מהתקרה השתלשלו מנורות קריסטל נוצצות, ועל רצפת השיש פרושים היו מרבדים מעשי אומנות. גם השולחן היה ערוך בכלים מפוארים ביותר, כלי בדולח מבהיקים וכפות ומזלגות מזהב לצד צלחות פורצלן עדינות. הוא המשיך לסקור את שכיות החמדה, אך לפתע נתקלו עיניו במשהו מוזר…חנוכיית זהב ענקית ניצבה על אחד ממדפי המזנון, וסמוך לה היו מונחים שברים של בקבוק. המראה היה משונה עד כדי גיחוך: שברי זכוכיות בארמון שכזה… הרי הם לא הולמים את המקום!
הגביר שהבחין במבטי התמיהה שנשקפו מעיניו של רבי ליפא, פנה אליו ושאלו: "רבי, אתה כנראה מתפלא מה עושות כאן הזכוכיות הישנות?"
"נכון מאוד, הן כל כך לא משתלבות בין המוצגים יקרי הערך בביתך", הגיב רבי ליפא בפסקנות.
"אוי לא, רבי, הם מאוד יקרי ערך עבורי! עוד יותר מכל הזהב, הכסף והקריסטל. אני חייב לשברים אלה את עולמי…"
"עד כדי כך?" שאל רבי ליפא בתמיהה.
"כן. יש סיבה מדוע הם מונחים כאן", קבע מר הילקוט.
"האם אני יכול לשמוע מהי הסיבה?" שאל האורח בסקרנות.
"בוודאי", השיב בעל הבית, וכך החל לספר את סיפורו: "נולדתי בהולנד, שם למדתי בישיבה, וחשבתי שאשאר שם כל ימי חיי, אך כשהגעתי לגיל שמונה עשרה, הגיע מכתב מאת סבי, אשר התגורר באיטליה, ובו בקשה, שאני הנכד הבכור אבוא לעזור לו בחנותו תקופה קצרה, מאחר והוא אינו חש בטוב. הוריי הסכימו, ואפילו עודדו אותי לנסוע, וכך מצאתי את עצמי בגיל צעיר עוזב את עולם לימוד התורה ועובר לחיי מסחר.
עזרתי לסבא בחנות מבוקר עד ערב, אבל לצערי מצבו של סבא החמיר, ולאחר זמן מה הוא נפטר… הוריי דרשו שאחזור הביתה, אך אני כבר הייתי שקוע בעולם המסחר. ההצלחה האירה לי פנים ועשיתי חיל בעסקי. מכרתי סחורה בכמויות אפילו יותר מסבא בימיו הטובים… נהניתי מכל אגורה שהרווחתי במו ידיי, וכתבתי להוריי שאני נשאר באיטליה.
כך גדלו העסקים מיום ליום. פתחתי סניפים רבים, והייתי עסוק בעבודתי מבוקר עד ליל. ערב אחד הייתי טרוד ביותר בעבודתי, ויתרתי על תפילת מעריב… וזה היה הצעד הראשון שלי בהחלקה במדרון התלול של ההתרחקות מהיהדות… במשך הזמן דילגתי גם על שחרית בתירוץ שזה רק היום, אבל מחר אני ודאי אתפלל, אך המחר הזה לא הגיע…
כעבור מספר שנים התחתנתי ונולדו ילדיי, אך לא חינכתי אותם בדרך של אבי וסבי בדורות הקודמים, ושמץ מיהדות הם לא ידעו… עד לאותו מקרה…
יום אחד בלכתי ברחוב, ראיתי קבוצה של ילדים יהודים משחקת. הם נראו מאושרים מאוד, כפי שילדים צריכים להיראות, אך לפתע שמעתי זעקה נוראה. התקרבתי מייד למקום והבחנתי בילד קטן מוקף בחבריו והוא ממרר בבכי קורע לב. חבריו שעמדו מסביבו ניסו להרגיעו, אך הילד לא נרגע, וכל הזמן הוא חזר על אותן המילים: "מה אני אגיד לאבא? מה אני אגיד לאבא?"
נגשתי אל הילד, ושאלתי אותו, מה קורה כאן? הילד היפנה את מבטו אליי. עיניו היו אדומות מבכי, אך כל מה שהצליח לומר היה: "אני בצרה! מה אגיד לאבא??"
"מה קרה, אולי אני יכול לעזור לך?", שאלתיו.
הילד השתתק, וחבריו הסבירו לי במקומו, שהוא בא ממשפחה מאוד ענייה. אביו חסך במשך תקופה ממושכת פרוטה לפרוטה עבור בקבוק שמן זית כדי שיוכל להדליק את נרות החנוכה בהידור. היום אחר הצהריים הוא שלח את בנו לקנות את השמן, כשהוא דאג להזהירו קודם לכן לבל יתעכב בדרך, ויבוא ישר הביתה, כדי שחס וחלילה לא ישבר הבקבוק. הילד אמנם קנה את הבקבוק, אך את אזהרותיו של אביו שכח, וכשפגש את חבריו המשחקים הצטרף אליהם, והבקבוק נשבר לרסיסים…
הסתכלתי על הילד, שעדיין המשיך לבכות וללחוש ללא הפסק בדאגה 'מה אגיד לאבא?', הרגשתי צער ורחמים בלבי על הילד, והבטחתי לו שאעזור לו. בקשתי ממנו להתלוות אליי לחנות, ושם קניתי עבורו בקבוק שמן זית שהיה גדול בהרבה יותר מן הקודם. האושר חזר לעיניי הילד, וכל קבוצת הילדים שנכחו שם השתתפו בשמחתו.
בדרכי הביתה באותו ערב, המשיכו המילים להדהד באוזניי כעין מנגינה מהולה בתוגה, בעצבות: "מה אגיד לאבא?… מה אגיד לאבא?…", ואז… הבזק של הרהור חלף בליבי, חשבתי גם אני לעצמי: באמת, מה אגיד לאבא… לאבא שבשמיים, שהפקיד בידי נשמה יקרה וציוה עליי לשמור עליה… מה אומר לאבא אחרי מותי? הרי הפניתי עורף ליהדות! איזה תירוץ, איזו אמתלה תהיה לי כשאעמוד לפני אבא שבשמיים ביום הדין?!
ואז חזרתי אל המקום בו היו הילדים, ואספתי את שברי הבקבוק מהרחוב, ונטלתי אותם לביתי. באותו הלילה, לתדהמתם של אשתי וילדיי, הדלקתי את נר החנוכה, מה שלא עשיתי כבר הרבה שנים…
ביום למחרת הדלקתי שני נרות, ועם כל לילה שעבר, הוספתי עוד נר בחנוכייה, ועוד מקור אור לנשמתי. התבוננתי בנרות המרצדים, ובלבי הבהבה התקווה. נזכרתי בהוריי, בביתי ובילדותי. הלכתי רחוק – רחוק… ובחנוכה התחילה דרך החזרה שלי ליהדות ולקיום המצוות…
התבין מעתה מדוע כה יקרים בעיניי שברי זכוכית אלו?!" סיים מר הילקוט את סיפורו, וניכר היה בו שהוא מתרגש מאוד.רבי ליפא חייך, פניו היו משולהבות, מבלי משים ניגש יחד עם מר הילקוט לעבר המזנון, והם ליטפו בעיניהם את שברי הזכוכית היקרים, אשר החזירו בן יהודי אל אבא שבשמיים…(ר. טובין).
(מתוך ימי החנוכה בהלכה ובאגדה).
חג חנוכה שמח!
מאת: איתי כץ
הוספת תגובה