'טו באב' הפך 'יום לאומי' המציין אהבה רומנטית הלקוח מן היהדות בהקשר אחר. רבים ממנפים את היום הזה כדי להעמיק אהבה קיימת במחוות רומנטיות כלפי בני הזוג. אצל אחרים, אלו שקצת איבדו תקווה ממציאת אהבה או נכוו ממנה קשות, זהו יום מיוחד עם משמעות שונה, להזכיר לנו שהאהבה קיימת, היא מתוקה ומחיה את הנפש. גם אם לא הלך לכם בינתיים, זה לא אומר שצריך להרים ידיים. לא חסרים גברים ונשים שאיבדו את האמונה בזוגיות אמת ובאהבה טהורה. יש המחלקים בין זוגיות ראשונה, ששם אולי עוד יש סיכוי לאהבה, לבין זוגיות פרק ב' שלשיטתם היא לעולם לא יכולה להצליח בגלל המשקעים מהקשר הקודם.
>>> מי זאת שאקטי ומדוע היא חיונית לנו מתמיד?
יש הסוברים שאין בזמננו 'אהבה טהורה' וגם כשיש אשליה שקורה משהו טוב בין בני זוג זאת אחיזת עיניים של אינטרס סמוי. יש הטוענים שנדיר עד בלתי אפשרי למצוא בן זוג שבאמת יתאים לך לכל החיים. יש שאף הגדילו לעסוק בפילוסופיית החיים ויצרו תיאוריה קשה עוד יותר – שלכל קשר יש תאריך תפוגה, אחד יותר ואחד פחות, אך לא קיים 'קשר רגשי נצחי'. כשיגיע תאריך פג התוקף של הקשר, בין אצל אלו שפג התוקף שלהם קצר ובין אלו שזמנם ארוך יותר, גם אם לא יתקיימו גירושים בפועל בין בני הזוג, החיים הזוגיים שלהם לא יהיו מאושרים והם ישרפו זמן מיותר בתחושת החמצה על הזמן שעובר ללא זוגיות המניבה אושר.
האמונות הללו הולידו בקרב המאמינים בהן חסמים גדולים. חלקם אף בוחר לחיות לבד, מהסיבות הלא נכונות. גם אם הם נוצרים אצלם קשרים אישיים יותר, אלו יהיו קשרים רחוקים, לא מחייבים, שלכל אחד יש את הפינה שלו. יש הטוענים שהם הצליחו להשיג שליטה על רגשותיהם בהיבט השלילי של חסימה רגשית, הם לא 'פותחים' את הלב ומצליחים להימנע מלהתאהב שוב.
ישנה תופעה נוספת של המיואשים מאהבה וזוגיות דווקא בשל העובדה שהם יוצאים לדייטים ונתקלים בגברים ונשים לא זורמים, עצורים, חשדנים, שלהם עצמם קשה לפתוח את הלב, או שהם באים עם תנאי סף ורשימות הזויות (כל ההזויים עלי…). מה שגורם לאלה שכן רצו לתת צ'אנס לאהבה, לאבד את האמונה במערכת זוגית חדשה בגלל שלא מוצאים פרטנרים ראויים.
שמעתי לא פעם משפט של 'נפגעי אהבה': "אין לי צורך כלל באהבה, בזוגיות, ובתשוקה", חלקם תמהים על עצמם: כיצד זה קרה להם, אחרים קובעים זאת בצורה עובדתית נחרצת, שזה מה שנכון עבורם ושהם שלמים עם ההחלטה הזאת. קרוב לוודאי, שהקביעות הללו אינן אמונות ורגשות אוטנטיים אלא מדובר בהדחקות ושכנוע עצמי כפוי על מנת להישאר במקום הבטוח. האמונות הללו נוצרות מהפחד להיפגע. הרי בסופו של דבר האינסטינקטים המולדים הקיימים בנו מיום שבאנו לעולם חזקים מאתנו! נרצה או לא, אנחנו מונעים על ידי מנגנון פנימי שמכוון אותנו לכך שלא נהיה בודדים ונרגיש נאהבים. לא נוכל להימלט מכך מלבד להדחיק זאת.
אם נחפש את העומק הרגשי של החיפוש אחר האהבה נגלה דבר מעניין. קיימים בתוכנו שני רצונות – הצורך לתת והצורך לקבל. ההורות ממלאת אצל רובנו המוחלט את העונג הצרוף של הנתינה, למרות שיחסי הורים – ילדים, הם יחסי נתינה וקבלה לא סימטריים, אך כבר אמרו גדולים ממני שיותר שהנותן צדקה עושה חסד עם העני, העני עושה חסד עם נותן הצדקה, משום שעצם המילוי של החוסר אצל האחר, ממלא אותנו בחזרה בהרגשה של סיפוק ואושר. לתת עבור השני ולגרום לו להיות מאושר, גם כשזה מחסיר ממך זמן, אנרגיות, ולפעמים כסף, זהו עונג עילאי שקשה להסביר אותו. אתה ממלא על ידי שאתה מחסיר, ואתה מאושר, מגניב! ניכר שהתפיסה שלנו בתת מודע, מכוונת אותנו לחיפוש אחר בן זוג ואהבה, משום שעם האדם הקרוב לנו ביותר, ניתן בקלות ובתדירות גבוהה, להביא את הכמיהה הכמוסה שלנו לתת ולקבל. לגרום אושר לאחרים על ידי נתינה ולהרגיש ראויים, שווים ומוערכים, בזכות הקבלה מהם חזרה.
לסיום אומר שאהבה איננה צריכה יום מיוחד, אבוי לנו אם זה היה המצב שלנו, אך אף על פי כן, יום מיוחד לדבר מסוים, מדגיש את חשיבותו, חשיבות האהבה בעולם והשימוש בה הלאה בשאר השנה, כלפי העולם, הטבע, בעלי החיים וכמובן האדם ועוד יותר בני או בנות הזוג שלכם. ולאלו שהתייאשו ממנה, היום הזה אמור לסמל תקווה. האהבה קיימת, היא חיה בועטת ונושמת, זה שלא מצאתם אותה או שהתענגתם עליה והיא פסקה או דעכה, לא אומר שלא ניתן למצוא אותה שוב ואף להחיות אותה. תשאלו את אלו שהיו בטוחים שהם מצאו את אהבת חייהם, נפרדו, היו מיואשים והתאהבו שוב. גברים ונשים נמצאים למכביר, אלו שמחפשים לאהוב ולהיות נאהבים ממש כמוכם!
כולן בלונדיניות כאן,מקווה שגם השחרחרות ראויות לאהבה