"המסע של רודי הסנאי"

צביקה שקדי, עובד סוציאלי ומטפל מזה 25 שנה, מוציא לאור בימים אלו את ספר הילדים הטיפולי "המסע של רודי הסנאי" המיועד לילדים בגילי טרום חובה עד 11. הספר נכתב ממעמקי ליבו כאדם שסובל מזה שנים רבות מדיכאון בעקבות מותו של אביו בפעילות מבצעית במהלך שירות מילואים בלבנון.

שקדי מדבר על התמודדותו היום יומית עם הדיכאון. "החיים שלי מאוד מורכבים כי אף פעם אני לא יודע מתי ירים הדיכאון את ראשו ויצניח אותי למטה. זה בא בתקופות ובזמנים לא קבועים. אני מתחיל להרגיש פיזית טשטוש ועייפות, ואז מזדחלות מחשבות שליליות ולמלא אותי. אחריהן באה גם עצבנות המשודרת החוצה, ואז ממש קשה להיות איתי. אז, לקינוח, מגיעה התחושה שאין טעם או משמעות לדבר בחיי".

שקדי, בן 49, נשוי לדבירה ואב לאלון, בן 8, ולאיל, בן 11, מתגורר ביישוב קורנית שבתחומי המועצה האזורית משגב בצפון הארץ וחובב גינון ונגרות. הוא היה במשך שנים רבות בטיפולים רגשיים. "במשך השנים למדתי לתת לעצמי את הכוחות במקום להרגיש קורבן ולחפש מצילים מבחוץ. ה'אני הבוגר' עוטף את ה'אני הילדי', וכך בעצם אני מנחם את עצמי".

הוא זוכר את עצמו כילד של טבע, אוהב חיות וטיולים, רגיש מאוד ופגיע שאהב לשחק כדורסל וכדורגל והיה ספורטיבי כנער. הוא גדל עם אחיו ואחותו הגדולים ממנו ועם הוריו בשכונת ברנדייס הפסטורלית בחדרה, עם שדה בוטנים מאחורי הבית, מרחבים שנראו לו אינסופיים ובילויים עם חבריו, שאיתם הוא בקשר עד היום, בכדורגל, בכדורסל, בצפייה בסרטים ובאכילת פיצות. אמו, כיום פנסיונרית של משרד החינוך, עבדה בחינוך המיוחד ואביו היה מדריך חקלאי ולימים עבד בסוכנות היהודית ושימש מנהל מרכז קליטה.

שקדי מספר כי  "היינו משפחה שאוהבת לטייל לכל הארץ: לכנרת, לסחנה ולאכזיב, שם היה הטיול האחרון שלנו כמשפחה שלמה. אבא היה חברותי מאוד והשתתף בפעילויות קהילתיות התנדבותיות כמו: ניהול סניף המשמר האזרחי השכונתי והתנדבות בוועדי ההורים. כשהגיעו חברים לאחי, אבי נהג לדבר איתם רבות על ענייני השעה ופוליטיקה. כולם קינאו בנו על כך שיש לנו אבא כל כך מיוחד שמתעניין בהם, ולפעמים הרגשתי שהחברים באו לבקר אצלנו כדי לדבר עם אבא. הוא אהב להגיע לשירות המילואים עד גיל 47, ובמיוחד את השהייה במחיצת חבריו ליחידה. אמא עבדה קשה כל חייה עם ילדים שנולדו עם פיגור קשה, וכילד אני זוכר ביקורים בבתי הספר שבהם לימדה. היא הייתה חוזרת מוקדם הביתה, קיבלה את פניי ותמיד הייתה ארוחה חמה עבורי. הוריי עשו למעננו את המיטב. כילדים חיו הוריי ברומניה ועזבו אותה מאימת הנאצים. אמא הייתה בת למשפחת סוחרים אמידה, ואבי איבד את אמו בגיל צעיר וכילד צעיר עלה עם אחיו בדרך לא דרך לארץ. המשפחות של הוריי הכירו ובארץ נפגשו שוב במסגרת שידוך ונישאו, ומאז לא נפרדו, עד מות אבי".

