ספר על ילדותך, נערותך ושירותך בצבא ?
אני חושב שההתפתחות שלי בתקופות שציינת הייתה "לא שגרתית" זה אנדרסטייטמנט. נולדתי לבית עם שתי דמויות ענקיות; אבא, אלוף משנה, שהשתתף כמפקד בשריון במלחמת ששת הימים וכמ"פ במלחמת יום הכיפורים, הקים את פרויקט "נערי רפול" ופיקד עליו, בהמשך ניהל כפרי נוער והיום מתגורר בחוות בודדים מתוך אהבת הארץ. אמא אשת חינוך מובילה הפועלת כמנהלת בי"ס כבר 20 שנה עטורות פרסים כולל פרס חינוך ארצי. אני יכול לכתוב עליה ספר, היא האישה הכי חזקה שפגשתי ובעלת יכולות אדירות, אני מעריץ שלה.
אבל שתי הדמויות האדירות האלו לא הצליחו להסתדר בניהן ובגיל 8 החליטו לסיים את הנישואין. בשלב זה נדרשתי לשאלה הגדולה הראשונה שעליה אצטרך לענות: עם מי אני רוצה לגור. זה כשלעצמו דבר שאינו טריוויאלי, לאפשר לילד לבחור. בחרתי לגור עם אבא שאז הקים את החווה, חוות הר המור, וכך מצאתי את עצמי על גבעה בדרום הר חברון כשהחברים העיקריים שלי היו הכלבים והטבע. אני מודה שאהבתי את זה מאד אבל בשלב מסוים היעדר החברים השפיע עליי מאד והחלטתי לעבור לאמא שגרה ביישוב ספיר שבערבה התיכונה. מבחינתי המעבר היה חשוב אבל תחושת האשם על זה שנטשתי את אבא העיקה עלי, ועתידה הייתה להעיק עליי עוד הרבה שנים קדימה. האמת היא שרק השנה כשאני בן 30, היה לי את האומץ לשאול אותו עם הוא עוד כועס עליי. להפתעתי הוא דווקא אמר שמאד הבין אותי אבל אני לא ידעתי את זה.
המעבר לאמא, לערבה, גם לא היה פשוט. לא ידעתי איך לתקשר כל כך עם בני גילי והספיקה לי בדיוק הערה אחת של בן כיתה כדי לבודד את עצמי משאר השכבה, בידוד שהחזיק במובנים רבים עד תחילת כיתה י"ב. היה לי המון מזל בשלב הזה; יצרתי חברויות עם נערים אחרים שלא בשכבה שלי ובנוסף, אמא שלי נתנה לי המון גב.
בשלב הזה נכנסה לחיי עוד דמות משמעותית, מנחם, בן הזוג של אמא. מנחם גם הגיע מעולם החינוך ובמובנים רבים היה מחלוצי המחנכים והמנהלים בארץ, הוא לימד אותי להעריך ולכבד כל אדם והכניס המון ענווה לתפיסת העולם שלי. בנוסף, מנחם הוא דמות שנותנת את הנשמה, אני לא אוכל לכתוב כאן את כל מה שהוא עשה בשבילי אבל אני חייב לו בגדול.
אם אני מסכם את ברק בסיום התיכון, הייתי ילד חסר ביטחון, חסר אמונה עצמית ושאינו מסוגל לראות מה המתנות שהוא קיבל בעולם הזה ומה הוא מביא איתו.
תקופת מכינה
המהפך התחיל בשנת המכינה. לאחר סיום התיכון הלכתי לשנת מכינה במדרשה למנהיגות 'עין פרת', שם פגשתי אדם אחד שהאמין בי מההתחלה; יניב פרידלר. יניב היה מנהל המכינה והוא התעקש עליי למרות שלא הייתי החלטי, בבית לחצו עליי לא ללכת ושמכינה זה בזבוז זמן. בסוף בחרתי ללכת. החלטה שעתידה לשנות את המשך החיים שלי, בעיקר באיך שאני מתנהל חברתית. בנוסף, אני חושב שמלבד האהבה לספרים, המכינה עתידה להשפיע באופן מהותי על הקמת "אלפא" ועל התכנים שקיימים בה היום.
