הסופר האמריקאי הנודע, הרמן מלוויל, כתב את הסאגה המכוננת "מובי דיק" בעקבות חוויותיו שלו על ספינת ציד לוויתנים באמצע המאה התשע עשרה, כשיצא ממולדתו בניו יורק, ופגש צוות מלחים בינלאומי על ספינה אנגלית. הסאגה בת מאה ושבעים השנה נותרה רלבנטית בעיקר נוכח הדואליות שבה האדם מעריץ ומבקש להכניע כאחד, את איתני הטבע. סאגת אווטאר, ניצבת בדיוק כאן.
ויחד עם מלוויל, קשה שלא לראות את ההתכתבות של יוצר הסרט, ג'יממס קאמרון עם ספרות המאה התשע עשרה שמביטה בפרא האציל ביחסי יראה והערצה כאחד. "אחרון המוהיקנים" של ג'ימס פנימור קופר הוא כזה, וכך גם ספרות אמריקאית העוסקת בכיבושו של האדם הלבן את הישימון. ספריה של לורה אינגלס ויילדר – "בית קטן בערבה", ו"בית קטן ביער הגדול", מתארים לא אחת את האדם הלבן הניצב מבוהל אל מול הפרא, אשר לתפישתו של האדם הלבן, מבקש להרגו, ולכן הוא מסומן כאויב. תנועות של תקינות פוליטית בארצות הברית של ימינו, דורשות להוציא את אינגלס מתכניות הלימודים בשל כך. זו יוזמה נואלת, שכן היא מבקשת למחוק באופן אנכרוניסטי תודעה תרבותית בת המאות הקודמות, אשר אין להתעלם מהן, אלא לדבר עליהן ולהנגיש אותן לקרוא בן זמננו.
אווטאר הוא סרט פנטזיה יותר משהוא סרט מדע בדיוני. לכאורה, סרט בעבור נערים בני ארבע עשרה, אבל ההתכתבות של הסאגה הזו עם הרמן מלוויל, הופכת אותו לסיפור שונה בתכלית ובעל עומק הנובע מן ההשראה שבספרות המסורתית ההיא. לא בטוח שנערים ואולי גם צופה ממוצע בוגר עומדים על ההקשר הזה, שכן עם יד על הלב, כמה מאתנו באמת קראו את האפוס רחב היריעה הזה של מלוויל או את יתר יצירות כיבוש איתני הטבע, אבל אי אפשר שלא להתרשם מן ההשפעה של מלוויל והאחרים על שלוש וחצי שעות הסרט שמותיר אותך חסר נשימה.
במובן זה – אווטאר, הוא בעיקר סאגה של עשרות דקות של יחסי יראה/הערצה שבין האדם לטבע. ניסיונו של האדם להשתלט על הטבע, להכניעו. הסרט, בניגוד למובי דיק, בה האדם מבין כי הטבע חזק ממנו, מציב את התודעה כי האדם אמנם אינו חזק מן הטבע, אך הוא מסוגל להרוס אותו ולהיהרס יחד עמו.
הצבע הכחול המונוכרומטי כמעט של המלחמה באיתני הטבע שבים, בעולם הדמיוני "פנדורה", מותיר את הצופה המום ומוצף, המסר האקולוגי בן זמננו מועבר יתכן ואף באופן ילדותי משהו, שכן בניגוד למלוויל, בו הגיבורים כולם מורכבים, באווטאר ברור לחלוטין באופן סטריאוטיפי מיהי הדמות הטובה ומי איננה כזו, ועדיין נוכח הפשטנות הפלקטית משהו הזו, ההתכתבות הזו עם מלוויל, קופר ואינגלס – ויילדר, מייצרים עניין רב-מחשבה שאינה יכולה להותיר את הצופה אדיש ולפטרו כסרט פנטזיה של נערים. זהו סרט שבו יש להישען אחורה ולהתמסר לחוויה. לכו לראות.
קרדיט: באדיבות פורום פילם
בימוי: ג'יימס קמרון. מפיקים: קמרון וג'ון לנדאו. בכיכובם של: סם וורת'ינגטון, זואי סלדנה, סיגורני וויבר, סטיבן לאנג, קליף קרטיס, וקיית וינסלט.
מאת: אורון שוורץ הוא עורך-דין, שותף מייסד במשרד שוורץ-נרקיס ושות', כותב ומגיש הפודקאסט "משפט חוזר" בתאגיד השידור "כאן", ארכיאולוג וטייס בתחום התעופה הקלה.
הוספת תגובה