אביו של שקדי נהרג בשירות מילואים בלבנון, כששיירה של שני ג'יפים הותקפה בדרכה להקים תיבת קשר בעיר צור בלבנון. "לא אשכח לעולם את הרגע שבו הודיעו לנו, למרות שמאז חלפו 38 שנה. כילד בן 11 זה היה עבורי רגע מכונן שהשפיע על כל עתידי ועל עתיד משפחתי. ניתן לחלק את ילדותי לפני ואחרי המוות של אבא, כי מאז ועד היום הדברים לא חזרו לקדמותם. מכל ילדותי אני זוכר תחושות כמו: שונות, חוסר ביטחון עצמי, הצפה רגשית ועצב. חשתי דחוי וגיל ההתבגרות היה רע מאוד עבורי עם תחושות קשות של מועקה ובדידות. לא הרגשתי שמישהו מבין אותי ופעמים רבות ביקשתי את נפשי למות, למרות שלא עשיתי מעשה. הכתיבה וכנראה גם הספורט הצילו אותי וניקזו מעט מהקושי. אני זוכר שקיבלתי מחברת והתחלתי לכתוב שירים עצובים על מצבי ועל הגעגועים לאבא ולמציאות אחרת, שאולי איני מכיר".

שקדי מודה שכמתמודד עם דיכאון הוא חייב לשמור על שגרה קבועה, "שמסתבר שהיא טובה עבורי ומחזיקה אותי. הרבה ספורט, קימה מוקדמת ומעט שינה, ואז אני יכול לשמור על יציבות יחסית. המטלות המרובות ביום עוזרות לי לא לשקוע במחשבות ואף להרגיש משמעותי. זו שגרה הכוללת נטילת תרופות ותוספי מזון והתמודדות אינסופית עם מחשבות של 'לגמור' עם זה וזהו. היתרון בדיכאון הוא שאני כל הזמן צריך לדאוג לגוף וגם לנפש. כל המשפחה ורק מי שממש קרוב אליי מרגישים את ההשלכות, בעיקר אשתי, שתומכת בי ואוהבת אותי כמו שאני. לפעמים זה כולל זיוף הרגשה והתנהגות כדי שאוכל לסיים את היום. גם כשרע לי ואני רוצה להישאר במיטה, אני מושך את עצמי לפעילות כדי להמשיך בשביל רגעים נעימים עם המשפחה ועם עצמי. הרגעים הכי טובים שלי הם כשאני מביא את הפנים שלי לידי ביטוי ביצירה, בכתיבה, בבישול למען אחר, בעבודה וכמובן עם המשפחה. פעם לא ידעתי לעשות את זה, ואז נבלעתי והתערבבתי עם רצונות של אחרים".

לדבריו, העובדה שהקים משפחה היא בהחלט אינה מובנת מאליו ומאתגרת מאוד, "כי המשמעות של לחיות עם בת זוג קבועה ועם ילדים היא לשים את עצמך בצד. אתה לא מרכז העולם וגם לא היחיד שיש לו סיפור חיים קשה. לכל אחד יש הסיפור שלו וקשיי התמודדות משלו. לפני המשפחה יש התמודדות עם הזוגיות: לשים בצד את הסיפור שלך, לא להתערבב עם בת הזוג, להעניק בלי לחשוב פעמיים וכמובן להיות פנוי וקשוב. הורות היא בכלל סיפור של התמודדות אחרת, כי אתה חייב להיות פנוי לילדים ולהוות עבורם מודל לחיקוי".

לאחר שירותו הצבאי בחיל האוויר, שם שירת כמכונאי מסוקים בתחילה ושינה מקצוע  בשל קשיי הסתגלות, רצה שקדי ללמוד חינוך גופני במכון וינגייט, ולשם כך כבר מילא את הטפסים ושוחח עם מורה לחינוך גופני. הוא גם חשב להיות עיתונאי. בסופו של דבר, הוא נרשם ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "לא הכרתי בכלל את התחום, אבל רציתי שאימא תהיה מרוצה ולכן לא התנגדתי. להתנגדות היה מחיר יותר מדי גבוה שלא רציתי לשלם. כיום אני סבור שתחום זה מאוד הולם את כישוריי ומביא את יכולותיי לידי ביטוי, אבל אז לא הייתי מחובר למי אני באמת".