שירות הצבאי
בסוף המכינה חזרתי למסלול הרגיל של הנוער הישראלי והתגייסתי לשירות בצה"ל. בלי להסתבך בתיאור המיונים שלי, בסופו של דבר הגעתי לפלחה"ן צנחנים ושירתתי כלוחם וקצין. הרגשתי שהמקום שהגעתי אליו לא היה המקום הנכון לי ואני יודע שאם הייתה לי דמות שמלווה ומכוונת אותי, הייתי מוצא את עצמי במקום שממצא את הכישורים שבי ומכיר ביכולותי. את ההוכחה למה שאמרתי מצאתי כשעם סיום השירות התקשרו אליי ממג"ב איו"ש כדי לשאול אם אני מוכן לעבור אליהם בשירות המילואים, לא הייתי מחויב לעבור.
הסיבה לכך,שעברתי היא שבשיחת הטלפון קצינת הקישור אמרה שיש חוסר וצריך דחוף קצינים אצלם. אצלי איפה ש"חסר", "צריך" ו"נדרש" – אני נמצא – ולמרות האופי המאוד שונה של היחידות, החלטתי ללכת עם הערכים בהם אני מאמין וזה אחד השיעורים הכי חזקים שהעברתי את עצמי ושאני מדבר עליו בכל הרצאה שאני מעביר לבוגרים ולנוער.
מהכן הגיע הרצון לעסוק בתחום ?
האמת שבשורה התחתונה התחום בחר אותי.כשחזרתי מדרום אמריקה, הייתי לקראת לימודים אקדמאים וחיפשתי משהו שייתן לי תחושה של משמעות וכך הגעתי לעמותה שעסקה בהכנה של בני נוער לצבא. במשך כמעט שנתיים אימנתי קבוצה מדהימה של נערות ונערים והגענו יחד להישגים מאד מרשימים. מה שכן, בשלב הזה כבר הרגשתי שאני לא רוצה להמשיך לאמן ומה שהיה לי חשוב זה לסיים איתם את התהליך שהתחלנו כשהם היו בכיתה י', זאת אומרת שידעתי שאני נותן עוד שנה ומסיים.
בשלב הזה קראו שני דברים ששינו לי את התוכניות. הדבר הראשון הוא שהעמותה נסגרה, מה שהשאיר אותנו ללא קורת גג. אך מכיוון שהחניכים רצו מאד שנמשיך וגם לי סיום התהליך שלהם היה בעל חשיבות רבה, יצא שעשיתי תעודת מאמן תוך כדי לימודי המשפטים שלי על מנת שאוכל לאמן.
הדבר השני שקרה הוא אירוע האסון בנחל צפית. באותה תקופה, חניכה שלי התמיינה למכינת בני ציון. אני זה שדחף אותה למכינה ודאג לה למיונים ולמכתב המלצה, בעיני בני ציון הייתה המכינה הכי חזקה מבין כלל המכינות. ביום האירוע, אח שלה התאום התקשר אלי ואמר לי שיש כתבות על מכינה שנתקעה בשיטפון, לאחר כמה בירורים הבנתי שאלו בני ציון. בלי לחשוב, יצאתי מהלימודים וטסתי עם הרכב שלי, שברולט ספארק (שהוא בעצם סוג של בימבה), לנקודת הכינוס בעין תמר. בדרך חציתי את נחל צין ועוד כמה מכשולים, שעתיים אחריי התהפכה שם משאית, היה לי קריטי להבין בעצמי מה עם החניכה. כשהגעתי למבנה בו התכנסו כבר ראיתי אותה בפינה הימנית הרחוקה, שיער לבן מאבק, יושבת עם עצמה. דיברנו על מה שהיא חוותה בנחל, היה לה שם המון מזל אבל היא גם פעלה בהמון תושיה ופיזית היא הצליחה להתמודד עם מים שהגיעו עד החזה במשך חצי שעה כשהיא נאחזת בדופן הנחל.
יותר מאוחר הפסיכולוג שהיה שם סיפר לי שעד שהגעתי היא לא הייתה מוכנה לדבר עם אף אחד, איתי היא דיברה. חשוב לי להגיד את זה, לא בגלל ה"גבורה" שלי בהגעה אלא בגלל החשיבות שלנו כאנשי חינוך ומלווים קרובים לבני הנוער – הם נותנים בנו אמון ולנו את הלב, אנחנו חייבים להצדיק את המתנות האלה יום יום.
