הפרשה נפתחת בפסוק: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא יְהוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם׃".
בפרשת יתרו מסופר על מתן תורה ועשרת הדיברות לבני ישראל.
בפרשה בני ישראל מקבלים את התורה במעמד האדיר בהר סיני. מעמד שטרם נראה כדוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית מאז בריאת העולם ועד היום.
נשאלת שאלה מאוד חשובה כבר בתחילת הפרשה: איך זכה אותו יתרו שהפרשה תיקרא על שמו?
יתרו היה מה שקרוי בימינו: אפיפיור. יתרו היה מומחה לעבודה זרה, מלמד עבודה זרה ויועץ עולמי. לא רק שהוא היה כהן מדיין, אלא היה בקיא בכל העבודות הזרות האחרות. יתרו היה אחד משלושת יועציו העיקריים של פרעה, מלך מצרים. השניים הנוספים היו איוב ובלעם.
אם כך, מדוע זכה יתרו שתהיה פרשה בתורה על שמו ?
התשובה: יתרו שמע על הנס שהקב"ה עשה לבני ישראל – קריעת ים סוף שבו לא רק ים סוף נקרע לשניים אלא באותו רגע של התרחשות הנס, המים בכל מקום בעולם נקרעו לשניים. כשהוא הבין מדוע הקב"ה עשה נס לבני ישראל, הוא הבין שהאמת היא שם והתגייר. בנוסף יתרו שמע על כך שמייד כשבני ישראל יצאו ממצרים, התנפל עליהם עמלק והקב"ה הושיע אותם.
הנושאים הנידונים בפרשת יתרו:
- יתרו מגיע עם צפורה ובניה לבקר את משה
- עצת יתרו למשה
- מסר מהקב"ה לבני ישראל
- הכנות לקראת מעמד הר סיני
- מעמד הר סיני
- עשרת הדיברות
- יתרו מגיע עם צפורה ובניה לבקר את משה
הפרשה נפתחת בפסוק: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי־הוֹצִיא יְהוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם׃". אף על פי שארץ מדין לא הייתה קרובה מאוד לארץ מצרים, הגיעו אליה השמועות של שחרור בני ישראל מן העבדות ויציאתם ממצרים. יתרו הבין שמשה שב למצרים על מנת לשחרר את בני ישראל. יתרו לקח את ציפורה, אשת משה, ואת שני בניה אל משה, ככתוב: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל־מֹשֶׁה אֶל־הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר־הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים׃". משה מספר ליתרו את כל קורותיהם: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה׃." תגובתו של יתרו הייתה: "וַיִּחַדְּ (=וישמח) יִתְרוֹ עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם׃ וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת־הָעָם מִתַּחַת יַד־מִצְרָיִם׃". יתרו שמח למשמע הדברים והוסיף שהקב"ה העניש את המצרים במה שהם רצו להעניש את בני ישראל – מידה כנגד מידה, כפי שהמצרים הטביעו את תינוקות בני ישראל, כך הקב"ה הטביע את המצרים ביום סוף: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל יְהוָה מִכָּל־הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם׃". יתרו הכיר את כל העבודות הזרות שהיו בעולם באותה תקופה, ולשמע הדברים החליט להתגייר.
וישמע יתרו. פירש רש"י מה שמועה שמע ובא: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וישמע ראשי תיבות: ש'מע מ'לחמת ע'מלק ו'קריעת י'ם סוף.
ויש לפרש למה דווקא שני הניסים האלו גרמו ליתרו לבוא, אלא אחרי שהיו כל כך הרבה נסים לישראל וכל העולם ידעו מזה, וכמו שאמרו חז"ל על ויבקעו המים שכל מים שהיו בעולם נתבקעו, ובכל זאת יכול עמלק לבוא עוד להילחם עם ישראל, לכן אמר יתרו אם יש כל כך רע בגויים צריכים להיפרד מהם, וזה הפירוש שמע ובא.
- עצת יתרו למשה
פרשת יתרו עוסקת גם ביתרו, ולכן מביאה לנו אירוע שהתרחש מאוחר יותר, לאחר קבלת תורה בהר סיני.
