תפארה טירי, קצינה בשירות מיל' פעיל שהשתחררה אחרי שירות קבע ארוך ומשמעותי במשך שנים, עוסקת כיום בתחומי התודעה והנפש ליצירת חיים שמחים ומלאי סיפוק והנאה. היא מנטורית, מאמנת מנטלית, מנחת קבוצות וסדנאות צחוק ושמחה וסדנאות מדיטציה, תוך מתן כלים מעשיים, עצות ותובנות משנות חיים. ספרה "בין בחירה לקורבן – סיפורים קצרים, הארות ותובנות בהתבסס על פרשות השבוע" (גלילי הוצאה לאור) זוכה להצלחה בחנויות הספרים בישראל.
תפארה לבית משפחת לדאני, נשואה לאורן ואמא ללינס, מתגוררת ברחובות ובוגרת תואר שני במשפטים ותואר ראשון בלוגיסטיקה וכלכלה. היא חגגה יום הולדת 50 במעמד השקת הספר באירוע חגיגי באולם אירועים ברחובות בהשתתפות רבים ורבות מבני ובנות משפחתה, חברות וחברים. באירוע היא הופיעה בריקודים תימניים עם להקת "ברחובות תימן" בהנהלתה של אוסי בריידמן שרעבי ובאירוע הופיע הזמר והמוזיקאי סגיב כהן. "כשראיתי לנגד עיניי את גיל 50 מתקרב ידעתי שאני רוצה לעשות משהו מיוחד לעצמי ולעולם. לא רק לחגוג מסיבה שנגמרת, אלא להשאיר חותם עם משמעות", היא אומרת.
היא לא תשכח לעולם כיצד הצליחה להרות אחרי 17 שנות ניסיון רצופות בהפסקות, בכישלונות ובאכזבות. "לעיתים היה נדמה לי שאולי אני לא באמת רוצה, עד שהבנתי שאני צריכה לטפל בדברים המעכבים אותי. בכול אכזבה וכישלון ידעתי שבסוף זה יצליח. היו לי התמדה ואמונה חזקות מאוד שזה יקרה. לא היה קל לראות את חברותיי יולדות ונשים צעירות ממני הופכות לאימהות, ואילו אני באותה נקודה. לא נכנסתי לדיכאון ולא נפלתי לעצבות, אלא עשיתי דברים ששמרו על שמחת חיי והקפדתי להיות בעשייה מקדמת".
שני הדברים שסייעו לה בתקופה זו היו ויתור על השליטה והצחוק שנכנס לחייה. "הרגע הזה, שבו צילצל הטלפון ואחרי עשרות פעמים שבהן האחות אמרה לי: 'אני מצטערת', סוף כל סוף היא אמרה: 'אני שמחה לבשר לך שיש היריון' זה רגע שנצרב בכול נקודה בגופי ובמוחי. בהיריון לא הייתי היסטרית והתנהגתי כרגיל. כשהייתי בחודש השישי סיפרנו על כך אני ובעלי אורן לבני משפחותינו ולא נותרה אף עין יבשה. זכיתי לקבל את ההיריון והלידה כמתנת פרישה מהצבא אחרי 27 שנות שירות, וכמעט כמו בכול דבר מצאתי יתרון בהורות המאוחרת. לינס, הילדה שהריתי וילדתי, באה לעולם אחרי תובנות נפלאות שאספתי בארגז הכלים של חיי".
תפארה: "הכתיבה שלי התחילה בטרם הריתי אחרי 17 שנה של ניסיונות. הרגשתי אז שגם אם לא אלד באופן פיזי, אני צריכה ללדת משהו לעולם. בתוך תוכי תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם אסופת הסיפורים. זה בהחלט כמו ללדת את הילד שלא היה לי אז. קיבלתי פידבקים נפלאים לסיפורים הקצרים שכתבתי עם פרשנות לפרשות השבוע, עצות ותובנות משלי לחיים. אז הבנתי שזה משהו שאני יולדת מתוכי. הייתי אוצרת לעצמי סיפורים כמילות נחמה, למקרה שלא אצליח להרות ולהגשים את חלום האמהות. מדי שבוע התרגשתי מהתגובות ומהפרגונים שנתנו לי מוטיבציה לכתוב עוד סיפורים. זה לא היה פשוט ליצור סיפור מדי שבוע, וזו הייתה מעין תחושת מחויבות. כשהריתי את לינס וילדתי הודעתי לכולם שאני יוצאת להפסקה".