החניכה שלי בחיים וזה מה שהיה לי חשוב. כמובן הייתי שבור עם כל המדינה אבל זה היה כאב קולקטיבי ולא אינדיבידואלי. מבחינתי, נחל צפית נשאר מאחור, או שלפחות חשבתי שהאירוע היה ונשאר מאחורי. בפועל, אחרי שבועיים אני מתקשר לחבר, בוכה את נשמתי. אני באמת לא זוכר מתי בכיתי ככה, אני לא בטוח שאי פעם. בתוך כל השיחה, אמרתי משהו אחד שעד היום הולך איתי ולמעשה זיקק לי את השליחות במקום הזה – "אם הייתי יוצא מגבעת עדה (איפה שאימנתי עד אותו רגע) ומאמן עוד בני נוער, אולי הייתי מצליח להוציא עוד מישהו מהנחל". נכון שזה רגשי ולא שכלי אבל מאד כעסתי על עצמי שלא עשיתי יותר בשביל יותר בני נוער, זו גם הסיבה שמבחינתי אלפא צריכה להפוך להיות ארגון כלל ארצי
מה דעתך על התעשיה שאתה פועל בה?
קשה להגיד שאלפא פועלת בתעשיה מסוימת כיוון שהיא מאד חריגה בנוף, יש לי לא מעט ביקורת על המצב היום בארץ מבחינה ספורטיבית וחינוכית אבל נשמור אותה לפעם אחרת כי חשוב לי להתעמק באלפא עצמה.
אז כמו שאמרתי, אלפא היא חריג בנוף הישראלי ולדעתי זה מקבל ביטוי מכמה זוויות:
הראשונה היא שכולם מקבלים יחס שווה, אין הבדלים בתרגילים שניתנים לבנות ולבנים, זה עיקרון ואנחנו לא זזים ממנו. מה שמפתיע הוא שברגע שהחלטת על עמוד תמך כזה, פתאום הראש מוצא את הכיוונים הפרקטים לממש אותו, אבל כדי שזה יקרה צריך להאמין במאה אחוז בערך הזה, אחרת זה לא עובד. מה שעוד חשוב בזה הוא שכולם מוצאים את המקום אצלנו, יש לי בוגרים ובוגרות ביחידות מובחרות, ביחידות עורפיות ובמודיעין, כולם התאמנו יחד והצליחו לפי רצונם.
השנייה היא המיקוד בחיים ולא בשירות הצבאי. באלפא יש לנו הבנה עמוקה ששירות משמעותי בצה"ל או במקרים מסוימים בשירות לאומי הוא בעל חשיבות עליונה, אני בעצמי משרת כחודש בשנה בשירות מילואים. עם זאת, השירות הזה נמשך אצל רוב המשרתים פחות משלוש שנים והחיים הרבה יותר ארוכים מזה ולכן אצלנו הפרופורציות באימונים הן בהתאמה, אסביר: אנחנו לא נלמד נער להיות אגרסיבי, מרפקני ותחרותי במשך שנתיים כהכנה לגיבוש כי המשמעות היא פגיעה בחינוך שלו. הפגיעה נוצרת כי החיים הפוכים מהגיבוש, אם היית מתנהג בחיים בצורה הזו שתיארתי יוקיעו אותך, אף אחד לא ירצה להיות בסביבה שלך. בחיים לתפיסתי דרושה היכולת לראות את האחר, לעבוד יחד ולתת מילה טובה, ואם נחשוב על זה נבין שגם בצבא, צוות של לוחמים מתנהל בעבודת צוות ולא בתחרות. כשאתה רואה את הסביבה שלך, אתה רואה את הילד בכיתה שלא הוציא מילה כבר שבוע ושהוא עצוב במחשבות שלו, מה קורה לאותו ילד ששאלת אותו לשלומו ונתת לו מילה טובה? את זה אי אפשר להשיג כשאתה מתחנך לתחרות.