למחרת יום הכיפורים שבו משה ירד מן ההר עם הלוחות השניים, הוא התיישב ללמד את העם תורה ולשפוט אותם. יתרו רואה שמשה שופט את העם מן הבוקר ועד הערב: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב׃". יתרו משתומם מדוע משה עובד באופן הזה וחושש שאם ימשיך כך, הוא עלול לקרוס מכובד המעמסה: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה׃ נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ׃". יתרו משיא למשה עצה שכדאי לו לבדוק מול הקב"ה: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֶל־הָאֱלֹהִים׃". עצתו היא למנות שופטים ראויים וישרים על כל קבוצת אנשים לפי מדרג: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת׃", כך שאת הדברים הפשוטים הם ישפטו, ורק העניינים שלא יצליחו לשפוט, יגיעו אל משה שיכריע: "וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ׃" וכך ייטב לכולם: "אִם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל־הָעָם הַזֶּה עַל־מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם׃". משה התייעץ עם הקב"ה, שאישר לו לקבל את העצה וליישמה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר׃ וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי־חַיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל־הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת׃ וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת אֶת־הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל־מֹשֶׁה וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם׃". לאחר תקופה של מספר חודשים, שב יתרו לארצו כדי לגייר את בני משפחתו: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ".
לשופטים צריך שיהיו ארבע מעלות: אנשי חיל – עשירים, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע.
- מסר מהקב"ה לבני ישראל
בני ישראל הגיעו להר סיני בא' בסיוון – חודש וחצי לאחר יציאת מצרים: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי׃". רש"י מבאר מדוע כתוב "בַּיּוֹם הַזֶּה", היה צריך להיות "ביום ההוא"? אלא שהאדם צריך להסתכל על דברי התורה כאילו קיבל אותם היום, ביום הזה. בני ישראל הגיעו מאוחדים וכפי שרש"י כותב: כאיש אחד ובלב אחד וחנו בצד המזרחי של הר סיני: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר׃". למחרת בבוקר משה משכים ועולה אל ההר כדי לקבל מסר מהקב"ה. לקראת מעמד הר סיני ובהסתמך על כל האותות והמופתים שעשה הקב"ה לבני ישראל, הקב"ה אומר למשה שיפנה אל הנשים בלשון רכה ואל הגברים בלשון קשה:" וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן־הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃", ויזכיר להם את הניסים שהוא עשה להם במצרים והביא אותם עד לכאן.
כמה יהודי חשוב לבורא עולם
הקב"ה משתמש במטאפורה מעניינת כדי להקביל את יחסו אל בני ישראל: כל שאר העופות נושאים את בניהם בין רגליהם מאחר שחוששים שעוף אחר יבוא מעליהם ויחטוף את בניהם. לעומתם, הנשר נושא את בניו על כנפיו מאחר שאין עוף שעף מעל הנשר ומסכן אותו, אלא החשש שלו הוא שהאדם יזרוק בו חץ ויפגע בבניו. רש"י מבאר כאילו אומר: מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני, כך גם הקב"ה מעדיף שעמוד הענן יספוג את החיצים והאבנים שזרקו עליהם המצרים: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי׃". הקב"ה משתמש במילים: "אַתֶּם רְאִיתֶם" כדי להדגיש שלא מדובר במסורת, אלא אתם ראיתם במו עיניכם את האותות והמופתים שהקב"ה עשה לכם במצרים.
ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר. שלוש הכנות לקבלת התורה:
א. ויסעו מרפידים – מרפיון ידיים שזה עצלות.
ב . ויחנו במדבר – שישים עצמו כמדבר לעזוב את התאוות וישפיל עצמו.
ג . ויחן שם ישראל נגד ההר – פירוש להיות כל ישראל באחדות (אור החיים).
ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. לא כתוב ויחנו שם ישראל בלשון רבים כמו כל הפסוק, לומר שבאו להר סיני כאיש אחד בלב אחד, שאין התורה נקנית אלא כשיש אחדות. כמו כן, בכל שאר החניות של בני ישראל היו ביניהן מחלוקות ותרעומות, אך הפעם הזו הם היו מאוחדים כאיש אחד.
