הכובשים פינת אלנבי

רובנו סוברים שמאיץ חלקיקים יש רק בסרן, על גבול שוויץ וצרפת. אך היומיום שלנו כולו, מזכיר לא אחת, את המתרחש במעין מאיץ חלקיקים, לא טבעתי כמו בסרן, אלא פתוח, אין סופי ובלתי נשלט. קשה מאד לייצר מדע טהור במאיץ שבו אנו חיים. תודה לאל שיש אחד שניתן לשלוט בו. אפילו בוזון היגס – החלקיק האלוהי נמצא בו. במאיץ שלנו – עלינו לחפש את החלקיק הזה ולהתמיר אותו בדם ליבנו.

נור גארבלי, שקד שנלר ונטע מידן:

כבר שילוב השמות מספר על מפגש יוצרים כזה. בניה מאד מיוחדת ושונה של המופע החל מהחלקיקים הקטנים ביותר – צליל בודד, אחריו עוד צליל, לא רואים אפילו מהיכן הם בוקעים. ואז מגיעים עוד צלילים בודדים בהתחלה, הברה אחת, ועוד אחת, רצף של הברות, תנועה שמתלווה לכל הברה כזו והמהירות של ההברות עולה, יש גיוון, עדיין החלקיקים לא הצליחו להצטבר יחד לכלל מילה אחת. נור מסובבת ומחוללת את המאיץ הפרטי שהוא גופה בכשרון והנוכחות בימתית שאי אפשר להתעלם ממנה.

הסיפור כולו:

נוצר מהחלקיקים בראש של כל אחד מהקהל. בשלב מסויים נור פונה לקהל ומלמדת איש זה או אחר להגיד מילים בערבית. במקרה זה ההומור של היוצרים בחר קללה ידועה. כל כך ידועה שרבים משתמשים בה גם בשפה העברית – כחלק מביטויי הכעס ביום יום. מאחר ואף אחד לא כעס באותו זמן, זה הפך למשהו משעשע ומצחיק, שגרם לכולנו לצחוק ולחייך מאחורי המסיכות. נור פשוט עשתה זאת בכל כך הרבה חינניות ואומץ – מעוררי התפעלות.

נימה אישית:

החלק הזה הזכיר לי סיפור אישי שקרה למכרה קרובה שלא שלטה בערבית. כשהתגייסה לצבא ושירתה במיתלה, כן עברו הרבה שנים מאז, כל החיילים – השתמשו בקללה זו באופן שגרתי. יום אחד יצאה הביתה כדרכם של חיילים באותם הזמנים – בטרמפים, עברו ליד יישוב ערבי. בתוך בליל הקולות הרמים שמעה – איזה פלא – את הקללות המוכרות לה כל כך. בתמימותה פנתה לאחד מהחיילים שנסעו איתה ושאלה: "תגיד, למה הם מקללים בעברית?"

לסיום:

תלבושות שונות משמשות את נור להעביר ברמזים וקולות את מה שאמור להיות בעברית. קטע ובו משפטים ארוכים ורהוטים בשפה הערבית בלבד. קטע של מונולוג עוצמתי קצר ושנון. לאחריו נור מרמזת בתלבושות על חתונה שנראית דוקא יהודית. אולי כי דו קיום הוא לא פחות מאתגר מנישואין בין גברים ונשים. בעצם מערכות יחסים בכלל מהוות אתגר לא פשוט ונדמה שאומרים אתת אותן הברות ואפילו את אותן המילים אך המשמעות הנוצקת לתוכן יכולה להיות שונה מאד.

מופע עוצמתי שמועבר בעיקר בהברות ובצלילים – עם מעט מאד מילים ומשפטים שנאמרים בערבית. וואוו! אזו משימה בלתי אפשרית ותוצאה יצירתית, חזקה יותר ממילים, מעוררת התפעלות ומלאת אנושיות והומור כזה מהחומרים של החיים. הקהל כולו עמד על רגליו ומחא כפיים לנור ולמופע המיוחד הזה. כמו שאמרתי והרגשתי – מאיץ החלקיקים של סרן – מחזיק מפתחות לידו. שאפו!