כמעט לאחר כל מופע מגיעים אליי אנשים נרגשים ומספרים על החוויה שחוו במופע. משפטים כגון: "הרבה זמן לא צחקתי ככה…", "הלחיים כואבות מרוב צחוק", "עשית לי את היום"…אלו משפטים שחוזרים שוב ושוב וממלאים אותי מחדש. כשאני שומעת אותם אני מתרגשת מחדש בכל פעם. אבל יש משפט אחד שחוזר על עצמו ומרגש אותי במיוחד:" לא כל אחד יכול להצחיק.
זו משימה קשה. התברכת". אכן, אני חשה מבורכת ובכל פעם כשהקסם הזה קורה ואנשים צוחקים אני נפעמת מחדש. שואלים אותי אם אני מתרגשת מחדש בכל מופע. התשובה ברורה. ברגע שאפסיק להתרגש כבר לא אהיה מצחיקה. יחד עם זאת, אני מודה , שלא משנה כמה ניסיון יש לי, ואפילו שעמדתי כמעט על במה אפשרית, פגשתי קהלים מגוונים, נשים, גברים, דתיים, חילוניים, יהודים, בני דתות אחרות, מבוגרים, צעירים, עדיין קיים החשש שאולי הפעם לא יצחקו. אולי זה לא יעבוד.
הסיבה היא עניין ההתאמה. אומן חייב להתאים את עצמו בכל פעם מחדש לקהל העומד מולו. נכון, מדובר באותו מופע, אבל המלל, הגישה, העמידה מול קהל ואפילו שפת הגוף חייבים להיות מותאמים. בעוד שהצגת תיאטרון מוגשת כל פעם באותו אופן ללא התייחסות לאופי הקהל, סטנדאפיסט חייב להתאים את עצמו לקהל ולרוב זה קורה ממש על הבמה. לא תמיד יש לנו מידע מוקדם מי הקהל וגם אם כך, זה לא בהכרח עוזר. להפיך. אנחנו עלולים לבוא עם הנחות מוקדמות על הקהל ולרוב זה רק מחבל במופע. נכון שאם למשל, נראה קהל דתי ,עלינו להבין מה מותר לומר וממה להימנע כדי לא לפגוע ברגשות הקהל, אבל לרוב, אנחנו פשוט לא יודעים מה יהיה, אלא בזמן אמת. לכן משפטים הנאמרים על ידי הקהל בסוף מופע כגון: "הצלחת להצחיק אותי…כל הכבוד", או : "ידעת להתאים את עצמך אלינו…", אלו משפטים המעניקים לי פידבק שצלחתי את המשימה. רוב האנשים חושבים שלהצחיק זה קשה, בעוד שלהתאים את עצמנו לקהל, זהו החלק המורכב ביותר בסטנדאפ ולא ההצחקה עצמה.
אם כך , האם כל אחד יכול להצחיק? כשאני שואלת את השאלה הזו את הקהל בהרצאות שלי על הומור כדרך חיים ,מיד הקהל נחלק לשניים: אלו שחושבים שלא לכל אחד יש חוש הומור ואלו שחושבים שלכולם יש חוש הומור. האמת היא שלכל אחד יש חוש הומור, השאלה היא עד כמה אנו מתאמנים עליו. נכון שיש אנשים שנולדו עם חוש הומור מפותח, בדיוק כמו שיש "ספורטאים מלידה". אבל גם אם אנחנו לא ספורטאים, עדיין נוכל להתאמן ולהגיע להשיגם בהתאם לרמה שלנו. כך העניין גם בהומור.
אחת הדרכים להתאמן על הומור, היא לאו דווקא ללמוד בדיחות אלא שימוש בהומור עצמי. הומור עצמי פותח דלתות, שובר מחסומים ומיד ממגנט אלינו את הסובבים אותנו. אלא שבהומור , ובמיוחד אם מופעים מול קהל יש גם מרכיבים נוספים. אומן יכול להיות רב ניסיון, להתאמן, להבין מה נכון ומה פחות עובד, להצחיק כמעט בכל סיטואציה, לדעת להתאים את עצמו לקהל, והכל זאת, המפגש הראשוני שלו עם הקהל, ובפרט קהל שאינו מכיר אותו, הוא מפגש טעון. השניות הראשונות בהם עולה האומן על הבמה הן שניות קריטיות עבורו. בדיוק בשניות האלו מתגבשת עליו דעה ורושם ראשוני אצל הקהל שאינו מכיר אותו וגם אצל הקהל שמכיר אותו. לא משנה אם הוא מצחיק או לא, ברגע כניסתו לבמה- יש לקהל כבר דעה. לכן האומן חייב ללכוד את תשומת הלב של הקהל כבר מהדקות הראשונות. אם זה לא קרה, הוא צריך לעבוד קשה כדי ללכוד את הקשב ואם הוא מנוסה, אז הוא יצליח.
