עבר לו

הוא שיתף את ענת, ותוך זמן קצר וללא הרבה היסוסים, מצאו עצמם יחד עם שלושת בניהם אורזים את הבית, דוחסים את חייהם למכולה אחת גדולה ולכמה מזוודות ויוצאים ביחד למסע שלהם לחיים אחרים, רחוק בקצה השני של העולם. אפשר רק לדמיין איך נראית התחלה של חיים חדשים בארץ זרה, רחוקה גיאוגרפית ושונה מבחינה תרבותית מישראל.

כמה אנרגיה הושקעה בהתאקלמות שלהם ושל הילדים הקטנים. ענת תיארה איך הכול היה שונה, זר, ודי מנוכר, לפחות בהתחלה."תחשבי, את עוזבת את המשפחה, החברים, הכול ועוברת לתרבות כל כך זרה, קרה ומנוכרת. לשפה שאי אפשר להבין בכלל, למנהגים אחרים. אפילו האוכל! בשנה הראשונה חיו הילדים רק על משלוחים מהארץ ועל אורז!

אלון התאקלם ממש מהר, צלל לתוך עבודה שאהב ולחיים שניהל די עם עצמו. הוא נהג לצאת מוקדם בבוקר מהבית, להגיע מאוחר בערב, ואני התמסרתי כל כולי לבית, לילדים, מי בכלל חשב על עבודה, על קריירה? על משהו לנשמה? כך התנהלה השנה הראשונה. עם הזמן גם אנחנו נכנסנו לסוג של שגרה, ובשנה השלישית אפילו יצאתי ללמוד ריפוי וטיפול לפי שיטות המזרח. כמה התרגשתי שהנה, עוד מעט גם אני אתחיל להגשים את עצמי.

לפני תחילת השנה הרביעית לשהותנו בסין, פנה אליי אלון והושיב אותי לשיחה, לפי הבעת פניו כבר הבנתי שזה רציני. יש קיצוצים הוא הודיע והוא לא קיבל אישור להמשיך בחוזה ההעסקה שלו כאן, זהו צריך להתחיל להתארגן, לחזור לארץ.

מודה, השמים לא נפלו עליי, אפילו די שמחתי שאנחנו חוזרים.

תמיד קיוויתי שההרפתקה הזו תהיה זמנית ולא לנצח, אבל הבנתי שלאלון זה קשה יותר. הוא הסביר שעוד לא ברור מתי זה יקרה אבל כיוון שאנחנו עומדים בפתחה של שנה חדשה, כדאי שאני כבר אתארגן לחזור לארץ עם הבנים כדי לרשום אותם לבתי הספר ולגנים, להכין את הבית לחזרה של כולנו ולדאוג לכל הסידורים המתבקשים. נשבעת לך שלא חשדתי בכלום כלוםםםםם! כמו טיפשה ארזתי, הודעתי באושר רב למשפחה בארץ שאנחנו חוזרים, עליתי לטיסה עם הבנים ונחתי בארץ.

הכול עשיתי לבד, הרשמות לתחילת שנת הלימודים, בית חדש, השלמת ריהוט, את כל הבירוקרטיה מול כל המוסדות. אבל בכל פעם ששאלתי את אלון מתי הוא מצטרף אלינו, תשובתו הייתה שאין עוד תאריך, אבל הוא כבר בא… אחרי החגים, עוד חודש, עוד ממש שבוע שבועיים… וכך, לא תאמיני, חלפה כמעט שנה. שנה שפשוט ישנתי בעמידה! שנה שהוא היתל בי ואני בתוך השגרה של הלבד, המטלות, המרוץ של החיים, פשוט זרמתי ונתתי לזמן לעבור לידי. כל נורות האזהרה הבהבו שם אבל סירבתי לראות אותן.

עד שלפני כחודש אלון שלח לי במייל טיוטת הסכם גירושין! חשבתי שאני מתה! לא האמנתי! לא הבנתי מה זה? בטח בדיחה, איך יכול להיות? בלי התראה בלי סיבה? הרמתי אליו טלפון באמצע הלילה, צורחת ובוכה צורחת ונחנקת. 'מה זה? אתה נורמלי?' והוא בקול מגמגם, חצי מסביר חצי מתחמק, מתאר איך הוא מבולבל ולא יודע והחיים האלה לא מתאימים לו יותר. איך מגיע לו יותר מרק בית, עבודה, ילדים. איך הוא כבר בן 43 ולא מימש את עצמו, כמה הוא חנוק, מסכן, אבוד.

