היא תיארה בפני בדמעות את הזוגיות שעברה לאורך שנים כה ארוכות, היא תיארה נישואים לאדם שבמשך שנים שירת בתפקידים בכירים בשירות בתי הסוהר 'הוא נעדר המון התפקיד היה תובעני והוא אהב את זה. כבר אז היו את כל הסימנים לשליטה, לכוחניות, לדרך שלו בלבד רק שרחוק מהעין רחוק מהלב ובעיקר מהכאב ולכן היה נוח להתעלם כשכבר נכח בבית כולנו היינו בשבילו כי הוא הרי עובד כל כך קשה עבורנו. לא ראיתי מעולם את התרומה שלי למשפחה ולזוגיות באותן שנים, כי הוא דאג להקטין אותה ואותי רק היום, בדיעבד אני יודעת שהייתי סופר וומן:
גידלתי חמישה ילדים כמעט לבד, תפקדתי בבית לבד, ועבדתי כמובן. אבל המשכורת שלי לעומת שלו היתה זניחה, בעיקר בעיניו וזה המסר שכל הזמן הועבר, לי, לילדים לכולם. הכל בזכותו תגידו תודה ותתפקדו כמו שצריך! הוא שכח שהבית איננו בית סוהר ואת הכלא וחוקיו יש להשאיר בחוץ הוא שכח שאנחנו המשפחה שלו והוא שלנו ובמקום לאהוב ולהגן הוא שרט לנו את הנפש לאט ובעקביות וזו רק היתה ההתחלה….
כשהוא פרש בגיל צעיר יחסית, הוא הכריז שהוא נשאר בבית! הספיק לו לעבוד קשה! קודם כמובן הוא, ורק הוא, בקביעת עובדה שעכשיו זה הזמן שלו והחיים שלו והוא חייב את טיול חייו בחו"ל, לבד. אנחנו הרי נטל, לא משהו שאתה רוצה להיסחב איתו בחו"ל חלילה…הוא טס לשלושה חודשים, ושחזר ישב בבית ולא עשה דבר.
שנה שנתיים, שלוש…
ואז, היא מתארת וקולה נשבר, הוא החל להתקרב יותר ויותר לדת הכל היה בשלבים: קצת לימודי תורה ,קצת שמירת כשרות, ואני למענו הייתי מוכנה להכל :לוותר על אוכל שאני כל כך אוהבת לאכול ולבשל לאהובי, לנסוע לטיולים בשבתות, אבל זה המשיך והוא פשוט הגביר קצב, דהר לתוך זה בעיניים עצמות , לא ראה אותנו, לא ראה כלום. הכל בשם הדת. הוא הכריח אותי להפריד כיורים, סכו"ם, המטבח היה צריך להיות כשר למהדרין. הכריח אותי ללכת למקווה ובדק אותי בציציות, אם אני טהורה מספיק או חלילה מכשילה אותו.
הוא התנתק מכולנו ובעיקר מהילדים למד, שמר, בדק, נזף. זו היתה שיגרת חיינו. אם קודם הרגשתי שאני חייבת לרצות אותו, בתקופה הזו כבר הרגשתי שאני ממש מפחדת ממנו מה יגיד לי? איך יגיב? כמה יכעס אם חלילה אטעה? וכמה הוא לא מרוצה ממני, מהילדים, מאיתנו.
לקראת כל חג פסח עבדתי כמו עבד להכשיר המטבח ובשנה ההיא עוד יותר. כשביקש שאכין לו את העוגה שאוהב, קפצתי ממקומי כדי לפצוח במלאכה הוא זלל ממנה בלי לומר מילה. זרק את הצלחת בכיור והתיישב בכורסא הקבועה האהובה עליו ואז, כמו משום מקום, קפץ כאילו הקישו נחש ופצח בצרחות אימה לקח לי לא מעט זמן להבין מה קרה, הכוס שהחזקתי ביד נשמטה מידי מרב שרעדתי מפחד ואז הבנתי מתוך הצרחות מה הוא אומר- אני הכשלתי אותו! הכנתי לו את העוגה בתבנית הלא נכונה! בתבנית שלא הוכשרה לפסח!!!
הוא לא נרגע, הוא האשים אותי בהאשמות איומות, צרח והדף אותי בכח עד שנפלתי לריצפה כמו עלה נידף שבור מבחוץ ומבפנים הילדים טסו לחדרים מרב בהלה ואז הבנתי-זהו, זה הסוף. תהליך הגירושין היה ארוך ולקח שנים כי גם שם הוא היה חייב לשלוט בתהליך מרב פחד ומרב טיפשות לא לקחתי לעצמי עורך דין, הקשבתי לו שהכריז באופן נחרץ וחד צדדי שרק בגישור יגיע איתי להסכם ויתן לי גט שוב- שליטה.
הוא שיחק לי בראש ובנפש שנים, עינה אותי בתהליך שלא נגמר, אבל עכשיו התקדמתי עוד שלב, עכשיו אני אחליט איך וכמה אני אנהל את חיי וזה מתחיל בניהול הפרידה הזו. גמרתי את הילדים את הביטחון שלי ואת חדוות החיים, נגמר הפחד שהוביל לפאסיביות, יום העצמאות בפתח וזה הכי סימבולי שאני כאן, להתחיל תהליך גירושין שאני מובילה!'
סיימה את דבריה בנחרצות חרף הדמעה שעדיין בצבצה בקצה עינה. ובפעם הראשונה ראיתי אותה מחייכת, ראיתי כמה היא יפה, ראיתי את האומץ הנחישות וההחלטה לצאת באמת לעצמאות!!!
מאת: גלית צור עורכת דין ומגשרת
הוספת תגובה