כאן למעשה התמצית של כל מעמד הר סיני והיא כריתת הברית בין הקב"ה לבין בני ישראל לדורותיהם. אם בני ישראל יקבלו עליהם עכשיו את קבלת התורה ושמירת המצוות, הקב"ה יהפוך אותם לעם סגולה מכל שאר אומות העולם: "וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ׃ וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃". יש כאן ברית עם מחויבות הדדית. על בני ישראל להקשיב לקב"ה וכך הם יהפכו לסגולה, כלומר, לאוצר מיוחד של הקב"ה, וכן לעם של כוהני האנושות ולעם קדוש.
- הכנות לקראת מעמד הר סיני
משה חוזר אל העם עם דברי הקב"ה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה׃" .לנוכח הדברים, תגובת העם: "וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה". משה חוזר אל הקב"ה: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה׃" כלומר, כפי שנהוג בעולם המשפט: יש הצעה, יש קיבול ולפיכך נכרת חוזה, הסכם. העם רצה לראות ולשמוע את הקב"ה והקב"ה השיב למשה שכך יהיה אבל קודם שיכין אותם לקראת המעמד הנשגב: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵךְ אֶל־הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם׃ וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי ׀ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל־הָעָם עַל־הַר סִינָי׃."
בנוסף הקב"ה מזהיר אותם לא להעלות על ההר ולא לגעת בו, לא אדם ולא בהמה אחרת הם יומתו. רק לאחר הטקס, תישמע תקיעת שופר ולאחריה ניתן יהיה לעלות על ההר: " וְהִגְבַּלְתָּ אֶת־הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת׃ לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד כִּי־סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ־יָרֹה יִיָּרֶה אִם־בְּהֵמָה אִם־אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר׃".
משה ירד מן ההר וקידש את העם: הבגדים כובסו, הנשים טבלו והגברים נמנעו מלבוא אל הנשים במשך שלושה ימים: "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר אֶל־הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם׃ וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה׃".
- מעמד הר סיני
ביום ו' בניסן נשמעו קולות וברקים וענן כבד כיסה את הר סיני. נשמע קול שופר חזק מאוד שזעזע את כל העם: " וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה׃". משה הוציא את העם מן המחנה וכולם התייצבו בתחתית ההר: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן־הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר׃". הקב"ה ירד אל ההר באש וההר העלה עשן: " וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד". קול השופר הלך והתגבר: " וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל׃".
רש"י מסביר שהקב"ה הנמיך את השמים מעל הר סיני וירד עליהם כיסא הכבוד, ואז קרא אל משה לעלות להר: "וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה". הקב"ה ביקש ממשה לרדת ולהזהיר את העם שוב שלא יעלו על ההר, כולל הכהנים, כי אחרת הם יהרגו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן־יֶהֶרְסוּ אֶל־יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב׃ וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל־יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן־יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה׃". משה השיב לו שהם יודעים שאסור להם לעלות, אך הקב"ה הורה לו שוב לרדת: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ־רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל־יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל־יְהוָה פֶּן־יִפְרָץ־בָּם׃".
- עשרת הדיברות
משה יורד והזהיר את העם, ולאחר מכן הקב"ה התחיל למסור את עשרת הדיברות, כאשר הוא מסר את כולן בדיבור אחד, דבר שבן אנוש לא מסוגל לעשות: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר׃". לאחר מכן, הקב"ה חזר על כל דיבור ודיבור בפני עצמו.
הקב"ה התחיל להגיד להם את שתי הדיברות הראשונות, אך מאחר שהעם לא יכול היה לעמוד בעוצמת הקול של הקב"ה, משה מסר את שמונה הדיברות האחרונות אל העם והקב"ה הגביר את קולו, כך שכולם ישמעו: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל׃".
- אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃ הקב"ה שחרר את בני ישראל משעבוד מצרים, ועל כן הוא האלוקים שלהם.