הוא מודה כי "המניע הבלתי מודע שלי כמטפל וכאדם זה שיהיו מרוצים ממני, ואת זה אני מקבל בכמויות גדולות במקצוע. אני גם מאוד משמעותי בשביל אחרים, דבר שנותן לי תחושת סיפוק עמוקה לאחר שבמשך שנים שאבתי את הערך העצמי שלי מבחוץ. עם השנים למדתי לפתח ערך עצמי יציב וקבוע, שאינו תלוי בדבר. סייעה לי בכך השתתפות בקבוצות לעזרה עצמית של 12 הצעדים. לא התאשפזתי בעקבות הדיכאון, אבל בהחלט זכור לי שהרגשתי רע כל כך בתקופה מסוימת בחיי עד ששקלו לאשפז אותי. לא הייתי יכול לזוז והחלטתי ליטול כדורים פסיכיאטרים, שבעקבותיהם נגרמו לי תופעות לוואי קשות מאוד".

במרכז עלילת ספרו החדש של שקדי, "המסע של רודי הסנאי", נמצא רודי, סנאי צעיר עם בעיות בערך העצמי שלו. לא משנה עד כמה הסביבה מפרגנת ואומרת לו מילים טובות, הוא שקוע במחשבות שליליות על עצמו. שקדי מודה כי "כך גם אני הייתי ובמשך שנים רבות סיפרתי לעצמי שאני לא טוב מספיק, לא מוכשר ושיש לי בעיות. אתה כל כך שקוע בסיפור ומוצא הוכחות לקיומן של אמונות אלו, עד שאתה מנכס לעצמך סיפור שלילי קבוע. במשך שנים רבות שמרתי ברכות ודברים טובים שכתבו עליי במטרה להיזכר שיש בי גם טוב".

מדוע החלטת להוציא לאור דווקא ספר ילדים טיפולי?
"אני מאמין בשיח עם הילדים ובער לי להעביר מסר, שיגיע לכמה שיותר אוזניים צעירות ופגיעות. עם השנים למדתי להתחבר לילד שבי, להקשיב לו ולחמול עליו, על כל החלקים הפגיעים שבי. באופן טבעי, כשאני אבא וחווה דרך ילדיי את ילדותי השנייה, רציתי להעביר להם דרך הספר את המסרים החשובים לי. בהקדשה של הספר כתבתי שהוא מוקדש לכל הילדים בנפשם ובגופם שאיבדו את הדרך לליבם. הספר מיועד גם לילדים במעברים או בבידודים מתמשכים בעקבות הקורונה, שאיבדו את הקשר לעצמם וכבר לא זוכרים מה הם אוהבים או רוצים. הספר יכול להיקרא בחדר טיפולים ואף לשמש לעבודה טיפולית על הרגשות הקשים ועל חוסר האהבה העצמית. הייתי רוצה שהספר יפתח את הלב לקורא, יכניס קצת נחמה ואור ברגעים הקשים ואף ישמש כלי עבודה לרגעים שבהם האדם שוכח מיהו".

לאור העובדה שספרו החדש מכיל מסרים חשובים של ריפוי ונחמה, בעיקר בתקופה מאתגרת כזאת הכוללת הרבה בלבול וחוסר יציבות, שקדי החליט להוציא את ספרו גם בגרסת שמע. "חשוב לי מאוד שגם ילדים שעדיין לא קוראים יהנו ממנו. בהמשך אני רוצה להפוך אותו להצגה לילדים עם שירים ומוזיקה, וגם מתכוון לתרגם אותו לערבית ולאנגלית. זו יצירה שאני מאמין בה מאוד והיא מבטאת את הפנים שלי בצורה עמוקה מאוד. בחנות האינטרנטית שפתחתי אני מציע למכירה גם אביזרי אומנות כמו אבנים מאוירות של המאיירת מיכל זינגר, שאיירה את האיורים הנפלאים בספר. אני מזמין את כולם להכיר את רודי הסנאי ולצאת יחד אתו למסע הפנימי, כי רודי נמצא בכולנו".

לדף הספר "המסע של רודי הסנאי":www.rody.org.il

מאת: יהורם גלילי