ואני, כמו טיפשה! כמו אישה מוכה שמפנה את הלחי השנייה לחטוף עוד סטירה – מנסה לנחם, להסביר, לתמוך. כי קשה להאמין, הראש מסרב לעכל והלב שבור לרסיסים. כך נמשך עוד חודש עד שפניתי אלייך. אני רק רוצה ייעוץ או גישור או משהו." הקשבתי לה ברוב קשב והבנתי בין השורות מה שהיא עדיין לא קלטה בשלב זה… לא היה לי ספק שמדובר בתרגיל שתוכנן היטב, זמן רב לפני שבכלל אלון סיפר לענת על הפסקת העבודה והצורך לחזור עם כולם לארץ. היה לי ברור שזה היה תירוץ ומתוך הבנה איזה טיפוס הוא, לא היה לי ספק שיש לו מישהי שם, ושכבר דאג לטשטש כל שובל של הכנסות, נכסים ומקורות מימון.

"מה עם הילדים? מתי הוא ראה אותם בפעם האחרונה?" שאלתי, "לפעמים הוא קופץ לארץ, פעם בכמה חודשים לכמה ימים ואז מבלה איתם ואני מאפשרת, הולכת על ביצים ומקווה שכשיראה אותם יתעשת ויבין איפה החיים האמתיים שלו. מה שגרם לי לפנות אלייך היא גם המצוקה הכספית הקשה שנקלעתי אליה, כי עד היום אלון העביר לי סכומי כסף על פי שיקול דעתו – כמה שרצה ומתי שרצה, ולאחרונה כבר כמעט שהפסיק להעביר."

היה לי ברור שאסור לי להטיח בפניה את כל מה שאני חושבת שקורה שם איתו, היא לא תעמוד בזה, לא בשלב הזה. בקושי הצלחתי לשכנע אותה לפתוח בבקשה ליישוב סכסוך וגם זה רק לצורך הליך קבלת דמי מזונות, כדי שיהיה לה ולבנים קצת חמצן. התחננתי שתיתן לי להוציא נגדו גם צו עיכוב יציאה מהארץ. הסברתי שאם יעמוד נגדו צו כשיגיע בפעם הבאה לארץ, נוכל לסיים איתו את ההליכים כל עוד הוא פה. אבל אם ייעלם בסין, בעיקר בשל העובדה שהוא החליף כתובות ולא היה לה מושג איפה אלון חי כעת, ההליך יהיה הרבה יותר ארוך ומסורבל. היא סירבה, "אין לי לב לעשות לו את זה, זה יעבור לו, אני ממש מאמינה שהשיגעון הזה יחלוף, המצפון שלי לא נותן לי להוציא נגדו צווים. עזבי, גם הבקשה זה כבר יותר מדי בשבילי כרגע."

אלון כמובן לא טרח להגיב לפניות שלנו, לא הגיע לשום פגישה, לא הגיש תגובות לבימ"ש ולא קיים את פסה"ד לחיוב במזונות שניתן נגדו בהיעדר תגובה. סוף כל סוף הבינה ענת איזה אדם, בעל ואב הוא. במכתב ארוך, שהתנוסס על פני ארבעה עמודים, אותו השאיר אחריו רגע לפני שעלה על הטיסה ועזב את הארץ בפעם האחרונה, הוא הסביר לה שהוא כבר לא אוהב, שאין לו שום רגש כלפיה ואיך היא אשמה בכול. עצם זה שהגישה נגדו בקשה ליישוב סכסוך ופתחה בהליך היא זו שגרמה לו לברוח סופית ולעולם לא לחזור. איך הוא מקווה שיום אחד הילדים יבינו למה נעלם מחייהם לתמיד. וכמה הוא חייב את זה לעצמו, את השקט, את הלבד, רחוק מהארץ, רחוק מכולם.

היא שלחה לי במייל העתק ולידו צמד מילים בלבד, "עבר לו…"

שנים שהיא מכרה לעצמה את הסיפור שהיא רצתה לשמוע ולא את האמת, שנים שהייתה בטוחה שאוטוטו הגחמה שלו וההתנהגות שלו יעברו, ושהכול יחזור להיות כמו שהיה פעם. שנים שבחרה לטמון את ראשה בחול מכל מיני סיבות שמניעות את ההכחשה – פחד או חוסר בשלות להתמודד. אבל כמו בכל תהליך המייל הזה היה סוג של ברכה, סוג של שחרור, הובלה להכרה ולאמת שלאלון זה עבר, עכשיו זה הזמן שלה להתקדם לצאת לחירות אמיתית להתפתח לגדול לצמוח עכשיו זה הזמן שלה לצאת מעבדות לחירות.

מאת: גלית צור עורכת דין ומגשרת