- לֹא יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָיַ לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל ׀ וְכָל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם ׀ מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם ׀ מִתַּחַת לָאָרֶץ לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי׃ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי׃ אסור לבני ישראל להאמין בשום דבר ובשום כוח אחר מלבד הקב"ה. אסור לעשות שום פולחן, פסל או תמונה במקום הקב"ה. העונש על כך חמור ביותר. אדם שחוטא יכול להיענש עד ארבעה דורות, לעומתו, אדם שעושה חסד, הקב"ה משלם לו על כך שכר עד לאלפיים דורות! נמצא שמעשה חסד גדול עד פי חמש מאוד מחטא!
- לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא׃ אסור להישבע שבועת שווא ואסור להזכיר את שם השם לשווא. אדם שעושה כך, ייענש.
- זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת ׀ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה ׀ וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ׃ חובת זכירת יום השבת, שמירת השבת על ידי הימנעות מעשיית כל מלאכה שהיא וקידוש השבת בדיבור ובמעשה.
- כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃ כיבוד ההורים מאריך חיים.
- לֹא תִּֿרְצָח׃ אסור לרצוח אנשים.
- לֹא תִּֿנְאָף׃ אסור לשכב עם אשת איש.
- לֹא תִּֿגְנֹב׃ אסור לגנוב.
- לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר׃ אסור להעיד עדות שקר.
- לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ׃ אסור לחמוד את כל מה ששייך לאחרים.
על כל דיבור ודיבור שאמר ה' נתמלא כל העולם בשמים, שנאמר: "לחיו כערוגת הבושם".
על כל דיבור ודיבור חזרו לאחוריהם י"ב מיל ובאו המלאכים והחזירום, שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון (שבת פט:) על כל דיבור ודיבור יצאה נשמתן וה' נתן עליהם טל של תחיית המתים והחיים, שנאמר נפשי יצאה בדברו (שבת פט).
בעת מעמד הר סיני נכתב כי: "וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק׃". רש"י מסביר כי כל בני ישראל נרפאו כך שכולם ראו, שמעו, דיברו ועמדו על רגליהם.
בשעת מתן תורה לא היה בהם שום מום שנאמר: "כלך יפה רעיתי ומום אין בך."
הקב"ה באופן פלאי אמר את כל עשרת הדיברות בדיבור אחד, ולאחר מכן חזר על כל אחת מן הדיברות בנפרד. כשבני ישראל שמעו את הקב"ה אומר את שתי הדיברות הראשונות, הם הזדעזעו עד שעפו למרחק של שנים עשר ק"מ, ואז ביקשו ממשה שהוא ידבר איתם כי חששו למות: "וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת׃". משה הסביר להם שזה נועד להכניס בהם יראה מפני הקב"ה כדי שלא יחטאו, וכן לרומם את שמם בעולם שהקב"ה בכבודו נגלה אליהם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ׃".
הקב"ה הוסיף עוד מספר פרטים:
- איסור לעשות כל צורה של גרמי השמים ואפילו שנעשה לקישוט. הותר לעשות את הכרובים מזהב בלבד: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם׃".
- את המזבח לקב"ה יש להכין מאבנים שלא נגע בהם ברזל, המקצר חיים: "וְאִם־מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה־לִּי לֹא־תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ׃".
- כאשר בונים כבש למזבח, אסור לעשות אותו עם מדרגות, אלא שיפוע חלק, כדי שלא יפסעו פסיעה גסה שתגרום לגילוי ערוותם כלפי אבני המזבח, ויש בכך ביזיון כלפיהן: "וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא־תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו׃".
משה עלה להר סיני. הוא עלה להר סיני לארבעים יום. משה התעכב בשש שעות וכתוצאה מכך הערב רב החטיא את עם ישראל עם חטא עגל הזהב. כשמשה ירד עם לוחות הברית וראה את עגל הזהב הוא שיבר את הלוחות ומאז ירדה שיכחה לעולם. על זאת ועוד בפרשה הבאה…
מהם המסרים בפרשה?