מיד עם כניסתו של האומן לבמה, הלבוש שלו, דרך העמידה שלו, הטונציה של הקול שלו כשהוא אומר "ערב טוב" , כל אלו מגבשים על האומן רושם ראשוני. בתחילת דרכי כסטנדאפיסטית עבדתי קשה מאוד על פתיחת המופע מתוך מודעות מוחלטת לעניין של הרושם הראשוני. כאשר הפכתי להיות מנוסה יותר ובדקתי אין ספור אפשרויות לפתיחת המופע, היום אני מרשה לעצמי לפתוח על פי האינטואיציה שלי מתוך ידיעה שהקהל יהיה איתי ויצחק גם אם לא לכדתי את תשומת ליבו כבר מהשניות הראשונות. דרוש המון אומץ לשם כך ו"עור של פיל", כי אומן מנוסה מיד יחוש את הלך הרוח של הקהל. אומן לא מנוסה, כנראה לא יצלח את המופע. אם אין כימיה בין האומן לקהל כבר מהדקות הראשונות, האומן חייב להתאים את עצמו ולעשות חישוב מסלול מחדש. אני למשל, מקפידה בכל אירוע, בין אם מדובר באירוע חברה או ארגון, ובין אם מדובר בקהל של רוכשי כרטיסים, כשהקהל כבר ישוב, אני תמיד נכנסת בחיוך. כניסה בחיוך לבמה או אפילו טרם עליה לבמה, שוברת מחסומים ומנטרלת רושם ראשוני שלילי. זה מצליח ברוב הפעמים. מה קורה אם זה לא מצליח?
באחד מהמופעים שלי בפני צוות מורים, ישבו מורים ומורות ממגזרים שונים וגילאים שונים. המופע היה מוצלח מאוד ובסיומו עמדו מורים ומורות להודות לי ולקחת כרטיסי ביקור. ושוב, קיבלתי פידבק שהצלחתי. לאחר שרוב המורים התפזרו ניגשה אליי מורה ואמרה לי:" תודה, לימדת אותי שיעור חשוב בחיים". היא סקרנה אותי. היא דיברה בשקט, וניכר כי חשבה היטב האם לגשת אליי ולשוחח איתי. "סקרנת אותי", אמרתי לה. " שמחה שנהנית. אבל איזה שיעור למדת ממני?". היא התבוננה עליי מבוישת ואמרה:" בכל פעם זה קורה לי מחדש ואני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה. ובכל פעם אני טועה". בשלב הזה הייתי כבר ממש סקרנית. "למה את מתכוונת?", שאלתי אותה.
" איך שנכנסת ככה בחיוך", היא אמרה, "אמרתי לעצמי…מי זאת? את מי הביאו לנו? היא בכלל לא נראית לי מצחיקה…נראית כמו אחת האימהות של התלמידים…אני לא מתכוונת להישאר עד הסוף…". הסתכלתי עליה בחיוך ושאלתי אותה: " ומה גרם לך להישאר בכל זאת , ועד סוף המופע?". היא הרימה מבטה ואמרה:" החיוך שלך. ועדיין שהתחלת, ניסיתי כל הזמן לשכנע את עצמי שאני צודקת. שאת לא מצחיקה. משהו בלבוש שלך, בהליכה…לא יודעת. שפטתי אותך. ואז תוך חמש דקות הייתי על הרצפה. אף פעם לא צחקתי ככה. ושוב למדתי שאני ממהרת לשפוט אנשים מהר מידי. בכל פעם אני טועה ובכל פעם אני מזכירה לעצמי שאני רק מפסידה מזה. זה קורה לי גם בעבודה וגם בחיים האישיים. תודה לך על הצחוק, ועל זה שאפילו לא ידעת איזה שיעור לימדת אותי".
הלכתי הביתה עם המחשבה הזו, על האומץ והגילוי לב של האישה הזו והייתי בהודיה גדולה. חשתי מבורכת על כך שהצלחתי אפילו מבלי ידיעתי לשבור מחסומים, לנפץ דעה ראשונית עליי, ונזכרתי בכל הפעמים בחיים בהם נשפטתי רק על סמך רושם ראשוני. היום, בניגוד לעבר, כשאני מלאה בביטחון על יכולותיי וכישוריי, עם ידיעה מוצקה שאני מצחיקה, אני יודעת ששום דבר לא יכול לערר אותי. חשבתי על כל אותם אומנים בתחילת דרכם ועל כמה העבודה הזו מורכבת, כמה אמירות מסוג זה עלולות למוטט את עולמו של אדם שרק הגיע להצחיק. לכן כשמחמיאים לי ואומרים שזה קשה להצחיק ובכל זאת הצלחתי, אני תמיד עונה:
" להצחיק זה לא קשה. לחדור ללב הקהל זה קשה שבעתיים".
מאת: ענת אביעד, שחקנית, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה
Anataviad10@gmail.com
כשאת מופיעה – אני נקרעת מצחוק! מעבר ליכולת האינטואיטיבית שלך בהתחברות לקהל, עומדת לימינך העובדת הסוציאלית, המטפלת שבך, והקהל הוא שלך!!! המשיכי להצחיק!!!
כשאת נופיעה – אני נקרעת מצחוק!!! בהתחברות שלך לקהל, מעבק ליכולות האינטואיטיביות שלך, עומדת לזכותך העובדת הסוציאלית, המטפלת שבך והקהל הופך להיות שלך! המשיכי להצחיק!!!