השלישית, חינוך לעוצמה; מנטאלית-פיזית-ערכית. אדם חזק הוא אדם שיכול לסייע בשעת משבר לסובבים אותו כשצריכים אותו; זה אומר שהוא צריך להגיב – יכולת מנטאלית, צריך שיהיה לו אכפת – עולם ערכי עמוק, ושיש לו את הכח לעזור – יכולת פיזית. אני מספר לחניכים על חוויה שעברתי בהקשר הזה כדי להמחיש; לפני כמה שנים ישבתי עם אחיות שלי בבית קפה, מאחורי היה כביש במרחק של כשבעים מטר. בשלב מסוים שמעתי רעשים שבני אדם עושים כשמשהו קורה, הסתובבתי וראיתי אדם מבוגר, גדול ממדים, שרוע על הכביש. רצתי אליו, הרמתי אותו מהכביש ובדקתי שהכל בסדר, פשוט. אבל בתוך הסיפור הזה היה צריך מישהו שיהיה מספיק חזק מנטאלית – כדי להגיב, מספיק אכפתי – כדי לקום מהכיסא ובעל היכולת לסייע. במקרה הזה, זה הייתי אני אבל אני חותם על כל אחד מהבוגרים שלנו שהיה נוהג באותה הדרך.
איך הפעילות שלך מקרין על דימוי הנערים והנערות?
שאלה מדהימה. נער או נערה באים לפעילות בהם הם רואים בני נוער אחרים ופועלים איתם כצוות תוך דאגה אחד לשנייה. פעמיים בשבוע הם מגיעים ומשקיעים בעצמם, מתנתקים מהפלאפונים ומהלימודים. הם מגיעים ויש מאמן שמאמין בהם ורואה מי הם ולאן הם יכולים להגיע. כל תקופה הם נמדדים באתגר אחר באימונים ורואים שהם השיגו יעדים שהם לא חלמו עליהם. הם לומדים כלים ברמה המנטאלית ומדברים על נושאים ערכיים וזהותיים. אני חושב שאחרי כל מה שתיארתי, ברור מה הם מקבלים וכמה הם מקבלים, ברור שהם יוצאים עם דימוי עצמי ויכולות אחרות ובצדק כי הם כבר מכירים את עצמם ויודעים שיש להם במה להיאחז וממה לשאוב ביטחון.
מה הרגע הכי טוב שלך ?
שאלה מאד קשה. אני אשיב עליה שתי תשובות; האחת היא שאני כמאמן ומחנך יכול להגיע לאימון במצב אחד ולצאת אחר – להגיע עם כאב ראש או עייף מאד ולצאת כשאני מרגיש טוב ושקשה לי להירדם מרוב אנדרנלין.
התשובה השניה שלי היא שהרגעים הכי טובים הם כשהם מצליחים בתור בוגרים של אלפא, כשהם כבר מחוץ למסגרת, כשהם מיצגים את הערכים שהתחנכו עליהם באלפא.
לפני כמה חודשים הבוגר הראשון שלי סיים קורס טייס כטייס קרב והזמין אותי להיות האדם המשפיע שלו בכנס המשפיעים. למי שפחות מכיר, כל חניך קורס טייס מזמין את הדמות שהוא מרגיש שהכי השפיעה עליו לכנס הזה. אני בוגר תואר ראשון ושני, יש לי תעודת מצטיין דיקן ועוד כל מיני ניירות וכותרות אבל התעודה היחידה שנמצאת אצלי על הכוננית ליד המיטה היא התעודה שקיבלתי בכנס המשפיעים. אני מאחל לכל אחד מהמאמנים והמחנכים באלפא להרגיש את מה שאני הרגשתי שם ואת מה שאני מרגיש בזכות זה, זה באמת ממלא אותי.
מה האתגר הגדול במקצוע והאם קיים סיכון ?
אלפא פועלת בתחום החינוך, זוהי הסביבה המרכזית שלנו. מבחינתי ישנם המון אתגרים; קודם כל, לגדול ולהשתפר באופן מתמיד כדי להצדיק את העמידה שלנו מול בני הנוער, זה שקיבלנו את האמון שלהם היום, לא אומר שהוא שלנו לנצח. אחר כך צריך למצוא את המחנכים הראויים והנכונים ביותר, כאלו שיצדיקו את התואר "מחנך".
עוד אתגר משמעותי הוא לשכנע את הנוער להגיע אלינו, ערכים לא מוכרים ולפעמים מאד קשה להסביר לנער או נערה איפה זה הולך לפתח אותם ואיך אלפא הולכת לקדם את המטרות שלהם. זה שאני יודע שבזכות אלפא הם ישיגו את מטרותיהם ומעבר לכך אולי עוזר לביטחון שלי בלהגיד את הדברים אבל הם צריכים לראות את זה בעיניים והרבה פעמים זה משהו שלוקח זמן.
הסיכון הגדול הוא שהשקעת זמן ומשאבים במקום מסוים אבל נכשלת בלהקים אותו, זה קורה. זה קשה רגשית להיכשל ואחת כמה וכמה כיוון שאני עובד מתוך הרוח של ה"להצליח להוציא עוד משהוא מהנחל". לאחרונה יש שיר של נעמי שמר ז"ל שמלווה אותי ועוזר לי להתמודד עם התחושות; "אם בהר חצבת אבן, להקים בניין חדש. לא לשווא אחי חצבת כי מן האבנים האלה יבנה מקדש". ה"מקדש" מבחינתי זו החברה הישראלית והאבנים שמרכיבים אותה הם הנוער שלנו.
מה הטיפ להוציא אנשים מהנוחות שלהם ולעשות שינוי בחיים ?
הבקשה לטיפ ספציפי היא קשה כי אז אני צריך לצאת מנקודת הנחה שכל האנשים חושבים ופועלים באופן זהה, וזה לא נכון. לכל אחד יש את הייחודיות שלו ואת המתנה שלו בעולם. אבל אני חושב שהטיפ מסתכם כאן בין השורות, כי אם את מכירה במתנה שלך לעולם ואת מאמינה שהיא ייחודית לך את בהכרח תצאי מאזור הנוחות שלך כדי להחצין אותה. בסוף אנשים צריכים להבין שהם ייחודיים והם חלק משלם גדול, ככל שאנשים יביאו את עצמם ככה השלם יגדל.
לכן הטיפ שלי: תשבו לחשוב; מה הייחודיות שלכם בעולם? ומה יקדם את הייחודיות הזו? האם אורח החיים שלכם מקדם את הייחודיות הזו? והאם יש לכם שליטה על המצב שלכם?
עד כמה העבודה משפיעה על חייך הפרטיים?
שאלה טובה, אני חושב שבזכות אלפא הייתי צריך לדאוג שהסביבה שלי תהיה טובה יותר ולדאוג להיות מוקף באנשים ערכיים, אכפתיים, הישגיים ושאפתנים. אני גם חושב שאני מדבר יותר את השפה הערכית ורעיונות להעצמת נוער ולכן גם אני מגדיל את תשומת הלב של הסביבה שלי לתחומים האלה. ברמה האישית, אני לא מרגיש ששילמתי מחירים כי בסוף באלפא אני מממש את עצמי ובשביל זה הגעתי לעולם, כדי לתת את המתנה שייחודית לי והיא חינוך ופיתוח של בני אדם ושל החברה הישראלית.
איך מגיבה הסביבה לנוכח עבודה זו?
למרות שגדלתי בבית של אנשי חינוך, בתחילת הדרך אמרו שאני משוגע, שאני נכנס לתחום שיקח ממני הרבה ושהתגמול לא יהיה בהתאם. הם צדקו וטעו. הם צדקו כיוון שכשאתה עוסק בחינוך ועוד באופן לא פורמאלי הרבה פעמים אתה לא זוכה להערכה שאתה יודע ומרגיש שמגיעה לך. מצד שני הם גם טעו, היום הסביבה שלי כבר מבינה את התהליכים שהנוער עובר אצלנו והם מבינים את המשמעות האדירה שיש למה שאנחנו עושים. אם אני מסכם את זה בקצרה; כשאתה עוסק בחינוך (והאמת שגם בכלל) הערכה וההכרה צריכים להגיע מבפנים, אם תחפש אותן בחוץ בעיקר תהיה מתוסכל.
מה אתה עושה בימים אלה ?
בימים אלה אנחנו עובדים מסביב לשעון כדי להגיע ליותר בני נוער ולהפיץ את הערכים שלנו. אנחנו עושים את זה דרך קבוצות האימון שלנו באלפא, דרך סדנאות של 24 שעות שמעצימות אותם ונותנות להם כלים, דרך הרצאות ואפילו דרך המדיה החברתית. אני אומר "אפילו" כי הרשתות החברתיות היו תחום שחור מבחינתי, היום אני מבין שהן דרך מעולה להגיע להמון אנשים עם המסרים שלנו ואני משתדל שאלפא תהיה אור בכל העולם הזה של הרשת החברתית. אז במקום שנוער יראה מציצנות, תמונות חושפניות ותוכן ברמה נמוכה, אני משתדל שייחשף לערכים, כלים מנטאליים, תזונה וחבר'ה כמוהו שכבר עוברים את התהליך באלפא.
הוספת תגובה