בכל אותם סיפורים, לא פעם שמעתי משפטים כגון: " לא ניתנה לי הזדמנות, באתי ממשפחה קשה". וזה היה נכון וכואב. אנשים שהגיעו עם אפס הזדמנות ומצאו עצמם דור שני ושלישי לכאב ועוני. לעומת זאת היו לא מעט שהגיעו מאותו מעגל, הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית והגיעו להישגים.
לא פעם שאלתי את עצמי איך זה ייתכן. נזכרתי בילדותי באור יהודה שהייתה עיירת פיתוח. כבר בכיתה א הודיעו להוריי שאני ילדה מחוננת. באור יהודה דאז לא היו הרבה הזדמנויות לילדים מחוננים להתפתח. ואני, כל מה שרציתי זה ללמוד ולקרוא. אבא שלי מצא עצמו קונה לי עוד ועוד ספרים ועד מהרה התמלא חדרי בכל סוגי האנציקלופדיות. ממש סניף של הספרייה העירונית. ואני כילדה חלמתי מצד אחד להיות שחקנית ומצד שני להגיע לאוניברסיטה. רציתי להצליח. לאוניברסיטה הגעתי ואפילו סיימתי תואר בעבודה סוציאלית בהצטיינות. רציתי ללמוד גם משחק ולאחר שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה התקבלתי ללימודי תיאטרון סיפור. הייתי בדרך להגשים את הייעוד שלי.
שלוש שנים למדתי, נשמתי וחייתי משחק ובעיקר תיאטרון סיפור. גם את הלימודים האלו סיימתי בהצלחה. פעם בדרך אל הלימודים היכתה בי המחשבה כי לאורך כל הדרך, גם באוניברסיטה, וגם בלימודי התיאטרון, צעדתי בדרך כמעט לבד. לא היה לי מודל חיקוי, ושום דבר לא הגיע בקלות. עבדתי קשה כדי להצליח.
לאחר שסיימתי ללמוד, התחלתי לעבוד בבוקר כעובדת סוציאלית ובערב הופעתי כמספרת סיפורים. אבל אז התחתנתי והגיעו ההריונות שטרפו את הקלפים. בהריונות חליתי במחלה אוטואימונית, עליתי במשקל והגעתי למשקל של 120 קילו(!), סבלתי ממחלות רבות ובקושי עבדתי. ארבעה ילדים קטנים בבית וביניהם גם תאומים וחלום המשחק נקבר עמוק עמוק בנשמה.
כל יום היה עבורי יום של הישרדות וחייתי על אוטומאט, ללא רוח וללא תשוקה. לילה אחד, בעודי נאבקת להישאר ערה בכדי להאכיל את התאומים, אני נתקלת בתוכנית בערוץ ראשון: "פסטיבל מספרי סיפורים עם יוסי אלפי". פאנל של אנשים מדברים אבל אותי רק יוסי ריתק. משהו באופן בו הוא סיפר סיפור כבש אותי. הרגשתי הזדהות מוחלטת עם האיש שאני אפילו לא מכירה. לא ישנתי כל אותו לילה. אז לא היה גוגל, וחיפשתי את הטלפון שלו ב144. "אני עובדת סוציאלית", סיפרתי למזכירה הנדהמת של יוסי אלפי, שלא הבינה מה רוצה עובדת סוציאלית מיוסי אלפי. כעבור מספר ימים הוא צלצל אליי. כמעט התעלפתי. הוא הזמין אותי למפגשים מיוחדים עם אומני במה המתכננים מופע חדש. "כל מה שאת צריכה זה חמישים סיפורים ליום רביעי". השתתקתי. "מה חמישים סיפורים…אין לי אפילו אחד והיום יום ראשון. איך יהיו לי חמישים עד יום רביעי??". יוסי שתק לשניה וענה:" תאמיני לי, יהיו לך. נתראה ביום רביעי".
סיפרתי לחבר קרוב את האמת ואני לא אשכח את התשובה: "בזבוז כסף וזמן. לכי תלמדי משהו שיגרום לך להרוויח יותר מעובדת סוציאלית". למשפחה סיפרתי שאני הולכת להשתלמות בעבודה סוציאלית. היה ברור לי שאם אני אספר שאני פוגשת את יוסי אלפי בכדי ליצור מופע כולם יצחקו. "את גם לא ממש בריאה. מה את צריכה את זה?".
לעולם לא אשכח את המפגש הראשון עם יוסי אלפי. הגעתי למפגש הראשון והכרתי את כל האומנים שנכחו. רציתי ללכת אבל ברגע שהאומן הראשון עלה לבמה לא יכולתי לזוז. פתאום לא יכולתי לחכות שיגיע תורי לעלות על הבמה. כשסוף סוף יוסי קרא בשמי, הרגשתי את האדמה רועדת תחתיי. חשתי שמשהו גדול עומד לקרות. הרגשתי שחיי עומדים להשתנות ולא הבנתי למה אני מרגישה את זה. הייתי בהלם מהתחושות האלה. מה כבר עומד לקרות? בסך הכל עולה על הבמה לספר סיפור של חמש דקות כמו כולם. אבל זה לא היה חמש דקות. ארבעים דקות עמדתי על הבמה. כשסיימתי עמדו כולם ומחאו לי כפיים.
מישהו שאל את יוסי אלפי: "מי זאת ואיך אנחנו לא מכירים אותה?". יוסי שתק ואז אמר: "זו ענת אביעד ואנחנו עוד נשמע עליה".כעבור חודש וחצי המופע הראשון שלי היה מוכן. עדיין לא סיפרתי לחברים ולמשפחה שהנסיעות שלי לתל אביב לא היו לצורך לימודי השתלמות בעבודה סוציאלית. כעבור חודשיים יוסי אלפי מזמין אותי למופע גדול בצפון. הוא לא מספר לי מי עתיד להופיע איתי…כשהגיע היום, מאוד התרגשתי. להפתעתי מאחורי הקלעים חיכו לי חני נחמיאס, מיקי קם וניצה שאול. מעולם לא עמדתי על במה כל כך גדולה ועוד גיבורות ילדותי? חששתי שלא אוכל להוציא הגה. בחזרות עליתי לבמה וסיפרתי את סיפור הכי מצחיק שלי. חני נחמיאס אחזה בידי ואמרה: " יהיה בסדר! פשוט תיהני, את מצחיקה! תאמיני שזה אפשרי!". ואני ידעתי שזה אפשרי. הרגשתי את זה מעומק הנשמה.
המופע היה הצלחה גדולה. כשירדתי מהבמה התפללתי שיבוא יום ואעמוד שוב על הבמה הגדולה הזו, אבל הפעם לבד! חלפו שנים, עזבתי את עבודתי כעובדת סוציאלית והופעתי עוד הרבה פעמים עם חני נחמיאס וגם עם מיקי קם. המשפחה והחברים כבר מפרגנים ומזמן שכחו שלא באמת הלכתי להשתלמות בעבודה סוציאלית. לאורך כל הדרך, על אף הקשיים, לא הפסקתי לנסות. עוד מופע, עוד קהלים שונים ומגוונים, ולא תמיד זה היה פשוט. הדרך הייתה רצופה בדמעות וצחוק השזורים זה בזה. דווקא בשנה שעברה, בימיה הסוערים של הקורנה, קיבלתי הזמנה להופיע עם מופע היחיד שלי באותו אולם מגדול בצפון. המעגל נסגר. בתום המופע, ירדתי מהבמה ואמרתי לעצמי: "ניצחת!".
לא פעם שואלים אותי מה סייע לי להצליח. היו לא מעט גורמים אבל המרכזי שבהם הוא הידיעה שליוותה אותי עוד מילדותי שיש לי כוח לשנות. ההזדמנויות לא היו רבות אבל אני קפצתי על כל אחת מהן, נאבקתי ועבדתי קשה. ראיתי מסביב אנשים שנכנענו, גם בקרב הסביבה הקרובה. לא תמיד זה פשוט. לאורך כל הדרך שיננתי לעצמי- רק אני אחראית. מסביב לא פעם ניסו להגן עליי ולהניא אותי מלעשות שינוי כדי להגן עליי מפני אכזבות והיו תקופות שהעדפתי לוותר.
אבל גם אז, זו הייתה אחריות שלי. המורה שלי לעבודה סוציאלית לימדה אותי שיעור חשוב מאוד המלווה אותי עד היום- שיעור מוקד שליטה. אם נטיל את האחריות לאי ההצלחה שלנו בגורמים חיצוניים, אנחנו מסירים אחריות ולעולם לא נצליח לעשות שינוי אמתי בכל תחום בחיים. אולם, אם מוקד השליטה פנימי, כלומר ניטול אחריות על מעשינו , גם על הכישלונות וגם על ההצלחות, נגלה מהר מאוד שאפשר לעשות שינוי והגשמת הייעוד שלנו לא תהייה רק בגדר חלום.
מאת: ענת אביעד, קומיקאית, סטנדאפיסטית ומרצה: www.anataviad.com
הוספת תגובה