"בין בחירה לקורבן" הוא ספר ייחודי המביא זווית נוספת לסיפורים של החיים בהתבסס על 54 פרשות השבוע ומכיל סיפורים מקוריים ומרתקים, פרי יצירתה, הסוחפים את הקורא למחוזות ולעומקים מרגשים. הסיפורים בספר תומכים ברעיון מרכזי מכל פרשה ואחרי כל אחד מופיעות תובנות והארות ליישום ביומיום.
מקצת התובנות הנפלאות המופיעות בספר: כשמשחררים, מעבירים אנרגיה למקום אחר ומתמלאים באנרגיה חדשה, ואז אנו מרחיבים את עצמנו ואת יכולתנו להתברך בשפע האלוקי) מספר "בראשית"); הדברים מתרחשים בזמן שלהם, וכמה חשובה הנשימה שמאפשרת לנו כמה רגעים של התבוננות לפני שאנו עונים, מתפרצים, שופטים, קובעים או מסיקים מסקנות )מספר "שמות("; להיות קורבן זו בחירה: בין אם זה אנחנו לעצמנו, בין אם נכפה עלינו ובין אם כפינו זאת על האחרים )מספר "ויקרא"); כמו הנרות אנו מכילים פתיל שהוא כמו גופנו המהווה בסיס, להבה שהיא הנשמה שבקרבנו ותמיד שואפת גבוה והשמן שהוא האנרגיה שאנו מעצימים על מנת שהנר יפיץ את אור נשמתנו )מספר "במדבר"); עלינו להתנגד ליצר שמשבית אותנו מלפרוש את הכנפיים, להגשים חלומות גלובליים לקיום העולם ולממש את ייעוד הנשמה )מספר "דברים(".
תפארה: "כשבמהלך השבוע הייתי קוראת את פרשת השבוע הייתי מתחברת אליה, מרגישה איזה מסר עולה ממנה, כותבת סיפור שיתמוך ברעיון ובסוף התובנות שלי כבר נולדו מעצמן. העולם המודרני מזמן לנו לא מעט התמודדויות ואתגרים רבים מתוך השפע האינסופי הקיים. אני מאמינה שכבני אדם ניתנה לנו הזכות לבחירה. ייתכנו סיבות להתקרבן במציאות החיים, אך התורה מזמינה אותנו לבחור בחיים ואף מעניקה לנו את כל הכלים הנדרשים לחיים מלאי שפע וברכה".
כשהייתה מתגעגעת לסיפורים שכתבה נהגה לקרוא את פרשת השבוע ואת מה שכתבה ושאלה את עצמה: "אני כתבתי את זה? לא הגיוני! מאיפה זה בא לי?". אז הבינה שזה משהו חזק ממנה שהיה צריך לעבור דרכה כדי לאפשר גם לאנשים נוספים לגלות את סיפורי התורה ואת המסר הנפלא שהתורה מבקשת להעביר. "למעשה זה שילוב מושלם של אהבתי לתורה ושל אהבתי לכתיבה כבר מילדות. גיליתי שדווקא בתורה העתיקה והקדומה ניתן למצוא מענה לדברים מתקדמים ובני זמננו. אלו אותם סיפורים ואותן סיטואציות הלובשות מעטה שונה, אך כשמתבוננים לעומק מגלים שהתשובות קיימות בתוכנו ורק צריך להתעורר", היא אומרת.
היא העניקה לעצמה את ספרה החדש לרגל חגיגת היובל. תפארה: "היה לי ברור שלאסוף את פרי יצירתי ועמלי לספר זו מתנה עם משמעות גדולה יותר מיהלום בגודל שני קארט. היופי בזה הוא שלא רק אני נהנית ממתנה זו, אלא כל מי שיחזיק את הספר ביד. הספר מורכב משלושה נדבכים, כך שהוא יכול לגעת בסוגים שונים של אנשים. יש כאלה שיתחברו לסיפורים שחלקם נכתבו על מקרים אמיתיים וחלקם פרי דימיוני, יש כאלה שיתחברו לרעיון הקצר של פרשת השבוע ויש מי שיתחבר לתובנה ולעצה לחיים. כתבתי מתוך הנשמה כי רציתי לשתף את העולם בסיפור פשוט שתומך את הרעיון בפרשה. רוב הסיפורים נכתבו באופן אותנטי מהלב, מבלי לדעת שביום מן הימים יאוגדו בספר".