- למה נאמר בעצת יתרו למשה שכל הדבר הגדול יביאו אל משה, ואח"כ כשלקח את הדיינים נאמר כל הדבר הקשה יביאון אל משה? והביאור הוא כי יתרו שהיה גר חשב שדין תורה של ממון רב צריכים להביאו אל הדיין הגדול, כמו אצל הגויים. אמר לו משה שבישראל אינו כן שדין פרוטה כדין מאה, ואם המשפט מסובך וקשה אפילו שאינו רק פרוטה צריך להביאו לדיין הגדול, ודיון משפט קל אפילו של ממון רב ישפטו הם הדיינים הקטנים.
- ויחן שם ישראל נגד ההר. ויחן לשון חןזה מרמז נגד יצר הרע, שחז"ל אומרים שהיצר הרע דומה להר, ואם כל אחד יהיה לו חן בעיני חברו זה הנשק הגדול נגד ההר שהוא היצר הרע.
- כל ישראל ערבין זה לזה, יש פירוש שכל אחד צריך להיות מתוק אחד לשני, ערבין מלשון מתוק והערב נא.
- חמישה שמות למדבר סיני: 1מדבר צין – ששם נצטוו ישראל תורה, 2 מדבר קדש – שנתקדשו שם ישראל, 3 מדבר קדמות – ששם נתנה התורה שהיא קדומה לעולם, 4 מדבר פארן – שישראל פרו ורבו שם, 5 סיני – שירדה שנאה מהגויים על ישראל, וגם חורב – שירדה חורבה על הגויים בגלל התורה (שבת פט.).
- עשרת הדברות יש בהם 620 אותיותבגימטרייה "כתר", סימן כתר תורה, אם זוכים יהיה כתר, ואם לא יהיה כרת חס וחלילה.
- לא תחמוד בית רעך וכו' וכל אשר לרעך. ושואלים למה נאמר בית רעך הרי זה נכלל בכל אשר לרעך, ואומרים בדרך הלצה שאם אדם חומד את השני בזה שיש לו בית יפה וכדומה, אומרים לו קח גם בחשבון את כל אשר לרעך והם הצרות והחובות וכדומה.
- תורה צווה לנו משה, תורה בגימטרייה 611 זה מה שמשה ציווה, ו-2 דיברות הקב"ה, ביחד תרי"ג.
- פרעה מלך מצרים חווה על בשרו את כל האותות והמופתים שעשה הקב"ה לבני ישראל במצרים ולמרות זאת נשאר בשלו, עקשן. פרעה חיפש איפה חוסר השלמות, כביכול, במכות מצרים. למשל, במכת דם, פרעה הביא את החרטומים שגם הפכו מים לדם, ולכן חשב לעצמו שזה נס יפה אבל לא מושלם. במכת דבר, הקב"ה הרג את רוב הבהמות של מצרים, אך השאיר את הסוסים של צבא מצרים, ולכן פרעה חשב שהקב"ה לא שולט לגמרי בטבע. לאחר מכת ברד, פרעה ראה שנשארה עוד צמחייה, ולכן חשב שגם כאן המופת אינו מושלם. לעומתו, יתרו רק שמע על כל אשר עשה הקב"ה לבני ישראל, והחליט שהוא מתגייר ומצטרף לעם ישראל. יתרו חיפש את האמת ומצא אותה היכן שפרעה פספס.
מה הכוונה?
- לאחר מכת דבר, שבה הקב"ה המית את רוב הבהמות במצרים, הוא השאיר את הסוסים של צבא פרעה. מדוע? הקב"ה תכנן כך שהם יוכלו להמשיך ולרדוף את עם ישראל וכך יטביע אותם בים סוף. זאת מידה כנגד מידה על כך שפרעה ציווה להשליך את הבנים הזכרים ליאור כדי שיטבעו שם.
- לאחר מכת ברד, הקב"ה השאיר צמחייה רכה לא מפני שאינו שולט בטבע באופן מושלם חס ושלום, אלא כדי שלאחר מכן תבוא מכת ארבה שיאכל את הצמחייה שנותרה.
- מכן אנו למדים שאדם המעוניין למצוא את האמת, הוא יתאמץ וימצא אותה, בבחינת: "יגעת ומצאת – תאמין" ומי שלא מחפש את האמת, יישאר רק עם תירוצים.
בכתיבה התבססתי על שיעור מאת כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א
כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:
עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד
טעמו וראו כי טוב
הוספת תגובה