פרשת בא

הפרשה נפתחת בפסוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ׃ וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה׃".

הפרשה ממשיכה לאחר שהקב"ה הביא שבע מכות על מצרים: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד ולמרות זאת פרעה נשאר בשלו ומסרב לשחרר את בני ישראל מן השעבוד. הקב"ה פונה אל משה ושולח אותו פעם נוספת אל פרעה, אך הפעם הוא מציין שהוא הכביד את לב פרעה ואת לב עבדיו כדי שהוא יוכל להמשיך ולהפליא מכותיו על מצרים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ׃  "(בֹּא – בגימטריה ב=2, א=1 ובסה"כ= 3, ללמדנו שנשארו עוד 3 מכות שעתיד הקב"ה להביא על מצרים).

הנושאים הנידונים בפרשת בא:

• מכה שמינית: מכת ארבה
• מכה תשיעית: מכת חושך
• מכה עשירית: מכת בכורות
• הלכות קורבן פסח
• קידוש הבכורות
• מצות סיפור יציאת מצרים
• מצות הנחת תפילין

 מכה שמינית: מכת ארבה

התראה לפני מכת ארבה

משה ואהרון מגיעים אל פרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד־מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי׃", ובמידה ויתנגד, הקב"ה יביא עליהם מכה נוספת והיא הארבה: "כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ׃". הארבה נועד להשלים את מכת הברד ולכלות את הצמחייה ששרדה לאחר מכת הברד, והוא יגיע בכמות אדירה כזו שהם יסתירו את הארץ:  "וְכִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת־הָאָרֶץ וְאָכַל ׀ אֶת־יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן־הַבָּרָד וְאָכַל אֶת־כָּל־הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה׃" הארבה יכנס לכל בתי מצרים: "וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל־עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל־מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל־הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

בניגוד לשבע המכות הקודמות שבהן משה חיכה לתגובתו של פרעה, החל מהמכה השמינית יצאו משה ואהרון מבלי להמתין לתגובתו של פרעה: "וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה׃". יציאה מופגנת זו ביטאה את השינוי שחל ביחסי הכוחות ביניהם.

משה ראה שיועצי פרעה מתלחשים ביניהם, ולכן נתן להם זמן לחשוב בטרם ילך. כאן כבר ניתן לראות שעבדי פרעה כבר לוחצים על פרעה לשחרר את הגברים של בני ישראל כי הם מבינים עם מי יש להם עסק ושמצרים מפורקת: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם׃".  לאחר זמן קצר קראו למשה ולאהרון חזרה לפרעה.  פרעה הסכים שרק הגברים יצאו לזבוח לה', אך מאחר שמשה אמר שכולם ייצאו פרעה השיב לו שכוונתם היא לברוח, ולכן בלעם, יועץ פרעה, גירש אותם: "לֹא כֵן לְכוּ־נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת־יְהוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה׃".

מכת ארבה

בסופו של דבר הקב"ה מכביד את ליבו של פרעה והוא לא משחרר את בני ישראל. הקב"ה מצווה על משה להניף את המטה לכיוון ארץ מצרים, וכך עושה משה. הקב"ה מביא רוח מזרחית כל היום וכל הלילה ובבוקר הגיע נחיל ארבה שלא נראה כמותו מעולם, כל כך עצום ורב עד שמצרים החשיכה! הארבה אכל את כל הפירות, הצמחים והעלים שנשארו לאחר הברד: "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא־הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה־כֵּן׃ וַיְכַס אֶת־עֵין כָּל־הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל־פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא־נוֹתַר כָּל־יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃".

מצרים חוטפת מכה כואבת מאוד המשתקפת בתגובתו של פרעה: " וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם׃ וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת־הַמָּוֶת הַזֶּה׃". פרעה מתחנן על נפשו, משה מתפלל לקב"ה והמכה נעצרת: "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְהוָה׃ וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ־יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת־הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם׃". למרות זאת, הקב"ה מכביד את לב פרעה: "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃".

• מכה תשיעית: מכת חושך

במכת ארבה חשכה מצרים מרוב הארבה שכיסה אותה. במכה התשיעית, מכת חושך, נוחתת על מצרים אפלה דחוסה ביותר, שאיננה מאפשרת למצרים לנוע ממקומם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ׃". מדובר בחושך ממשי ולא רק העדר אור: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ־אֲפֵלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים׃ לֹא־רָאוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וְלֹא־קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים". כמו במכות הקודמות, בני ישראל לא נפגעו מהמכות: "וּלְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם׃", דבר המעיד על שליטתו המוחלטת של הקב"ה בטבע.