ספרה החדש יכול לשמש ספר אימון עבור מאמנים הרוצים לתת דוגמאות או לספר למתאמן סיפור שדומה לסיטואציה שלו. "עבורי זו זכות גדולה לדעת שאנשים נהנים מהספר שלי, ואני מתכוונת לתרגם אותו לאנגלית על מנת שיגיע למשפחות יהודיות ברחבי העולם המחפשות דבר נוסף בארון הספרים היהודי. אם כל מי שיקרא את הספר יתחבר לסיפור אחד שייגע בו וישפיע עליו, עשיתי את שלי", היא אומרת בסיפוק רב.
היא גדלה במושב צלפון בבית דתי, פתוח ומאפשר. כבר בילדותה השתתפה מדי שבוע בשיעור קבוע על פרשת השבוע וסיפורי צדיקים. תפארה: "למרות שרובנו הגענו כדי לקבל את הממתק בסיום המפגש, אצלי הממתק היה גם משהו לנשמה. בכול שבוע אבי היקר שלום לדאני ז"ל היה יושב עם האחים שלי וקורא איתם את פרשת השבוע של השבת הבאה. אנחנו הבנות היינו יושבות ומקשיבות. מדי שבת ובכול שנה זה חזר על עצמו, ולכן זה חדר עמוק לנשמתי. הבית שבו גדלתי היה בית של חסד ותורה. אבי המנוח אהב מאוד את התורה, ובכול הזדמנות היה לומד ומשנן אותה. לזכותו אני זוקפת את אהבתי לתורה ולפרשות השבוע".
בעוד שרוב חברותיה, שלמדו איתה בבית ספר דתי, פנו לשירות הלאומי היא החליטה להתגייס לצה"ל. "הייתה קצת התנגדות לכך מבית הספר, אך אהבת הארץ כערך שהונחל בבית הייתה חזקה יותר. אני זוכרת שכילדה הייתי מחכה שאבא יחזור מהמילואים לבוש במדים ויביא לי את הטוויסט שטעמו נשאר בפי עוד מאז. התגייסתי למסלול 'בנות משקים' של הנח"ל ועם כל בנות המושבים והקיבוצים עברנו במשך חצי שנה הכשרת מפקדות כיתה והדרכה. בתקופה זו נשארתי נאמנה לערכיי היהודיים והדתיים. גם כשנשארתי לשרת בקבע השבת הייתה עבורי ערך עליון והשתדלתי לא לקחת משמרות בשבת, ככול שזה התאפשר לי", היא אומרת.
עיסוקה כמנטורית כמאמנת מנטלית החל בנעוריה. "הייתי מקשיבה לסיפורים של חברותיי שמצאו אצלי אוזן קשבת – לספר משהו, להתייעץ או לקבל מילה טובה. לקורס מאמנים הגעתי 'במקרה' עם חברה ובשיחת הפתיחה שיתפתי שאני מחכה להיריון. באחד השיעורים כבר אפשר היה לחשוף את הבטן ההיריונית, ואילו קריאות של התרגשות וחיבוקים היו שם. במהלך הסטאז' וגם בהיותי מאמנת אישית הגיעו אליי נשים רבות שביקשו לעשות שינוי בחייהם ורצו לקבל עזרה וכלים. זה נפלא לראות איך בתהליך מובנה וממוקד הן מגיעות לשינוי שמביא תוצאות נפלאות, כשלפתע מגלה המתאמנת על עצמה דברים שלא הכירה או לא העזה".
באימונים אצלה היא נוהגת להשתמש במטאפורות ולספר סיפורים שיתנו דוגמאות מוחשיות לסיטואציות של המתאמנים. תפארה: "עם השנים גיליתי שדרך סיפור קל להתחבר ולהבין את המציאות, כי היא נוגעת במישהו אחר וקצת מפחיד לגעת בעצמנו. לפעמים אדם זקוק להכוונה קלה ולשקף לו משהו בעצמו, כמו להאיר פנס כדי שיעלה על הגל הנכון. חלק משליחותי זה היכולת לעזור לאנשים לדייק את עצמם ולתת להם לראות דרך נוספת בחייהם. כמאמנת זה עונג נפלא עבורי לראות את החיוך והתחושה של המתאמנים שלי".
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה