עובדים סוציאליים הם גם בני אדם. כמה כוח צריך לאזור בכדי לראיין אישה שאיבדה את היקר מכל, פעמיים!!! , חלפה בראשי המחשבה. הגעתי אליה. אישה גבוהה, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה. עברית רהוטה וים של כאב על הפנים. היא הסתכלה עליי בחשדנות. חייכתי אליה. " מה את מחייכת? אני לא אישה נחמדה".
ההנצחה
כך היא קיבלה אותי ומיד נכנסה לי ללב. למרות מעטה הקשיחות והציניות שלה, אני ראיתי משהו אחר. ראיתי כאב של אימא שמנסה לשרוד ובכל רגע נתון חוששת לאבד זיכרון שמא תשכח את בניה. חביבה סלע קראו לה. בכל רגע נתון היא עסקה רק בדבר אחד: בהנצחת שני בניה. אחד מבניה הוא מאיר יעקובי אין קצין לוחם שלמד מורשת קרב שלא יודע מי זה מאיר יעקובי.
בימיה הראשונים של המדינה, מאיר יעקובי, לוחם ומלח הארץ, יצא עם החוליה שלו להחליף בטריה במתקן ציתות של צה"ל בתוך השטח הסורי. הם נתפסו, ונכנסו לתא העינויים בסוריה במשך שנה וחודשים. אחד מחברי החוליה התאבד ושאר חברי החוליה שוחררו. לאחר שחרורם צה"ל האשים אותם בבגידה והם הורדו בדרגה. מאיר יעקובי התעקש לחזור לצבא והתנדב לצנחנים.
ב1956 בקרב המיתלה, הוא יצא לפעולה הרואית חסרת סיכוי. הוא הקריב את חייו בכדי להציל את חבריו. אחרי מותו נהרג גם אחיו. חביבה, אם שכולה, לא השלימה עם העוול שנעשה לו. למרות שהשנים חלפו היא חזרה וטענה: הבן שלי לא בגד. כתבה מכתבים, נסעה מדי חודש להפגין בכנסת. פעם אחר פעם הוחזרה בניידת אל ביתה בחולון.
החיוך
פעם אחר פעם סולקה מחדש. בדיור מוגן היא לא השתלבה. לא יצרה קשרים חברתיים ולא השתתפה בפעילויות. רק כעסה ונסעה לכנסת להפגין. עלתה וירדה מאוטובוסים. אישה כבת 90. רק איתי הסכימה לדבר. שפכה את הלב ומדי פעם אפילו הצלחתי להצחיק אותה. והיא לא שמחה בכלל, אפילו כעסה על עצמה שהעזה לחייך. יום אחד היא נכנסה לחדרי בסערה: " היום מותר לי לצחוק. היום מותר לי לחייך". אפילו אני נדהמתי מההצהרה הזו. מסתבר שכעבור 50 שנה מדינת ישראל החליטה לתקן את העוול ולהעניק חנינה רשמית למאיר יעקובי ז"ל ולכל חברי החוליה. מעט מידי, מאוחר מידי. חביבה שכבר מכירה את הדרך לירושלים, נסעה באוטובוס, אבל הפעם לא בכדי להפגין אלא בכדי לקבל חנינה בשם בנה. זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה.
כל כך הרבה דברים למדתי מחביבה סלע ז"ל. עבורי היא הייתה סמל לחוזקה נשית, אימא לביאה ולוחמת צדק. היה לי עצוב לראות אם שכולה שלא מרשה לעצמה לעשות את הדבר הבסיסי הזה, לחייך. ואני ידעתי למה זה קורה. כשאנחנו צוחקים אנחנו חשופים, אנחנו משוחררים, אנחנו חיים, משחררים שליטה. חביבה לא הרשתה לעצמה לחיות או לאבד שליטה ולו לרגע אחד.
היא הייתה במשימה- להציל את כבודו של בנה ולהנציח את זיכרון בניה. היא לא יכלה להרשות לעצמה לצחוק. גם לאחר שהפכתי לשחקנית ועזבתי את עולם הטיפול, זיכרונה ליווה אותי. לאחר שהפכתי לסטנדאפיסטית, זכיתי להופיע בפני הורים שכולים מדי שבוע בסמינר מיוחד לכבודם. באחד המופעים חיכתה לי אישה מבוגרת בתום המופע." שנים רבות לא העזתי לצחוק. לא הרגשתי שמותר לי". היא בכתה וחיבקה אותי. " שכלתי שני בנים. שני בניי נפלו במלחמות ואני איבדתי את שמחת החיים, והיום החזרת אותי לחיים".
לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. נזכרתי בחביבה סלע, אימו של מאיר יעקובי ז"ל שאיבדה אף היא שני בנים. לאחר שנרגעה ביקשה להצטלם איתי. קצינת הנפגעים צילמה אותנו. חשוב היה לה להנציח את הרגע בו הרגישה שמותר לה לחייך. ואז שניה לפני שנפרדנו שאלתי אותה לשמה.
" קוראים לי חביבה", היא אמרה. ושוב קיבלתי הוכחה שהחיים הם מעגל. הסתכלתי על הגברת שעמדה מולי ונזכרתי בחביבה סלע. שתי נשים, אותו שם, גורל אחד.
" אני יודעת, אמרתי לה. ידעתי שבסוף תוכלי לחייך".
מאת: ענת אביעד שחקנית, מרצה ומומחית לסטורטלינג ועמידה מול קהל
Anataviad10@gmail.com
הוספת תגובה