יחד עם זאת, הקב"ה ניצל את היום הראשון של מכת חושך כדי להיפרד מארבע חמישיות של בני ישראל (80%!), שלמרות סדרת הניסים בחרו להישאר במצרים ולא רצו לצאת עם בני ישראל. ביום הראשון של מכת חושך הם נטמנו וכך נמנע מצב שבו המצרים עלולים היו לטעון שגם בני ישראל נפגעו.

פרעה קורא אל משה ואומר שהם יכולים לצאת לעבוד את הקב"ה יחד עם נשותיהם וילדיהם, אך את הצאן והבקר ישאירו במצרים. משה משיב לו שלא רק שהם ייקחו את המקנה שלהם, אלא פרעה עוד יוסיף להם משלו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ׃".

במכת חושך התחילו המצרים לחוות משהו מן המוות המצפה להם במכת בכורות, אך למרות זאת: "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם׃".

הקב"ה הוסיף לחזק את לב פרעה, שאמר למשה שאם הוא יגיע אליו שוב פעם, הוא יהרוג אותו: "וַיֹּאמֶר־לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אֶל־תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת׃".

הדרמה מתקרבת לשיאה, כאשר הקב"ה מודיע למשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם אַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה׃". הקב"ה מורה למשה להגיד לבני ישראל שיבקשו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב בטרם הם ייצאו ממצרים: "דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ ׀ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב׃", וזאת כדי שהקב"ה יקיים את הבטחתו לאברהם אבינו שבני ישראל ייצאו ממצרים ברכוש גדול. לצורך כך הקב"ה גורם למצרים לחבב את בני ישראל: "וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם ׀ הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם׃".

• מכה עשירית: מכת בכורות

התראה לפני מכת בכורות

משה מודיע לפרעה כי עומדת להגיע מכת המחץ: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם׃ וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃ וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף׃". מכת בכורות עומדת להגיע לכל בית. המוות יגיע לכל בית במצרים. לעומתם, על בני ישראל לא ינבח כלב: "וּלְכֹל ׀ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃". משה הוסיף שעבדי פרעה עוד יבואו להשתחוות אליו ולבקש שבני ישראל ייצאו ממצרים. הקב"ה אומר למשה שפרעה לא ישמע להם וזאת כדי שהקב"ה ירבה את מכותיו במצרים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֹא־יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃".

מצוות קידוש החודש

רש"י מסביר שהקב"ה הראה למשה את הלבנה (ירח) כשהיא מתחדשת ואמר לו שכשהלבנה מתחדשת, זה יהיה ראש חודש. מעבר לכך מאחר שבחודש ניסן בני ישראל עתידים להיגאל מן השעבוד, חודש ניסן יחשב לחודש הראשון בספירת החודשים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃".

מצוות קורבן פסח במצרים

• הקב"ה הורה למשה להעביר לכל בני ישראל שבעשירי לחודש ניסן כל משפחה תיקח שה תמים (=ללא מום), זכר בן שנה ותשמור אותו בביתה ארבעה ימים עד לארבע עשר לחודש ואז ישחטו אותו: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן־שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן־הַכְּבָשִׂים וּמִן־הָעִזִּים תִּקָּחוּ׃ וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם׃".
• את הדם יש למרוח על המזוזות והמשקוף שמעל: "וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר־יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם׃".
• את הבשר יש לצלות ולא לבשל ולאכול בלילה הזה עם עשבים מרורים: "וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃".
• אם יישאר ממנו משהו יש לשרוף אותו: "וְלֹא־תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃".
• יש לאכול אותו בחיפזון כאשר הם ערוכים ליציאה: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה׃".

בלילה הזה  הקב"ה יעבור בעצמו, הוא ולא שליח, -ויהרוג את כל הבכורות באדם ובבהמה, כל  פסלי העץ ירקבו ופסלי מתכת ימסו על הארץ: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה׃".

הדם שבני ישראל ימרחו על המשקופים יהיה סימן לפסוח על בתיהם וכך ינצלו ממכת בכורות: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃". הדם שבני ישראל ימרחו על המשקוף הוא אות עבור בני ישראל והוא לא נראה מחוץ לבתיהם. לקב"ה אין כל צורך בזה כדי לדעת במי לפגוע ואת מי  להשאיר בחיים מאחר שהכל גלוי לפניו.

קדושת חג הפסח

• היום הזה יהפוך ליום זיכרון לדורות: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ׃", שימשך שבעה ימים בהם יאכלו מצות ולא יראה בו חמץ: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".
• אדם שיאכל חמץ במשך שבעת ימי הפסח, נפשו תיכרת מעם ישראל: "כִּי ׀ כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי׃".
• ביום הראשון וביום השביעי ינהגו בקדושה מבחינת אכילה ולבוש ואסורה כל מלאכה: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם׃".
• מודגש שלא ימצא בבתים אפילו חמץ שאינו ראוי לאכילה, שגם עליו העונש חמור ביותר והוא שתיכרת הנפש ההיא מעם ישראל: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי ׀ כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ׃ כָּל־מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת׃".

משה כינס את כל זקני ישראל והורה להם כיצד להתכונן ליום הגאולה: הכנת או קניית השה התמים בן השנה, מריחת הדם על המשקופים, אכילה בחיפזון תוך כדי שהם מוכנים לצאת, השאלת חפצי הכסף והזהב מן המצרים וכל הפרטים הנחוצים: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח׃ וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר׃". בנוסף משה ציווה אותם לקיים את חג הפסח כשיכנסו לארץ ישראל בכל שנה לדורות עולם: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק־לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם׃ וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת׃." משה  הוסיף  שאם ילדכם ישאלו אתכם מדוע אתם מקיימים את קורבן הפסח, אז תספרו לבניכם על הניסים שעשה הקב"ה לבני ישראל במצרים כשהוציא אותם מעבדות לחירות: "וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם׃ וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל". זקני ישראל השתחוו לקב"ה לאות תודה: "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃", והלכו לעשות את כל שנתבקשו.

 מכת בכורות

הזמן: ליל ט"ו בניסן

המקום: מצרים

תמונת מצב: מצרים שהייתה מעצמה אזורית, כעת שבורה ומרוסקת מבחינה כלכלית, פיזית ורוחנית לאחר שספגה תשע מכות קטלניות שכל אחת מהן קירבה אליה את הטעם הנורא של המוות. מצרים עומדת לקבל את המכה האיומה ביותר: מוות בכל בית. מכה שעתידה לזעזע את מצרים, להוריד את פרעה על הברכיים עד שיתחנן לבני ישראל שייצאו ממצרים עם מה שרק ירצו, העיקר שייצאו.

בחצות הלילה של ט"ו בניסן מצרים, הקב"ה המית את כל הבכורות במצרים, החל מבנו הבכור של פרעה, דרך כל בתי המצרים וכלה בבכורות של השבויים הכלואים בבתי הסוהר, כולל הבכורות של כל הבהמות שבמצרים. אם בבית מסוים לא היה בן בכור, אז מת הבן הגדול: "וַיְהִי ׀ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃ וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת׃". לא היה בית במצרים שלא היה שם מוות.

לאור הצעקה הגדולה במצרים, פרעה קם בלילה והחל לחפש את משה ואהרון כדי לבקש שיעזבו את מצרים, ומאחר שהיה בכור בעצמו רצה שיברכו אותו כדי שלא ימות: "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם׃ גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי׃". המצרים זרזו את בני ישראל לצאת כי חששו מהמוות: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים׃".

בני ישראל הזדרזו לצאת ולקחו את הלחם לפני שהחמיץ: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת־בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל־שִׁכְמָם׃". בנוסף בני ישראל השאילו מהמצרים כלי כסף, כלי זהב ובגדים: "וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת׃". המצרים השאילו להם מאחר שהקב"ה גרם לכך שבני ישראל מצאו חן בעיני המצרים וכך רוקנו את המצרים: "וַיהוָה נָתַן אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם׃".

כך החלה יציאת מצרים: מבני ישראל יצאו 600,000 גברים מעל גיל 20, מלבד הנשים והילדים, ויחד איתם הגיע 'ערב רב' שהוא קבוצה של גרים, וכן צאן ובקר רב: "וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף׃ וְגַם־עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד׃". בני ישראל יצאו במהירות לדרך ולקחו את הבצק שלא הספיק להחמיץ – אילו הן המצות: "וַיֹּאפוּ אֶת־הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי־גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם׃". בני ישראל לא הכינו צידה לדרך מאחר שסמכו על הקב"ה.

רש"י מסביר שהלילה שבו הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים נקרא: ליל שימורים מאחר שהקב"ה שמר וציפה לו כדי שיוכל לקיים את הבטחתו לאברהם אבינו וזה הלילה שבו בני ישראל היו שמורים ומוגנים מפני מכת בכורות: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם׃".

חישובי הזמן:

בברית בין הבתרים הקב"ה הודיע לאברהם שזרעו יהיה גר בארץ מצרים 400 שנה. מברית בין הבתרים שבה נגזר כך עברו 30 שנה עד שיצחק נולד. מאחר שבני ישראל הלכו ודעכו במצרים הקב"ה החשיב את מניין ה- 400 שנה החל מלידת יצחק ועד היום שבו יצאו ממצרים. בפועל בני ישראל היו במצרים 210 שנה מהרגע שנכנסו ועד לרגע שיצאו: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה׃ וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל־צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃".

• הלכות קורבן פסח

הקב"ה מסר למשה ואהרון את ההלכות הבאות בנוגע לקיום קורבן פסח:

• עבד שעבר ברית מילה – יאכל: "וְכָל־עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת־כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ׃".
• גר שעבר ברית מילה – יאכל: "וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל־זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל־עָרֵל לֹא־יֹאכַל בּוֹ׃".
• קורבן הפסח נאכל על ידי אותה קבוצה אנשים שתוכננה מראש: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא־תוֹצִיא מִן־הַבַּיִת מִן־הַבָּשָׂר חוּצָה".
• גר או יהודי שהמיר דתו או יהודי שלא נימול – לא יאכל ממנו: "כָּל־בֶּן־נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ׃".
• אסור לשבור ממנו עצם: "וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ."

• קידוש הבכורות

הקב"ה ציווה את משה לקדש לו את כל הבכורות הנולדים לבני ישראל וכן את הבכורות הנולדים לבהמות הטהורות. הסיבה: במכת בכורות לא נפגעו בכורות ישראל, לכן מעתה הם יהיו מקודשים לקב"ה. לפיכך קיימת מצוות פדיון הבן הבכור, וכן יש להקריב את בכורי הבהמות: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ קַדֶּשׁ־לִי כָל־בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל־רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא׃".

• מצוות סיפור יציאת מצרים

קיימת מצווה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם זָכוֹר אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ׃".

בנוסף מוזכרת מצוות סיפור יציאת מצרים: "וְהָיָה כִּי־יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה־זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃ וַיְהִי כִּי־הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד־בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל־כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל־בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה׃ "

•  מצוות הנחת תפילין

כמו כן, מוזכרת מצוות הנחת תפילין: "וְהָיָה לְאוֹת עַל־יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם׃".

בסך הכל מוזכרות בפרשת בא 9 מצוות עשה ו-11 מצוות לא תעשה.

מהם המסרים בפרשה?

• למען שתי אותותי אלה בקרבו. יש שתי אותות שהן זכר ליציאת מצרים, שבת אות היא לעולם, ותפילין והיה לאות על ידך, וזה שאמר למען שתי "אותותי אלה בקרבו", על ידי יציאת מצרים יהיו לנו שתי האותות האלו.
• לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו. החושך הכי הגדול שלא רוצים לדאוג על השני (חידושי הרי"ם).
• כי ממנו ניקח לעבוד את ה'. יש מפרשים שגם מפרעה אפשר ללמוד דרך בעבודת ה', שגם אחרי שקיבל כל כך הרבה מכות עוד עמד במרדו, כמו כן בעבודת ה' אף אם יש לפעמים קשיים או נפילות חס וחלילה, צריכים להתחזק ביתר שאת וביתר עוז לעבוד את ה'.
• וישאלו איש מאת רעהו. בפשוטו – רעהו הכוונה למצריים, אבל יש מפרשים וישאלו איש מאת רעהו היהודי, והייתה בזה תחבולה, שעל ידי שהיהודים העשירים ישאילו לעניים – ישאילו להם גם המצרים, כי יבינו שלצורך החג צריך שיהיו לכל אחד בגדים יקרים. והגר"א תירץ שקודם כל היו היהודים צריכים לעשות חסד אחד עם השני, ועל ידי זה נתן אח"כ הקב"ה את חן העם בעיני מצרים וישאילום.
• וישאלו איש מאת רעהו וכו ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. אם בני ישראל גומלים חסד זה עם זה ועוזרים אחד לרעהו בשעת הדחק, אז ה' נותן חן ישראל בעיני העמים (תולדות אדם).
• רבות מופתי בארץ מצריםר"ת רמב"ם, ומסופר שבסוף ימיו היה במצרים, אבל במקומות אחרים היה לו הרבה רדיפות.

הפרשיות הן אמנם מדברות על דברים שקראו לפני למעלה מ- 3,000 שנה אבל הפסיכולוגיה של האדם היא אותה פסיכולוגיה והאמת של החיים זו אותה אמת, והבורא זה אותו בורא, התכלית של הבריאה לא השתנתה. הדברים הכלליים הם אותם דברים. התורה מלמדת אותנו מכל העלילות ומכל הסיפורים המסופרים בתורה, איך באמת הדרך הנכונה להתנהג.

כשמסתכלים על הפרשה רואים דבר שהוא לא כל כך מובן בדרך השכל. ידוע שהקב"ה ברא את האדם ונתן לו בחירה אם להיות צדיק או רשע. התורה אומרת: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע" (דברים ל, טו).  ובהמשך נכתב: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל, יט) סימן שאפשר לבחור במוות.

עצם זה שיש שכר ועונש זה סימן שאדם בוחר אם לעשות טוב או רע.

עצם זה שהקב"ה שלח נביאים להזהיר את הדור לחזור בתשובה ולהפסיק עם העברות, סימן שזה בידיהם של האנשים. אם אדם היה בעל חיים שחי לפי אינסטינקטים, לא היה טעם להזהיר אותו. אלא מה, הוא היה רובוט ורובוט לא מענישים.

הקב"ה אומר למשה אני שולח אותך לפרעה ובעצם ההצגה מתחילה עכשיו: אתה תזהיר את פרעה, תחזור אליו, תלך, תבוא ובסוף אני אוציא אותך ממצרים במוקדם או במאוחר. הקב"ה כבר אומר למשה: תדע לך שאני מכביד את לב פרעה. פירוש: אני מתערב לו בבחירה. מה זאת אומרת? אנחנו מבינים מהתורה כמו שהרמב"ם כותב בהלכות תשובה: אין שום כוח המשפיע על האדם לא לטוב ולא לרע, אלא האדם בוחר מה לעשות. אבל פה אנחנו רואים שהקב"ה אומר למשה: תראה, אני כבר מכביד את לב פרעה. המפרשים דנו חזק מאוד בסוגיה הזו איך הקב"ה התערב לפרעה בבחירה.

הקב"ה גילה לנו סוד: "פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־יְהוָ֑ה עַֽל־כׇּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ׃" (משלי כא, א).

מישהו שאחראי על מדינה: מלך, נשיא, ראש ממשלה,  גנרל וכיו"ב, אחד כזה הבחירות שלו משפיעות לא רק עליו, אלא משפיעות על כל העם. אם הוא עריץ ואכזר זה לא אומר שרצון השם הוא שכל העם הזה יסבול כי הוא מקבל החלטות שיכולות להרוג את כולם.

אז מה עושים?

הקב"ה גילה לנו שמי שמלך לפעמים אין ברירה וחייבים להתערב לו בבחירה. למה? כי הוא רוצה לבחור ימין, והקב"ה יודע שאם הוא יבחר ימין, העם הזה ילך לעזאזל ואי אפשר להרשות כזה דבר, לכן או שמתערבים לו בבחירה או שהוא נופל משלטונו או שהוא נהיה חולה או שנכנס לקומה או שהורגים אותו. משהו קורה כדי שההמון לא יסבול.

נשאלת השאלה: מדוע הקב"ה מעניש את פרעה ואת מצרים?

לפני זה נשאלת שאלה יותר חזקה והיא: מדוע מענישים את המצרים?

הקב"ה מצפה מהעם שכאשר השליט שלהם הוא רשע,  לא ישר ולא הגון, העם חייב להפיל אותו בכל מחיר. אם העם לא מפיל אותו, סימן שהעם מסכים עם מעשיו. אם זה לא חורה לעם מה השליט הרודן שלהם עושה, הם למעשה מסכימים למעשיו, אחרת הם היו מתאספים ויוצאים נגדו ומפגינים ולא משאירים אותו בשלטון לחגוג. במקרה של מצרים, המצרים הולכים לסבול כי הם מתירים לפרעה לעשות ככל העולה על רוחו.

ומדוע פרעה הולך לסבול, הרי הקב"ה מתערב לו בבחירה?

בשביל זה צריך לדעת מה בדיוק קרה בעשרת המכות ואפילו לפני זה.

לפני המכה הראשונה, הקב"ה שלח את משה ואהרון לפרעה. משה השליך את המטה על הארץ והוא נהפך לתנין. תנין זה נחש הזוחל על הארץ. בתגובה המצרים זרקו את המטות וגם הם נהפכו לנחשים. מדוע זה מסופר? כדי להראות לנו שגם אנשים טמאים יכולים לעשות קסמים. ללמדנו שאדם לא נמדד בכמה קסמים הוא יכול לעשות, אלא אם הוא צדיק, ירא שמיים ותלמיד חכם. מי שעושה כשפים הוא לא אדם קדוש. לאחר מכן המטה של משה בלע את כל המטות של כולם. כאן פרעה היה צריך להתעורר ולהבין שיש כאן את יד השם.

במכת דם, הנילוס נהפך לדם. הנילוס היה האלוהים של המצרים. המצרים סגדו לנילוס. בערך פעם בשנה הנילוס היה עולה על גדותיו ומשקה את שאר הנחלים ונותן למצרים חיים. המצרים בטיפשותם חשבו שזה האלוה. פתאום במכה הראשונה הקב"ה מכה באלוהים שלהם. זה לא רק נזק כלכלי עצום שאין מים במצרים. בזמן מכת דם, היהודים לא נפגעו והיו להם מים. כשהמצרים ניסו לקחת את המים מהיהודים, המים נהפכו לדם. רק כאשר המצרים שילמו ליהודים כסף עבור המים הם יכלו לשתות מים. רק לאחר שהמצרים שילמו על המים, הם נשארו מים. כבר במכה הראשונה הקב"ה העשיר את בני ישראל. לא רק שהקב"ה היכה את המצרים בפרנסה, אלא מבחינה מנטאלית-רוחנית הוא מוטט אותם.

במכת בכורות, הקב"ה ביקש מבני ישראל להכין קורבן פסח שהוא כבש. המצרים היו משתחווים לכבשים כמו שההודים משתחווים לפרות. למעשה הקב"ה התכוון שבני ישראל ישחטו את האלוהים של המצרים ויאכלו אותו. זה הצריך אומץ אדיר מצד בני ישראל לעשות זאת.

בשש המכות הראשונות פרעה בחר להיות עקשן. ממכה שביעית והלאה הקב"ה כבר אמר למשה שהוא סגר את לב פרעה. הרמב"ם כותב: מהו העונש הכי גדול שאדם יכול לקבל בחייו? בדידות, מחלה, עוני, מוות במשפחה, מאסר, גירושין, איבוד ממון? זה לא מה שהרמב"ם אומר.

תשובה: הרמב"ם אומר שסוגרים בפניו את דלתות התשובה. הקב"ה נתן לפרעה שש הזדמנויות. בין מכה למכה היה כחודש ימים. כל חודש מכה חדשה. שישה חודשים הוא מקבל מכות, מצרים מתמוטטת, מפסידה מיליונים, אנשים ממורמים, פרעה בלחץ אטומי אבל הוא לא נשבר. ראה שהמכה נעלמה והוא חוזר להיות עקשן ואכזר.  מהמכה השביעית הקב"ה סגר את ליבו והוא השאיר אותו רק כדי להשתמש בו.

איך זה קשור לימינו?

הרמב"ם אומר ככה זה עובד: אדם מגיע לגיל 18 כשהוא חילוני לגמרי. הקב"ה שולח לו חרדי שפוגש אותו במטוס, למשל, שמסביר לו יש בורא לעולם, מעמד הר סיני ומוכיח לו בהוכחות שכליות שיש בורא לעולם, יש שכר ועונש. אדם בגיל 18 מקבל הזדמנות ראשונה. אם הוא חוזר בתשובה, הקב"ה עוזר 100% סיעתא דשמייא, הכל הולך לו חלק: הוא נכנס לישיבה לשנתיים-שלוש, משדכים לו צדיקה והוא יקים משפחה לתפארת. הכל עובד.

אם הוא לא ייקח את ההזדמנות הזאת, אחרי שנתיים-שלוש תהיה לו הזדמנות נוספת. אם הוא יחזור בתשובה תהיה לו רק 80% סייעתא דשמייא. הוא כבר לא יקבל את מה שהוא יכול היה לקבל בפעם הראשונה. צ'אנס שלישי פחות, צ'אנס רביעי פחות וכך הלאה עד שנגמרים הצ'אנסים. כל פעם שהקב"ה ייתן לו הזדמנות, תהיה לו  פחות עזרה.

השאלה היא למה לא חטפת את ההזדמנות שהקב"ה נתן לך בפעם הראשונה?

כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו:

 עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

– טעמו וראו כי טוב ה'—

 בכתיבה התבססתי על שיעור מאת כבוד הרב יוסף מזרחי שליט"א