התחלתי לקחת צמח מסויים, שהמליצו לי עליו, הוא עזר להמון אנשים.אבל לי זה גרם לפריחה ולעצירות. הפסקתי לקחת אותו. הכל עבר, אבל זה ממש ביאס אותי. כל כך קיוויתי, שזה יעזור לי, כמו שזה עזר להמון אנשים. הייתי ממש מיואשת.אני מרגישה, שאני לא באמת מאמינה בתוך תוכי – שלי זה יקרה, שלי יהיה ריפוי ספונטאני. כפי שקרה להרבה אנשים, שלקחו את הצמח הזה. אותי הוא לא ריפא, הגוף דחה אותו עם תסמינים כואבים ולא נעימים. מאידך, טוב לי לשמוע על אנשים שנרפאו בריפוי ספונטאני. זה מזכיר לי , למצוא את הדרך שלי. אני כל הזמן בחיפושים. אני חושבת שמערכת החיסון שלי,לא מזהה שזה גידול. לכן, היא נותנת לו להשתולל. אני צריכה משהו – שיגיד למערכת החיסון, שזה גידול. כדי שהיא לא תיתן לו להמשיך לגדול. הרצון שבי, למצוא תשובות עכשיו. רצון לשלוט במצב. שלא ישלטו בי, שלא יגידו לי מה לעשות. אני בסטרס. אני מרגישה זאת בבטן. כמו כיווץ בבטן. אצלי תמיד הלחץ, מורגש באזור.
במדיטציה, התבוננו בכיווץ הזה בבטן. עלה פחד גדול, של לאבד שליטה. המסר שעלה היה: את לא חייבת להיות כל הזמן בשליטה, העולם לא יתמוטט. כאן, עלה בכי בלתי נשלט אצל גאיה. המסר היה, גם כשאת לא בשליטה, העולם ממשיך. הוא לא מתמוטט. תרפי, זה בסדר לחייך, לשחרר, להרפות, גם כשאת לא יודעת מה הדרך. תהני ממה שיש, בלי לחשב על אחר כך. תהני ממה שיש עכשיו.
זה בסדר, לא לדעת את התשובות. אין אמת אחת. אין רק דרך אחת. יש המון דרכים. פשוט תמשיכי ללכת. הדרך תתגלה מעצמה תוך כדי…
ואז גאיה אמרה בחיוך, זה מרגיע אותי. זה משחרר אותי מהקול שאומר לי כל הזמן, תמשיכי לחפש, הם הצליחו ואת לא אז, תמשיכי, תעשי, תעשי, תעשי….מערכת החיסון מציעה לי במקום הלחץ והכיווץ, לשחרר, להנות, לחפש תוך כדי רגיעה, ולהאמין שהדרך תתגלה. כשאני בלחץ, אני מכווצת את הבטן, לכן הגידול תקף אותי שם. רק עכשיו אני מודעת לזה. קודם לא הייתי מודעת לזה.
עלתה לי תמונה, שאני מאוד קטנה, בת שלוש. ואני מפחדת לישון לבד. אני הולכת לישון בין שני הורי ונרגעת. ואז עולה לי פחד, ששני ההורים שלי ימותו, ואני אהיה לבד בעולם. הרגשתי אבודה, שאני לא אשרוד. עלה לי ממש פחד מוות. שאין לי סיכוי לשרוד בעולם, אם שני הורי לא יהיו. אם הם לא יהיו , גם אני לא אהיה.
במדיטציה, עלה המסר: תמשיכי לחפש, ולהרגע בתוך חוסר הידיעה. יש לי את הרצון הילדותי, לדעת בוודאות מה עכשיו. אבל, אולי הדרך היא לצעוד, לקחת מכל מה שאני פוגשת את מה שמתאים לי, ולקחת אחריות. כי אף אחד אחר, לא ייקח את האחריות. לאט לאט, לגבש את הדרך שלי להבראה שלי.אולי אני כן הולכת קדימה, אבל בקצב שלי. שלא כמו פעם, מהר מהר….עם הרצון לדעת הכל. מסתבר שזה לא עובד ככה. תמיד רציתי להיות בשליטה, אבל זה כבר לא עובד לי. מול המערכת הרפואית, אני חסרת אונים, מתוסכלת וכואבת שהם לא מבינים. לפעמים אני צריכה מישהו כמוך בילי. שיאזן אותי, שיקשיב לי, שיחזיר אותי לעצמי, לדרך שלי, מהכעס ומהייאוש.
שהניתוח הצליח. וגם הניתוח השני הצליח. שתראה ותרגיש את עצמה בריאה, מרגישה טוב, מחייכת. שתודה לעצמה, על ההתמדה שלה בחיפוש הדרך שלה. על האומץ. על הכוחות. שהיא בריאה, כנגד כל הסיכויים והתחזיות.גאיה יצאה מהפגישה, עם חיוך ותחושת חוזק. היה לי כיף לראות אותה כך. הרגשתי, שמשהו פנימי אצלה מתעורר ומשתחרר קצת בו זמנית. האמונה שגאיה תמצא את הדרך שלה לריפוי שלה, התחזקה אצלי וגם אצלה. זה הסיפוק האמיתי בעבודה שלי. כשהמטופלים מוצאים את הדרך שלהם, זאת שנכונה להם ברגע הזה
הוספת תגובה