למציאות. עבודות גדולות שלה הותקנו בשנת 2017 בבית המשפט השלום בירושלים. היא הוזמנה על ידי נשיא בית המשפט לערב לכבודה שנערך באולם בית המשפט העליון ההיסטורי בנוכחות כ-80 שופטים ושופטות.
אילנה רביב מגדירה את עבודותיה כ"ריאליזם סינטטי" – מושג שהוטמע באמנות על ידי הצייר האמריקאי נוקס מרטין. עבודותיה מזוהות על ידי 'כתב ידה' הברור שעל היצירות ושבמהלך השנים חדר לתודעת הקהל ומביני עניין הן בישראל והן בינלואמיים בתחום האמנות. נוקס מרטין: "מתוך נשיותה חשה אילנה רביב בקשר האמיתי שלה לאמנות, לידיעה מה היא אמנות; מעבר להבדלים של מה-בכך, של אופנה חולפת ושל חלחול סממנים בורגניים (ארט בוטיקים) – כל הדברים שאינם אלא פטפוטים ודברי חלקות. אמנית אמת זו קשובה למחול ההכרה הנובעת מתוך היצירה עצמה. לפיכך ברור מאליו שיצירתה אינה נובעת מחסר כלשהו, כי אם מתוך גביע מלא ושופע אמנות מהמקור שהיא האמנות הנוגעת בחיים ובמוות".
רביב, שלמדה בליגת הסטודנטים לאמנות של ניו-יורק בשנות ה-80 יוצרת בסטודיו שלה שבנווה צדק בתל-אביב ועוסקת רבות ביצירתה בהוויה היום-יומית, כך למשל בציורה הידוע "שתי נשים ואבטיח". היא מתבססת על אמנות פיגורטיבית ומופשטת כאחד, וחוקרת נושאים מורכבים הנעים בין הפנטסטי והמיתולוגי להיסטורי והאלגורי, חוקרת את הקוטביות בין הרמוניה חזותית לדיסוננס נושאי באמצעות טיפול בנושאים שלה. כציירת ישראלית ובמקביל להצלחתה הבינלאומית היא מתייחסת מזה למעלה מ-50 שנה בעבודותיה ובהווייתה הציורית למגוון נופיה של הארץ – התרבותיים, הטבעיים, הסביבתיים והאנושיים. מהבדים שלה מצטיירת חוויה ישראלית העולה על סכום חלקיה ומשתקפת ביצירות רבות שלה. בין אם בהשראת נופי ילדותה מתל אביב ורחוב שיינקין, או סדרות נופי הארץ, הרי הצפון, העגורים והמדבר, בדמויות מופת מהתנ"ך והספרות. עם השנים עסקה בנושא השואה והתקומה ממספר זוויות ועבודותיה קטפו שבחים רבים.
ד"ר אלכסנדר (אָלִיק) מישורי, היסטוריון ומבקר אומנות: "רביב יוצרת בציוריה פרפרזות על הגיבורות. הציורים מעניקים לכל אחת מהן פרשנות חדשה, אישית, שבה התפקיד מקבל פן מודרני, בעל איכויות הבעה פסיכולוגיות אחרות. אירופה ולֶדָה, פְלוֹרָה, הֶלֶנָה, פַּנדוֹרָה, שֶחֶרֶזַדָה, עַליסָה וגוֹדַיְיבָה לא תוארו כך מעולם: בסערה של צבעים וצורות אקספרסיוניסטית הן מציגות לראווה את יחסן לבני זוגן או את דרך ההתבוננות הפנימית שלהן בעצמן".
לובוב שקירובה, אוצרת המוזיאון הלאומי של רוסיה סנט פטרסבורג: "במהלך זיהוי וביטוי עולמה של של אילנה רביב, אמנית ישראלית מאסכולת הציור האמריקנית, ברוסית נוכל להשוות את עולם אמנותי זה, לעבודות הדרמטיות והאקספרסיביות של 'אמזונות האבאן גארד', דימויים אפוקליפטיים של נטליה גוצ'רובה, מחזור הקלפים של אולגה רוזנובה. בהחלט קשה שלא להזכיר בהקשר זה את האמן היהודי הראשון במעלה, מארק שאגל. אצל רביב לא מדובר באישוש בנאלי של המסורתיות שלה. ציוריה של רביב מזכירים את הליריות, את הדמויות המיתולוגיות והפואטיות שלו. הד עולמו מצלצל לעתים בקול ולעתים במעומעם, בעבודותיה של אילנה".
אנה דבוכיימונה מהמוזיאון לאומנות מודרנית במוסקבה: "אילנה רביב היא, ללא ספק, אמנית שמחוברת לתקופת הפוסט-מודרניזם. היא קולטת את האמנות המודרנית כקלאסיקה קיימות ומובנית, ויוצרת בעבודותיה עולם נפרד ושנה מהמציאות המוכרת, בלי לנתק את הקשר עם האמנות של התקופות הקודמות. בעבודתה אנו יכולים לראות סמלים האופייניים לתקופות
של סימבוליזם, האקספרסיוניזם ואף הסוריאליזם. הציירת יוצרת עולם 'בלתי מוגבל' ואינסופי משל עצמה".
ד"ר אנדריי טולסטוי מהמוזיאון לאמנות מודרנית במוסקבה: "ציירים כמו אילנה רביב אולי לא התפרסמו בעולם, אבל הם חשובים מאוד כחוליה חיונית בשרשרת אמני המאה ה-21/20. במאה שלנו עבר הציור, וכוונתי לציור הקלאסי, התפתחות משמעותית. אנו מכירים דוגמאות בולטות של אמנים מהשורה הראשונה, כמו, למשל, סאלוואדור דאלי, פבלו פיקסו ואנרי מאטיס, שיצרו סגנון חדש באמנות אבל לא מאסו בסגנון הקלאסי, הפשוט, הבולט בלאקוניות ואקספרסיבי באופן מפליא. תמונותיה מזכירות את עבודות גדולי האמנים של תחילת המאה ה-20. לא רק את מאטיס, פיקאסו אלא גם אלבר מארקה או ראול דופי, הציירים הצרפתיים המופלאים מקבוצת הפוביסטים. הפשטות, הלאקוניות, האנרגטיות המרובה בכל נקודה, אלה
גם המאפיינים העבודות המצוינות של אילנה רביב. מבחינה זו, לדעתי, אילנה היא ממשיכת דרכם האמיתית של האמנים הבולטים במאה ה-20".
ד"ר מרים אור מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל: "מי שעוקב אחר התפתחות האמנות של אילנה רביב נדהם מפליאה מהגילוי הבלתי צפוי של גל של יצירתיות, של צבעים וצורות עוצמתיים כשהיא מאמצת את כל המרכיבים האפשריים מתוך ההישגים האמנותיים בתרבות האנושית. סיפור יצירתה מחולק למספר תקופות ומובחן בחוש הצורה, הצבע והקומפוזיציה שלה כערכים סובייקטיביים הנתמכים בערכים צורניים המבוססים על סוגיות סינתטיות וסמליות".
פרופ' יערה בר און, היסטוריונית וחוקרת תרבות המכהנת כדיקנית בית הספר לחינוך במכללה למינהל: "יש משהו נועז בציור של אילנה רביב. זה לא מקרי שהיא מטפלת בדמויות מיתולוגיות או היסטוריות בתשוקה גדולה כל כך. אצלה זה מאוד בולט כי המוטיבים זה דבר מאוד עמוק: אישה שמחבקת בעלי חיים או שנמצאת בסימביוזה עם בעל חיים זה כמו שאישה עם הילד שלה. זה כוחה להציב את המיתולגיה המפחידה כל כך של החיבור של האישה לאדמה ולתת לנו אותה 'בפנים' בלי להסתיר שום דבר".
גבי מענית, לשעבר המנהל האמנותי של מוזיאון וילפריד ישראל: "הרבה מאוד אומנים שואפים לכתב יד, ולאילנה יש כתב יד משלה בעבודותיה. זה אפיון בולט מאוד אצלה. אתה יכול לקחת 10 ס"מ מרובעים מבד שלה ומיד תזהה שזאת אילנה. זה בגלל הייחוד שלה שהיא שונה מאחרים וגם בגלל האישיות שלה. משיכות המכחול האלה של רוחב לב, שימוש בחומרים טהורים וללא ערבוב צבע, העוצמה, החוזק והגודל. תמיד היא מכניסה לסיפורים המיתולוגיים שהם לא קלים משהו כדי לרכך אותם את האהבה, רוחב הלב והנדיבות. היא עושה חריש עמוק ומאופיינת באומנות שלה ותמיד נשארת נאמנה לקו אומנותי אחד".
התערוכה "התמרה "Transformation(אוצר: אריה ברקוביץ') מוצגת בבית האמנים תל אביב, רחוב אלחריזי 9,
עד ל-17.8.
שעות הפעילות: ב'-ה' 18:00-10:00, ו' 13:00-10:00, שבת 14:00-11:00.
הוספת תגובה